ביקורת ספרותית על בית התה הצועני מאת ניקי פלגרינו

---

לא תמיד אני יודעת איך ספר כלשהו מגיע לרשימת הקריאה שלי, ייתכן שחברה סיפרה לי כי היא קראה ואהבה, ייתכן שקראתי עליו ביקורת שמשכה אותי, או שעברתי על פניו בחנות הספרים והרגשתי צורך לצרף אותו לרשימה ההולכת ותופחת,
זה כנראה מה שקרה ל"בית התה הצועני" והנה הגיע תורו.

אפשר לתאר אותו במילה אחת, אבל כשאני קוראת ביקורת אני רוצה שהיא תהיה מעט יותר מפורטת ממילה בודדה, אז מי שתש כוחו מוזמן לקרוא את המילה האחרונה בתחתית הביקורת, השאר ימשיכו בקריאה הרצופה.

זהו סיפור על עיירה קטנה (ולעניות דעתי, מעט נהדרת) שחשקה בפסל לבן על צלע של הר,
כל אחד מסיבותיו שלו, אחד משום שרצה להאמין, חלקם משיקולים כספיים, או למען הפאר של עירם הקטנה,
בהחלט יכולתי לדמיין את עצמי יושבת בבית התה וצופה על הפיאצה, על אנשיה הרצים ממקום למקום, עורכים קניות לארוחות, נהנים מרכילות טריה שנאפת במקום.

הספר מתחיל ביומה הגדול והחשוב של רפאלה, היפה בבנות העיירה ונמשך עד לבנייתו של הפסל המהולל.כשאר תטיילו עם רפאלה בבגדי אבלות ברחבי העיירה האותנטית, נסו לפתוח את העיניים והלב, ולזהות את הטיפוסיים הכמהים האלו בעצמכם ובסביבה.

בדרך, מפגיש הספר את הקורא עם שלל דמויות, כאילו קורא עליו תיגר למצוא מישהו להזדהות איתו.

אני אהבתי בעיקר את סלבניה אשת האופה, הכנות יוצאת הדופן של דמותה, הרגשת הפספוס האדירה, ואולי גם תקווה להזדמנות שנייה, היא הקסימה אותי.

נקודה שהציקה לי במהלך הקריאה כולה הייתה, מתי לעזאזל מתרחש הסיפור, לאיזה ציר זמן הוא משתייך?
נשים נוהגות להישאר זמן רב בבגדי אבלות, אולי עד סוף ימיהן, ישנם כמרים וכנסיות המנהלים את המציאות הקיימות ונזירות סגורות מאחורי מנזרים, גינות ירק ועשבים, אך גם חשמל, ומכוניות, ואנשים הבאים מניו יורק עם משב רוח מודרני,
הרגשתי כאילו פספסתי משהו, האם קראתי ברפרוף או דלגתי בטעות על פרט כלשהו שמכוון מתי מתרחש הסיפור? או שאולי אין לו זמן מוגדר כלל?

בסך הכל, חביב.

» ביקורות נוספות של עדי
» ביקורות נוספות על בית התה הצועני