“ארווין יאלום מצליח לשלב פסיכולוגיה קבוצתית עם הפילוסופיה של שופנהאואר שבמבט ראשון לא ברור הקשר בין השניים. הוא מספר על חייו והגותו של שופנהאואר, הפילוסוף בעל האישיות הקשה, ועל קבוצת אנשים שנפגשים לטיפול פסיכולוגי קבוצתי שבה אחת הדמויות מנסה ליישם את הפילוסופיה של שופנהאואר בחייה. הספר קליל לקריאה, יוצר עניין חזק בדמויות ובסיפוריהם ומשלב יפה מאוד את עיקרי הגותו של שופנהאואר לא כספר עיוני פילוסופי, אלא כסיפורי חיים שניתן לקחת מהם מסקנות רלוונטיות לחיינו. אם אתם מחפשים ספר מבוא ראשוני על הפילוסופיה של שופנהאואר אז זהו הספר הטוב ביותר למשימה, וגם אם אתם מתעניינים בשילוב המעניין הזה בין פסיכולוגיה לפילוסופיה, ללא היכרות מעמיקה מאוד עם השניים, הספר הזה בשבילכם. ליאלום יש עוד ספרים בהם הוא לוקח דמויות היסטוריות ומכניס אותם כדמויות לרומנים שלו, ביניהם "בעיית שפינוזה" המעולה ו"כשניטשה בכה". השילוב הזה של דמויות בתוך סיפור מומצא יוצר חיבור חדש של הקורא עם הדמות שלא ניתן להשיג מקריאת ספרי ביוגרפיה או מקריאת ספרי ההוגים עצמם, וזהו היתרון של ספרי יאלום והסיבה למה כדאי להקדיש להם קריאה לכל חובבי הפסיכולוגיה והפילוסופיה שביננו.”

“לפני שנים כשקראתי את "כשניטשה בכה" ספרו של ארווין יאלום חשבתי שזה אך במקרה שפילוסופיה ופסיכולוגיה חוברות זו לזו ומצליחות לרתק אותי כקורא, אבל לאחרונה כשהזדמן לי לקנות כמה מספריו (שלושה במחיר של ספר אחד במחיר מלא. פשוט לא להאמין מה שאפשר לפעמים למצוא במבצעי ספרים) הבנתי שזו נוסחא בין אם הוא המציא אותה ובין אם לא, שיש בה משהו נפלא. כאילו אפשר לומר שאם הפסיכולוגיה מציעה את הספה אזי (שקרוב לודאי) שאת המיטה תציע כבר הפילוסופיה.

בשעה שספרי פסיכולוגיה נמכרים להבדיל כמו שנמכרו בזמנו ספרי פילוסופיה ואומר לוא דווקא כספרות מקצועית, לקחתי על עצמי להעמיק את ההתעניינות שלי בתחום. יצא לי לקרוא כמה ספרים מעניינים ואני אומר את זה באחריות רבה שהספר הזה, "הריפוי של שופנהאואר" הוא הטוב מכולם !! אין כל ספק שגם בין ספריו של יאלום. לא רק שהוא מצליח לרתק אלא שהשילוב של פרקי חיים של שופנהאואר עם חייה של קבוצת תמיכה אצל פסיכולוג הולכים ונהיים יותר ויותר מעניינים ככל שהקריאה בספר מתקדמת.

הסיבה שבניגוד לספרים שהמלצתי עליהם עד היום, שבביקורת הזאת אני לוקח על אחריותי שתצליחו למצוא בו עניין (מה זה עניין? עניין רב אפילו) לא רק שהוא מביא פרקי חיים מחייו של שופנהאואר (אני יכול לומר לכם שבאופן אישי למרות ששמעתי עד היום לא פעם את השם שלו זו למעשה הפעם הראשונה שאני באמת מתוודע אליו) היא העובדה שאת הספרים שלו ואת אלו שנכתבו עליו אי-אפשר למצוא בעברית (איך זה יכול להיות?), כך שתרגום של הספר על-ידי כרמית גיא שהיא כנראה לא רק המתרגמת היחידה של ארווין אלא האולטימטיבית של ספריו ובכלל, הזדמנות נאותה לומר שאני דיי נהנה לקרוא את התרגומים שלה, עשתה בעבודת התירגום הזה חסד רב.

שופנהאואר ידוע לשימצה בפילוסופיה שלו כפסימי אבל אם תקראו את הספר הזה תמצאו בעיקר אם אתם פסימים בעצמכם, שהוא כמו מצליח לעשות לכם סדר מסויים בבאלגן כך שאחרי שתסיימו לקרוא אותו תראו את החיים שלכם אחרת, תגלו שלגשם יש רייח של משכך כאבים או משהו כזה. מכאן, כמו שאתם מבינים, נובע שמו של הספר - "הריפוי של ..." - ספר חובה.”

“אל הריפוי של שופנהאואר ('הריפוי' בקיצור לצורך העניין) אני מגיע לאחר קריאה לא מעטה בכתביו של יאלום. כשניטשה בכה, הוא אולי אחד מחמשת הספרים הטובים שקראתי, את 'תליין האהבה' ו'אמא ומשמעות החיים' קראתי בשקיקה, את 'על הספה' התחלתי מספר פעמים אבל מעולם לא המשכתי, ועל המדף נמצא 'ריפוי קבוצתי' לעיון עתידי.

