כדי להיות סופר ישראלי צריך שלוש תכונות יסוד שבלעדיהן לא תזכה להכרה משמעותית:
1. רצון נמרץ לשנות את החברה בארץ.
2. משנה פוליטית סדורה ורצוי נוטה לשמאל, אם לא לשמאל הקיצוני
3. יהירות.
כישרון כתיבה, יכולת בניית נרטיב, ענוה, אהבת אדם ואורך רוח הם כנראה תכונות משניות לסופרי ארצנו. רצוי שיהיו, אבל זה לא העיקר. למזלנו התברכנו במספר סופרים שאף על פי יהירותם ונמרצותם הפוליטית הנפיקו יצירת מופת אחת או שתיים ( ע"ע גרוסמן, עוז, ס.יזהר) בימי חייהם. אך יש רשימת סופרים סודית, זאת השמורה ליודעי דבר. כמעט ולא נשמע עליהם בדפי העיתון או במרשתת. הם לא יתנו קולם בפני כל מקרופון שיקרה בדרכם, כי ענווה, צניעות וקנאה לפרטיות הם תכונות העומדות בבסיס כתיבתם.
כזהו יהושוע קנז, וספרו "התגנבות יחידים" הוא דוגמא ומופת לצניעות וענווה. זהו אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בחיי. שרטוט יפהפה של כור ההיתוך הישראלי המתאר טירונות של נטולי הבלורית והתואר בבסיס בה"ד 4. גם להם מסתבר יש חיים מלאי פאתוס, אהבה גדולה, טוטאליות, יחסי הורות מורכבים. הם חלקי פאזל בלתי אפשרי שבסגנון כתיבה מאופק , מלא באווירה מהורהרת, הנותנת כבוד לדמויות ולא מניחה אותם בסטראוטיפ שטחי (נסו להיזכר ב'קרנף' של גרוסמן ב"מישהו לרוץ איתו") מתחברות לתמונה ברזולוציה גבוהה ששום סמארטפון לא יוכל לנפק.

מצד אחד הספר מרשים, יכולת כתיבה אדירה, תיאורים, הקפדה לשונית, התבוננות ותבונה - ויצירת קבוצת חיילים המשמשת דגם ממוזער של חברה ישראלית על שפע השסעים שבה, המאבקים והדעות. אלא מאי? קנז הנהדר מתיש את קוראיו עד עצימת עיניים בתרגילי דיבט. הוא מעביר אותם משוכות של דיאלוגים משמימים, ברמת דיבור של חבר'ה פלוס, ויכוח רודף ויכוח ועוד ויכוח, פה ושם מכות ואגרופים קללות פושטקיות ודם, וכך מתנהל הקורא מדף לדף - ויכוחים ברמה החברתית שנלעסו דק דק לאורך השנים, והשיחזור נעשה לאורך מאות עמודים (666), אשכנזים וספרדים, חילונים ודתיים, שרופי צבא מול מזלזלי צבא, הקרבה מול השתמטות, מרוקאים מול פליטי שואה, קבוצת כדורגל נגד זולתה, סטרייטים מול הומואים, גנבים מול ישרים, מדינה נזקקת לאזרחיה מול מדינה קורעת תושביה, אין נושא במדינה שהסופר לא פורש אותו לדיון החיילים והקורא.האצבע עם הרוק חולפת דף דף ולא מתרחש ברמה העלילתית ובמעטפת החיצונית כמעט שום דבר. אין חדש תחת השמש. 66 שנה אחרי - ספר הגות מנוסח היטב עם טעם של עיתון מיום האתמול.

אני מבקשת סליחה מכל המהללים את הספר הזה, אני מאד הששתדלתי ורציתי. חציתי יותר מ-300 עמודים.
נורא רציתי שזה יצליח אולי זה לא הספר- אלא אני..
קודם כל- אין ספק שיהושוע קנז יודע לכתוב מאד יפה והוא מיטיב לתאר את המחשבות והרגשות של הנפשות הפועלות. הכתיבה שלו נעימה לקריאה וזורמת. אך בסופו של דבר לא קורה הרבה.. ובכל פעם שהוא נסחף לתיאורי המחשבות והרגשות.. איבדתי את הריכוז ובסופו של דבר הקריאה היתה לי מייגעת מאד.
ניסיתי להבין מה לא בסדר? מסקנתי היתה שהנושא לא מספיק מעניין אותי. אין לי הסבר אחר.

אולי בפעם אחרת.