“אז מה בעצם אנחנו רוצים מספר מתח? ראשית, שיהיה מותח. נו טוב, זה בסיסי. שנית, צריך שהטובים ינצחו את הרעים, אם לא בנוק-אאוט אז לפחות בנקודות. זה נדרש בשביל לפצות אותנו על התסכול המתמשך שיש לנו מהעולם האמיתי, בו לעתים קרובות מדי המצב הוא שצדיק ורע לו, מניאק וטוב לו, שוטר ולא אכפת לו, שופט וגזר-דין מֵקֵל לו (וואי, יצא לי מקל וגזר באותו משפט). לפחות בספרים, אנחנו דורשים פיצוי: העם דורש צדק ספרותי! מלבד זאת, כמובן, אנו דורשים גם כתיבה משעשעת, דמויות מעניינות ועגולות וגיבור שקל להזדהות איתו. אם הספר גם חושף אותנו לתרבות ו/או פרשייה היסטורית שלא הכרנו, זה בונוס נחמד. כן, אנחנו צנועים, אין לנו יותר מדי דרישות. "אדום החזה" של יו נסבו עומד בכבוד בכל הדרישות הללו. גיבור הספר הוא הארי הולה. אבל "גיבור" היא לא ההגדרה הנכונה להארי, שהוא בעצם אנטי-גיבור, הנוטה לדיכאונות (תופעה שכיחה בסקנדינביה), לשכרות ולהרס עצמי. מאידך, להארי יש מוח אנליטי ואינטואיציה בלשית, ויש לו את התמהיל הנכון של חריפות וציניות שאני אוהב בספרי בלש. דווקא חסרונותיו וחולשותיו של הארי הם אלו שמעוררים אצלנו הקוראים אמפתיה כלפיו. הספר מורכב יחסית לז'אנר. אחת הסיבות לכך היא המבנה שלו: הוא מורכב מסדרת פרקים (חלקם קצרים מאד) הקופצים קדימה ואחורה בזמן בין התקופה בה מתרחשת העלילה העיקרית – מפנה המאות העשרים והעשרים ואחת - לבין התקופה בה נזרעו הזרעים מהם צמחו בסופו של דבר פרחי הפשע האדומים אותם יקטוף הולה (הסתבכתי קצת עם המטפורה הזאת): שנות הארבעים ותקופת המצור על סטלינגרד, מצור בו השתתפו גם נאצים נורווגיים מתנדבים בהשראתו של קוויזלינג. כן, מסתבר שגם לנורווגים יש שלדים בארון. אדום החזה הוא השלישי בסדרת הארי הולה, אבל, למרבה הצער, שני הספרים הראשונים בסדרה לא תורגמו לעברית. אני כבר בדרך לספר הבא בסדרה – נמסיס.”

“יותר מארבעים ביקורות נכתבו על הספר הזה, כך שלא נראה לי שאוכל לחדש הרבה. במקום ביקורת מובנית, אעלה כמה תהיות או הערות שעלו בדעתי במהלך הקריאה. 1. למה כל בלש מוכשר חייב להיות אלכוהוליסט? ממתי חשיבה קוגנטיבית ויצירתיות הולכים יד ביד עם צריכת אלכוהול (והמהדרין גם קוקאין) מוגברת? גם בריחה מהמציאות ומראות הזוועה זה לא תירוץ. 2. למה תמיד הדמות הנשית תהיה סייד קיק פאסיבית ונגררת? למה אין דמות בלשית מבריקה (חוץ מבספריה של אגאטה קריסטי)? 3. למה הבלש הארי הולה הצטייר בעיני כשלומפר ומפגר חברתית, כי מסתבר שהוא אמור להיות גבוה, מסוקס ושרמנטי. איפה טעיתי? 4. למה כל השמות של גיבורי הספר נשמעו במוחי כמו שמות של נבחרת כדורגל? גודסן מוסר לפאוקה שמעביר מסירת רוחב לילטן, שפורץ את ההגנה והולה שם את הכדור ברשת. אולסון חוגג ביציע. יותר מדי שעות כדורגל? הרי נבחרת נורבגיה לא העפילה ליורו? 5. למה בהוצאת בבל החליטו להתחיל את הטרילוגיה מהספר השלישי? 6. למה כל כך חם עכשיו בארץ ואני לא קופצת לנורבגיה להתקרר קצת? מבחינתי הספר בהחלט נופל לקטגוריה של מותחנים טובים. למה טובים? כי יש להם ערך מוסף. כי למדתי מהם משהו. אם אני משווה את הידע שלי לגבי נורבגיה לפני קריאת הספר ואחריו ואני יכולה להגיד שהשכלתי אפילו מעט – דיינו. מבחינת העלילה: בניגוד לדעת הרוב, אהבתי מאוד את ריבוי הדמויות ולא התקשיתי לזכור מיהו מי וגם השמות היו קליטים להפליא. אהבתי מאוד את הקפיצות בין התקופות השונות. אהבתי שלא הצלחתי להגיע לפתרון, אלא לקראת סוף הספר ואהבתי את העובדה שלא כל הקצוות נסגרו והשאירו לי טעם של עוד. אין ברירה, צריך לקנות את ה"נמסיס".”