ספריו של יאלום מתחלקים לשלוש קטגוריות- ספרי פרוזה בנושא פסיכותרפיה בהם הוא מציג סיפורי טיפול אישיים שלו, ספרי מחקר והדרכה בנושא הפסיכולוגיה ורומנים. 'הריפוי' לוקח חלק מהקטגוריה השלישית.

בדומה ל' כשניטשה בכה', ב'ריפוי' יאלום שולח אותנו לעולמו הפסיכואנליטי והפילוסופי כאחד. ב'כשניטשה בכה' הוא עושה זאת ע"י שליחתנו לשנות ה-90 של המאה ה19, ולטיפולו הפיקטיבי אותו מקבל ניטשה מדוקטור ברויר. ב'ריפוי' מנוע יאלום מלעשות את אותו הדבר, ולשלוח את הקורא אל שנות חיו של שופנהאואר מהסיבה הפשוטה מאוד שבשנות חיו של שופנהאואר עדיין לא הומצא הטיפול הפסיכואנליטי.

על מנת לגשר על הפער, מעתיק יאלום את דמותו של שופנהאואר אל ההווה, בדמותו של פיליפ, בעבר כימאי מצליח, שעובר תהליך נפשי במהלכו מחליף את מקצועו ליועץ פילוסופי, מטפל שעוזר למטופליו דרך הבנות פילוסופיות. בכדי לקבל את רישיונו כמטפל מוסמך, מבקש את עזרתו של ג'וליוס, מטפל וותיק, מוכר ומצליח (דמותו של יאלום ניכרת בו בשפע) שבדיוק באותם הימים מתמודד עם הגילוי כי הוא חולה בסרטן סופני.

על מנת להשאיר את שופנהאואר עצמו בסיפור, ולא בהעתקו פיליפ בלבד, מחלק יאלום את הסיפור לשני חלקים משולבים. בחלק הראשון מספר לנו יאלום את סיפור הטיפול אותו עובר פיליפ יחד עם קבוצתו הטיפולית הוותיקה של ג'וליוס. חלקו השני של הסיפור הנו סיפורו הביוגרפי-היסטורי של שופנהאואר עצמו.

ובכך, בעוד הסיפור של שופנהאואר עצמו נמצא מרתק, תוך הסבר פשוט וקריא של הפילוסופיה של האדם הגדול הזה וניתוח האישיות שלו דרכה, חציו הראשון והעיקרי של הספר לא קולח, ואינו מצליח לסחוף. חברי הקבוצה הטיפולית נמצאים לעיתים רובוטים מדי, כאילו הוציאו אותם מטלנובלה חצי זולה, הם אומרים טקסטים לא אמינים מספיק ומתנהגים באמוציות גבוהות מדי, אפילו לקבוצה טיפולית. השיחות בקבוצה הולכות לעיתים סחור סחור בלי להגיע לאיזושהי הבנה אמיתית, ונושאים שעולים ברגע אחד ע"י אחד החברים לקבוצה, נשכחים תוך דקה, ולעיתים לא חוזרים אליהם לעולם. כך מרבית החברים נמצאים בקבוצה יותר כעציצים שחוזרים על אותה מנטרה משעממת 'יש לי בעיות חברתיות', 'איני מצליח לתקשר עם אשתי' וכו', דבר שהופך אותן לפשוט בלתי אמינות.

הריפוי של שופנהאואר הוא ספר שמנסה לעשות גם וגם, אך מצליח רק בחלקו. קורא חדש יהנה משפתו הפשוטה של יאלום לתיאור הטיפול הפסיכולוגי והתיאוריות שבו, וכן תיאור תיאוריות פילוסופיות של גדולי ההוגים. מצד שני הסיפור בהווה, בעיקר בחציו השני, אינו אמין ואף הייתי מסתכן ואומר כי השתעממתי לפרקים. הייתי מעדיף אילו היה יאלום כותב ספר ביוגראפי אודות שופנהאואר תוך ניתוח יצירתו והגותו, הרי בזה הוא מצטיין.”

“בדרך כלל אני סולדת מספרים שלוקחים נושא מאד מורכב ומשטיחים אותו כדי להפוך אותו לנגיש להמונים. אבל 'הריפוי של שופנהאואר' משתמש בפשטנות הזו כדי לעשות משהו חשוב מאד: לפתוח לקהל הקוראים צוהר לעולם הפילוסופיה והטיפול, צוהר שאני חושבת שכל אחד יכול לשאוב ממנו אמיתות שמתאימות לדרך שבה הוא חי ורואה את העולם.
אני אישית בעיקר נהניתי מהדיאלוגים שמתנהלים בתוך קבוצה טיפולית. הלהיב אותי לחשוב שזה באמת אפשרי, שאפשר לדבר ככה עם בני אדם אחרים, בפתיחות מלאה.
זה ספר מהנה מאד, בסוף יש קתרזיס נפלא (למרות הסיום ההוליוודי משהו), ולמרות שכפי שאמרתי הספר פשטני - הוא גם ספר חכם.”