הדבר הכי טוב שיש בספר הזה,
זאת הלגיטימציה להיות אנושי.
הדמויות כל כך אנושיות. אחת לאחת.
אמנם ה"תפירה" של הסיפורים לאחד קצת "גלוייה" מידיי; הסוף קצת חפוז. והכתיבה הקולחת נסחפת לעיתים לטרחנות מה. הכל עשוי למשעי לפעמים מידיי.
אבל
המסר של הלגיטימציה לאנושיות, שמתעלה מעל לכל אלו, עושה את הספר ראוי בעיניי.
יהודית רותם לא מפחדת לגעת בנושאים טעונים מאוד ואני חייבת להודות שהנגיעה שלה לא מתחמקת מהמטענים. היא אמנם נגיעה רכה אבל אפשר "לבלוע" את חציית הגבולות שלה.
ויחד עם זאת, למרות שהסיפור יפה ואנושי,
למרות שבסופו של דבר היה נעים ומושך לקרוא את הספר הזה, למרות כל אלו, אני לא מרגישה שקראתי "ספר גדול".
