ביקורת ספרותית על מוזיקופיליה - סיפורים על מוזיקה והמוח מאת אוליבר סאקס
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 30 באפריל, 2012
ע"י קלייר


כשהייתי בת תשע החלטתי שאני רוצה לנגן על חליל-צד. אף אחד סביבי לא ניגן ואי אפשר לאמר שבאתי מבית מוזיקלי במיוחד. המקסימום היה תקליטים של שלמה ארצי או הפסקול של "שיער" שהתנגן לפעמים ברקע.
למה חליל צד דווקא אני כבר לא זוכרת. אולי שמעתי משהו ברדיו, אולי אחת מהבנות ניגנה בטקס (עד היום חליל צד נתפס אצלי משום מה ככלי נשי. קשה לי לחבר אליו גבר כמו שקשה לי להעלות בעיני רוחי אישה מנגנת בקרן יער. אף על פי שבטוח יש אחת כזו לפחות).
כשהגיעו בוחנים מהקונסרבטוריון לבית הספר, הבוחן הושיט לי חלילית וביקש שאחזור על כמה תווים שהוא ניגן. ניסיתי. אני עדיין זוכרת את המגע של החלילית, זר וקריר, במקלט של בית הספר.
כששאלתי, די מתוחה, מה הייתה התוצאה של הבחינה הוא השיב שעדיף שאתחיל בחלילית. נעלבתי. כמעט מיותר לאמר שמאז, מעולם לא ניגנתי על כלי, לא חלילית ולא חליל, לא דובים ולא (קרן) יער. העדפתי להתרוצץ על מגרשי טניס ולקלוע לסל. אבל תמיד נשארה לי מן ילדה קטנה כזו בתוכי, שמקווה שאולי פעם, אפילו שאני לא יודעת לקרוא תווים, אוכל להרביץ איזה סולו בחליל צד.
כבר כמעט וויתרתי על החלום הקטן הזה ואז הגיע לידיי ספרו של אוליבר סאקס "מוזיקופיליה". וגרם לי להבין שעוד יש תקווה. כי אין לדעת מתי מוזיקופיליה תתקוף. אולי (חלילה וחס כמובן) יכה בי ברק ויפרוץ ממני מעיין של כישרון מוזיקלי חבוי ואלחין קונצ'רטו שלם לחליל צד (אם יש דבר כזה). או שאתעורר מחר בבוקר כשהתשיעית של בטהובן מתנגנת לי ללא הפסקה בראש, עד שאיאלץ ללכת לרופא שיגאל אותי מייסוריי המוזיקליים.

אוליבר סאקס, שאותו כבר פגשתי בעבר ב"איש שחשב שאשתו היא כובע" המופלא, פורש כאן יריעה רחבה מחיי מטופליו ; ועומד על הקשר המופלא והחידתי עדיין, בין המוח האנושי ובין המוזיקה. בין השפה ובין המוזיקה, בין הריפוי והמוזיקה.
הוא מספר על היכולות המוזיקליות המופלאות של מי שהם מכל בחינה אחרת מוגבלים ולא מסוגלים לקשור שרוך נעל. או מי שמאבדים את עצמם לאט לאט, טרף לציפורני האלצהיימר או השיטיון, אך מסוגלים לשיר ולנגן כפי שיכלו ארבעים שנה קודם. סאקס גרם לי להרהר לראשונה על הגבול הדק שמפריד בין הנוירולוגיה ובין הפילוסופיה וחקר התודעה. אולי הנוירולוגיה היא תחום הרפואה שקרוב ביותר לסודות הגדולים והעמוקים ביותר – מה זו מחשבה, מהו רגש, מהי תודעה. וכמובן שאת כל אלו האדם חוקר כאשר הם נפגמים, מתעוותים. לפעמים ללא הכר. כך בכל ספריו של סאקס, עד כדי כך שמוגבל ופגום הופכים לדבר יחסי. מסתבר שיש בני אדם ולהם צד אחד במוח בלבד והם מסוגלים ללא כל קושי לנגן בחליל צד. או לזכור סימפוניות שלמות.

כמי שחסרה השכלה מוזיקלית או רפואית, מצאתי את הספר עמוס מדיי במונחים מקצועיים, מיועד לקהל של רופאים או מוזיקאים, יותר מאשר לקהל פופולארי – וחבל שכך.
נדמה שאם סאקס היה מפחית במעט את כמות המונחים הלטיניים וההסברים הטכניים הוא היה מקרב אותנו עוד קצת.
עוד קצת אל החידה הגדולה הזאת שהיא אנחנו.
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
נצחיה (לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
סקירה יפה. לא נראה לי שכדאי לחכות ל"מוזיקופיליה", כי על פי הספר לפחות היא מגיעה יד ביד עם אובדן דברים אחרים, וחבל. חקר המוח הוא אכן פילוסופי עד מאוד, שכן הכלי העיקרי שניצב לרשותנו בעת חקר המוח האנושי, הוא המוח האנושי. סוג של "צבת בצבת עשויה".
ולאחר קריאת הספר אומר שאני לא התרשמתי מריבוי מושגים טכניים, מלב מילים כמו קורטקס או אמיגדלה, הקשורים ישירות למבנה המוח, ואי אפשר בלעדיהם.
קלייר (לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
דווקא לא כך התרשמתי מהספר.. מה שיפה בכל העניין הוא שלא יודעים מספיק. אז אפשר להתרשם כפי שאתה התרשמת, ואפשר גם להתרשם שהמוח והתודעה הם כל כך אינסופיים וחידתיים, שאף מנגנון חישובים לא יצליח לפצח אותם.
עולם (לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
ביקורת יפהפיה מחקרי המוח מציירים תמונה שיש בה משהו קצת מפחיד, משום שהם מבהירים שהתודעה שלנו היא כנראה לא יותר מאשר קצה קרחון של מנגנונים חישוביים לא מודעים, ומציבים סימן שאלה גדול על המושג "רצון חופשי".
קלייר (לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
תודה :-)
עינתי (לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
ביקורת נהדרת
שין שין (לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
ביקורת מסקרנית ומעניינת.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