"יופי שרלוק..." קריאתה של אמי הדהדה לי בראש כשפתחתי את הכרך א' המהודר, המאגד חלק מסיפורי שרלוק הולמס.
הייתי בת 6 ומאחר שראיתי את הסרט הראשון על הבלש המהולל, החלטתי שבילוש הוא הייעוד שלי בחיים ובדרך הרסתי את נעלי העקב של אמי. יחד עם שכנתי ראינו עקבות חשודים בגינת הירק שלהם. השכנה (שהייתה גדולה ממני בשנה) טענה כי מישהו ממשפחתי גונב להם את התותים מהערוגה. מכיוון שברוב פיקחותי הנחנתי שהעקבות שייכים לאישה ולא לגבר (לפי מידת העקבה, עומקה וכו' - הסרט היה טרי מאוד בראשי...) ופסלתי את נעליי בשל מידה קטנה מדי, הוצאתי את כל נעלי העקב של אמי מהארון והשוותי נעל-נעל עם העקבה באדמה השחורה והלחה של הגינה. הוכחתי את טענתי והשכנה התרשמה למדי מכישורי ההיקש שלי...
עברו שנים ולא פיתחתי קריירה לא במשטרה ולא בבולשת, אך לבלשים פרטיים תמיד תהיה פינה חמה בלבי ובעיקר להולמס, אבי הבלשים כולם, הולמס ששמו ידוע ומוכר לדורות של אנשים שבלעו בשקיקה את הסיפורים על הבלש המחונן.
התרגום החדש מקסים בעיניי ומעביר את רוח התקופה והמקום בנאמנות מבלי להעיק. מה שמייחד את ההוצאה המחודשת הוא סדר הופעתם של הסיפורים כפי שפורסמו במקור, בסוף המאה התשע עשרה, דבר נפלא והגיוני, שמשום מה וויתרו עליו בהוצאות קודמות. עיצוב הכריכה הקשה בסגנון סמי-עתיק, גם הוא נפלא.
מבחינתי סיפור בלשי מוצלח הוא סיפור בו אני לא מצליחה לזהות מי האשם או לפחות לא מצליחה לזהות אותו בהתחלה. הגדולה של סיפורי הולמס היא כי בחלק מהסיפורים, גם כשזיהיתי את הפושע בקלות, הדבר לא פגם בהנאה, בשל התהליך הלוגי ובעיני זה המון.
אי אפשר שלא להשוות את הולמס המודרני, אראסט פנדורין, עם אביו הרוחני. לטעמי "הבן" התעלה על "אביו", אך כמובן דעתי משוחדת לחלוטין שכן אם הייתי חייה בתקופתו של פנדורין, קרוב לוודאי שהייתי הופכת לסטוקרית מטורפת של הבלש הצעיר.
מי שאוהב את הז'אנר לא יוכל להתנתק ולמזלם של אלה שלא יכולים להרשות לעצמם לקרוא ברצף את הספר, הסיפורים עצמם קצרים למדי וכך אפשר להימנע ממתח מיותר.
ואי אפשר שלא לסיים במשפטו המפורסם של הולמס:
"כלל חשוב אצלי הוא כי לאחר שמוציאים מכלל חשבון את הבלתי אפשרי, הרי מה שנותר - בלתי סביר ככל שיהיה - הוא האמת." עמ' 237, "הרפתקת נזר התרשיש"


