“*** יו, נסבו! כמה שאתה נורווגי! כשהסקנדינבים ישתלטו על העולם, תזכרו איפה קראתם את זה בפעם הראשונה. סקנדינביה שולטתתתתתת!!!111 סטיג לארסון, ידידנו בעל השם המוזר כתב טרילוגיה מנצחת ומת, לפני שהספיק לקצור את פירות הצלחתו. יו נסבו (שם מוצלח למותג של קפה קר), שכנו מנורווגיה כתב, מסתבר, באופן די מקביל ללארסון, סדרת ספרים משלו, לא רעים בכלל אם לשפוט ע"פ הספר הנוכחי שהוא הראשון או השלישי בסדרה (אבל לא מרגיש כזה). הייתי מייעץ לו לשכור מאבטח, או משהו. רק שלא תקרה לו תאונה קטנה. טוב, ניגש לעניין. "אדום החזה" הוא ספר טוב בעיניי. יש בו משהו כובש ישר מההתחלה, בלי זיוני המוח והחפירות שלארסון בוסס בהם בכל הספרים שלו. עם זאת, גם כאן העלילה מתפזרת לעתים לכל מיני כיוונים, והעובדה שהכול קורה לאנשים עם שמות נורווגיים ושיש גם קצת כניסה להיסטוריה של נורווגיה במלחמת העולם השנייה, דורשת מהקורא מאמץ נוסף של בקיאות, או לפחות זיכרון טוב לפרטים. במקביל, הספר מצליח להיות מעניין ועמוס במידע היסטורי ופוליטי בלי להיגרר לטרחנות כמעט בכלל (לארסון - לתשומת לבך). הגיבור שלו הוא אנטי גיבור מובהק, אלכוהוליסט בגמילה, צלף רע, עושה טעויות, לא מבריק במיוחד - כל מה שצריך כדי לאהוב דמות בספר. למרות זאת, אני חייב להודות שכמעט לא הצלחתי להתחבר אליו עד לשליש האחרון של הספר. סיפור המתח הבלשי הבסיסי לא רע, אבל צריך לומר שהגלישות התכופות שלו לתקופת מלחמת העולם קצת מתסכלות בהתחלה כי הקורא לא מבין מה זה מוסיף לו, ולמה לכתוב כל כך הרבה על משהו די ברור. אחר כך העניינים מתבררים, אבל אני חייב להגיד, בזהירות, שלא נפלתי מהכסא מרוב הפתעה. גם באמצע הספר יש חור א ד י ר בעלילה, שאפשר לדלג עליו בקלות מבלי לשים לב, אבל אם עוצרים וחושבים רגע, זה ממש מגוחך. [-- לא רוצה לכתוב ספויילרים כך שאם מישהו רוצה לשמוע מה זה, שיכתוב לי מייל, ובתשלום סמלי של 1250 קרונות אני מספר לו --] הספר יצא בהוצאת בבל, מה שדי מפתיע (יותר מהסוף של הספר, נגיד) כי מותחן בלשי מהסוג של "אדום החזה" לא מתיישב לגמרי על האוריינטציה של ההוצאה. נראה לי שאחרי ההיסטריה סביב "הנערה שהטילה ביצי זהב", הם היו די מבסוטים מעצמם שהצליחו להניח יד על הזכויות לעוד סופר סקנדינבי מוכשר. השער מוצלח ומזמין מאוד לקרוא, אבל משהו דפוק מאוד בדפוס ובעימוד הפסקאות. מדי פעם יש שם שורה שמילה אחת נמרחת לכל האורך שלה וזה מפריע לרציפות הקריאה. עוד דבר, הוא שלא היתה הפרדה מספיק מובהקת בין פסקאות, בעיקר כאלה שקופצות מסיטואציה אחת לשנייה, כך שקשה מאוד להבין שעברת מקום ועכשיו זה לא המשך של השיחה שהיתה עד עכשיו. לסיכום - שמונה. נחמד מאוד לז'אנר, ואני אשמח לקרוא עוד ספרים שלו. ***”

