אין כמו דוסטויבסקי כדי לתאר את הסערות השונות בנפש האדם, ואת הנפשות השונות כל כך ודומות כל כך בבני האדם. סיפורם של ארבעה אחים, חברים, שונאים, אוהבים, אויבים, דומים וכל כך שונים אחד מהשני. ואת כל אחד מהם הופך דוסטויבסקי בכישרון רב לגיבור ולאנטי גיבור בתוך סערת האהבים, הרצח והמתח שרקם.

חנוך לוין משרטט בהקצנה, עם המון אירוניה ותיאורים גורטסקיים, את החברה האנושית.
בעולם שבו כל אחד דואג לעצמו ומקדם את עצמו על ידי רמיסת האחר לא יכולים להיות גיבורים, לא יכולה להתקיים זוגיות ולא חברות.
בקריאות חוזרות מתברר שהעולם של "חפץ" לא מאוד שונה מהעולם שלנו.

ספר לא קל. מאוד גרפי. מאוד פורנוגרפי. מאוד קטוע. מאוד קופץ. מאוד מומלץ.

העברית הישנה עלולה להקשות בהתחלה אבל מהר מאוד מתמכרים לא רק לעלילה ולדמויות, אלא לריחות, הטעמים והצלילים של הקיבוץ הישראלי בראשית ימיו. וכל אלה מטופלים בחמלה ובביקורת, מפתים ודוחים ובעיקר מקשים עלייך להניח את הספר מהידיים.

מלבד העובדה שכל מי ששירת בצבא יתחבר מיד לעלילת הספר, גם כל ישראלי יכיר מיד לפחות שלוש מהדמויות המופיעות בו.
האופן המרהיב שבו קנז מאפיין את האנשים השונים שמאכלסים את החברה הישראלית [יהודית ישראלית לצורך הדיוק], על הדמיון והשוני ביניהם, על התפיסה הפוליטית והאידיאולוגיה החברתית, יוצר מארג מושלם.
הבחירה לתאר דווקא חבורת טירונים בטירונות כ"ל [כושר לקוי] ולא חבר'ה מאיזו סיירת, מאפשרת לחשוף גיבורים שהם אנטי גיבורים, על הטירדות היום יומיות שלהם והבעיות שאומנם אינן ברומו של עולם, אבל מטרידות את כולנו.

בפעם הראשונה שקראתי את הספר זה היה בתרגום שבו גרביים עוד היו פוזמקאות וחוץ מאת 600 העמודים נאלצתי לסחוב גם מילון עברי עברי כדי לקרוא אותו.
מאז התחדשו התרגומים, השפה השתנתה אבל העוצמה של הספר לא פחתה.
נכון שהספר הוא מסה פסיכולוגית, פילוסופית וסוציולוגית, אבל בבסיסו הוא רומן בלשי מותח וכתוב היטב שקשה להוריד ממנו את העיניים.
והתרגום של קריקסנוב, לדעתי, עושה איתו ממש חסד [אני בכלל אוהדת מושבעת של התרגומים שלו].
ממליצה בחום גם לא למיטיבי קרוא.

כל פעם שאני חוזרת לספר הזה בא לי לארוז תיק, לזרוק אותו לאוטו ולצאת למסע. ואז אני נזכרת שהכי רחוק שיש לי לנסוע זה חמש שעות נסיעה לאילת. ואילת היא לא מקסיקו. ומחר אני צריכה לעבוד.
ואז אני מחזירה את העיניים אל הדפים ויוצאת למסע האמיתי.

נוהלה מלחמה עיקשת ביני לבין עצמי במהלך הקריאה. מצד אחד, עצמי רצתה לקרוא במרץ ולהמשיך לבלוע בשקיקה את העלילה המרתקת, מצד שני, עצמי ידעה שההתקדמות המהירה תביא לסוף ולא היתה מוכנה להיפרד כל כך מהר. בסוף עצמי ניצחה . 1000 עמודים לפעמים נגמרים מהר מידי...

אחד הרומנים האהובים עלי של עגנון, וללא ספק אחד הרומנים שמציגים תמונה מרתקת של תל-אביב וירושלים בימי העליה השניה, והמרחק העצום ביניהן (הפיזי והתרבותי).

הדמויות הרב גוניות (ולעיתים הזויות באותה מידה), בלק- הכלב המשוגע, מעין פרפרזה על דמותו של ליצן החצר שמנפץ את השיקריות שבדברים והשפה העגנונית המדהימה.