שני דברים חובה לציין כשבאים לסקור ספר זה:
התרגום של אביטל ענבר, ככל תרגומיו, עמוס בקישוטי שפה. אלה לא נפקדו בספר זה. די אם אציין מילים כמו מיתומאן, הזיוני, חרדן ודומיהם, ודומני שהקורא יירד לסוף דעתי. מוסיף זה לא.
דבר שני הוא המחברת דומיניק בונָה. דומה שבונה היתה התלמידה החרוצה בכיתתה. יכול אפילו להיות שהיא העריצה את להקת אבבא, ידעה כל פרט על הלהקה מרגע הקמתה והופעתה באירוויזיון ועד להתפרקות הבלתי נמנעת. בתור נערה היא בחרה לכתוב על הלהקה בתחרות חיבורים בבית ספרה והחיבור היה כל כך עמוס בפרטים שחבר השופטים, שנתן לה פרס ראשון, סבר שיש לה גם כשרון כתיבה. זה לא תמיד הולך יד ביד.
ועכשיו לספר. רומֶן גארי (שנולד בשם רומן קאצֶ'ב) הוא יליד וילנה שבליטא. ילדותו אינה ילדות נוחה מבחינה כלכלית, אבל אמו נינה, דמות עיקרית בחייו, אינה מניחה למחסור באמצעים להעיב על חיי בנה. החיים בצפון מזרח אירופה אינם חיים נעימים ומהר מאוד הם מוצאים עצמם בניס שבצרפת, שם גדל הנער רומן כתלמיד רציני במלון קטן שבו מחזיקה אמו בתפקיד ניהול כלשהו. כמגיע רומן המתבגר ללימודיו באוניברסיטה מלחמת העולם השניה כבר מתחילה והוא בן 21. די מהר הוא מוצא עצמו בחיל האוויר כשברשימת המאורעות שעברו על חייו פציעות חוזרות ונשנות עד שהוא טייס קרב של ממש והמלחמה נגמרת.
גארי אינו תמיד גארי. מקאצ'ב הוא מחפש שם קליט יותר וגארי נראה לו מתאים יותר. מפה לשם, כתיבה היא תמיד עיסוק עיקרי כשספרו הראשון, חינוך אירופאי, מתפרסם ומפרסם אותו. אבל בחיים כמו בחיים, ספרים אינם תמיד מקור פרנסה מספיק וגארי מוצא עצמו בשירות משרד החוץ כדיפלומט. הוא גם נשוי לראשונה לאשה אנגליה נמרצת, הדואגת לפרטים הקטנים של חיי הדיפלומטיה, מה שבנוי עליה ככפפה ליד. גם היא כותבת ספרים ואף עורכת את המגזין ווג.
גארי לא חדל לרגע מכתיבתו, פרסומו נרחב, אבל לדרגת שגריר, המדרגה העליונה, אין הוא מגיע. כאן הוא מחליט לפרוש לכתיבה, לתסריטאות, לבימוי. בין לבין גם נכנסת לחייו השחקנית ג'ין סיברג, אשתו השניה, להם גם בן משותף אלכסנדר-דייגו.
עודף הפרטים בספר מעמיס מאוד על הקורא. התחושה היא, וייתכן שכך הדבר, שגארי הספיק לחיות חיים שדי בהם לחייהם של כמה וכמה אנשים אחרים. אנשים מפורסמים חוצים כמובן את דרכו. חמש שנים הוא הרי חי כקונסול כללי בלוס אנג'לס, ומטבע הדברים הוא נתקל בכל המי ומי של הוליווד. בחייה של אשתו, סיברג, קיימים גם במאים ותסריטאים החוצים אף הם את דרכו. פריז והתהילה של גארי תורמים לא פחות.
ומה עם הפרשה של אמיל אז'אר? גארי מזדקן במהירות, יותר בתחושה מאשר בגיל הכרונולוגי. כבר בגיל שישים הוא חש כמי שהיה, כמי שהתהילה שלו דועכת, שאולי כבר לא יילך לו עם נשים ומה שצפוי זו רק זקנה מדכדכת. שניים-שלושה באים בסודו לכתוב ספר בשם עט, ולא שהרעיון חדש ומהפכני במיוחד. לשם כך הוא מכניס בסוד העניין את אחיינו פול פבלוביץ, הלוקח על עצמו להיות הסופר אמיל אז'אר. הספר כל החיים לפניו מתפרסם, נמכר במהדורה של מיליון ומאתיים אלף עותקים, כשספר מקביל של גארי מתפרסם ונמכר בכחמישים אלף עותקים. ההיסטריה בעיצומה. כל כך גדולה ההיסטריה, שכל עיתון המכבד עצמו מנסה לגלות מיהו אז'אר. אז נוצרת בעיה כשהספר מוגש למועמדות לפרס הגונקור, פרס המוענק רק פעם אחת לאותו סופר, ופבלוביץ מגיש סרוב למועמדות בתרוץ של התגלות וחשיפת פרטיותו. כל כך גדולה הקנוניה, עד שהעניין כמעט ויוצא משליטה.
אלא שמגודש הפרטים קצת קשה לראות בעניין גארי-אז'אר את שיא חייו והקריירה האמנתית שלו. שוב גודש שמות ופרטים, הדגשת הטפל ואי יכולת להוציא אמירות צלולות, ברורות ופשוטות.
אבל אחרי ככלות הכל, אולי בונָה אינה אשמה ממש. גארי אכן הכיר את כל המי ומי בתקופתו. הוא נולד ממש חודש לפני מלחמת העולם הראשונה, התגייס עם תחילת מלחמת העולם השניה, הצטרף לחוגו של שארל דה גול, היה דיפלומט במזרח אירופה במלחמה הקרה, נכח בסערה של אביב 1968, הכיר את כל המי ומי בעולם הספרות, הקולנוע, הפוליטיקה, נסע מיבשת ליבשת, גם באו"ם היה כמה שנים וכמובן פריז. מחד גיסא, הוא עטה את מחלצות הפוליטיקאי המכופתר ומאידך גיסא, אהב להסתובב בכובע בוקרים, מגפיים ופונצ'ו מקסיקאי. לזכותו גם המראה הרוסי-טטארי האקזוטי. לא פלא שפחד להזדקן ושם קץ לחייו בשיא תהילתו, כשהוא מקפיד להותיר על קוצו של יו"ד את הדאגה לחייו של בנו דייגו, כשהוא כבר לא יהיה בין החיים. הרי אך זמן קצר לפניו סיימה חייה גם אשתו זה לא מכבר ג'ין סיברג.
