“חנוך לוין משרטט בהקצנה, עם המון אירוניה ותיאורים גורטסקיים, את החברה האנושית.
בעולם שבו כל אחד דואג לעצמו ומקדם את עצמו על ידי רמיסת האחר לא יכולים להיות גיבורים, לא יכולה להתקיים זוגיות ולא חברות.
בקריאות חוזרות מתברר שהעולם של "חפץ" לא מאוד שונה מהעולם שלנו.”

“מכאן לקחתי את המונולוג שעשיתי בבגרות בתאטרון, שחקתי את פוגרה הנועזת... מה שבטוח זה שאף פעם לא משעמם עם חנוך לוין(ז"ל)!נהנתי מהמחזה הזה מאוד! (רק חבל שהשאלתי את המחזה למישהי שמעולם לא החזירה לי אותו).”

“כשקראתי אותו בפעם הראשונה, לא הצלחתי להבין כלום. פה ושם היו משפטים או שברי-שורות שהצלחתי להתחבר אליהם, אבל הם היו בגדר יוצא מן הכלל המעיד על הכלל (אולי הייתי מבולבלת באשמתי-אני, איני שוללת את האפשרות). ומכיוון שאני לא אוהבת לא להבין, ועוד ביצירה הארוכה הראשונה של לוין שקראתי, הלכתי לחפש מידע על המחזה באינטרנט (היותו בגדר חומר בגרותי הקלה על העניין).
כמובן, אחרי קריאת סיכומים וחוות-דעת וכו' הטקסט נעשה נהיר פי-כמה, ובקריאה הבאה כבר הצלחתי להבין הרבה יותר. וקשה להישאר אדישים נוכח דמות שסובלת כ"כ, כמו גם ראיה כה פסימית ואובדנית של המציאות - לא רק אצל חפץ עצמו, גם באווירה לאורך כל המחזה. אבל... לא יודעת, קשה לי עם טקסט שדרוש ידע מוקדם, בספרות או בתיאטרון או בחנוך לוין, כדי להצליח להבין ולהתחבר אליו. והרי ישנן יצירות מופת ספרותיות, שגם 'פשוטי העם' במובן ההשכלתי יכולים לאהוב.
לכן הדירוג, אף על פי שאולי בנסיבות אחרות הייתי אוהבת את המחזה ממש, כבר בהתחלה.”

“מחנה "חנוך לויני" באופן הקלאסי ביותר. חובה לכל ישראלי, ובכלל לכל קורא. משלב תסכול עמוק והומור פולני.”