“עוד ספר שהגעתי אליו דרך המלצות בסימניה. בגדול אני מקפידה לא לקרוא יותר מידי ספרים בז'אנר הזה כי אני חושבת שהם בסוף ייראו לי כולם אותו דבר. אני בוחרת בקפידה את הספרי מתח שאני קוראת ומקווה לקרוא רק את הטובים ביותר. "אדום החזה" אולי לא הטוב ביותר אבל בהחלט טוב. כבר מההתחלה אתה מבין שהוא מורכב – כמות הדמויות, הקפיצה בזמנים, הסיפורים הבודדים שנפרשים בפנינו כמו חלקים של פאזל ענק... ההשוואה לטרילוגיית מילניום מתבקשת גם בגלל הסקנדינביות וגם בגלל ז'אנר המתח הטרילוגי ואני חייבת לציין שהרבה מהמגרעות שמצאתי אצל סטיג לרסון כאן היו פחות בולטות. אני יודעת שלא מדברים סרה על המתים אבל סטיג לרסון קצת חפר לנו... יש בספרים שלו עודף אינפורמציה על הרבה נושאים: החל מאיך מכינים כריך ועד לתולדות הפוליטיקה השוודית. יו נסבו יותר ענייני למטרת העלילה... מה שלא משרת אותה פחות יבוא לידי ביטוי בספר. יחד עם זאת לא נפלתי מהפתרון של התעלומה. מצאתי אותו טיפשי משהו. אז אפשר להגיד שיותר נהניתי מהדרך מאשר מההגעה ליעד אבל עדין נהניתי עוד דבר – אני מודה שזה הספר הראשון שנשארתי לקרוא עד 2 בלילה ולכן אולי פיספסתי משהו אבל עד כמה שאני שמתי לב הארי הבלש הגיבור לא גילה עד סוף הספר את כל הסודות. אני רגילה שספרים מהסוג הזה נסגרים לחלוטין ע"י הגיבור וכאן נותר משהו (שוב, אם אני לא טועה) שרק הקוראים יודעים והגיבור לא. הספר נראה על פניו כספר ארוך אבל הוא עמוס בעמודים ריקים בגלל קפיצות של פרקים כל 2-3 עמודים בערך ולכן הוא בהחלט רץ אם הבנתי נכון זה הספר השלישי בטרילוגייה אבל הראשון שמפורסם בארץ. לא ברור למה התחילו מהשלישי אבל זה באמת לא כזה משנה. האם אני אקרא עוד ממנו? יש מצב. נחכה לראות מה יגידו לי בסימניה... :-)”

“אז מה בעצם אנחנו רוצים מספר מתח? ראשית, שיהיה מותח. נו טוב, זה בסיסי. שנית, צריך שהטובים ינצחו את הרעים, אם לא בנוק-אאוט אז לפחות בנקודות. זה נדרש בשביל לפצות אותנו על התסכול המתמשך שיש לנו מהעולם האמיתי, בו לעתים קרובות מדי המצב הוא שצדיק ורע לו, מניאק וטוב לו, שוטר ולא אכפת לו, שופט וגזר-דין מֵקֵל לו (וואי, יצא לי מקל וגזר באותו משפט). לפחות בספרים, אנחנו דורשים פיצוי: העם דורש צדק ספרותי! מלבד זאת, כמובן, אנו דורשים גם כתיבה משעשעת, דמויות מעניינות ועגולות וגיבור שקל להזדהות איתו. אם הספר גם חושף אותנו לתרבות ו/או פרשייה היסטורית שלא הכרנו, זה בונוס נחמד. כן, אנחנו צנועים, אין לנו יותר מדי דרישות. "אדום החזה" של יו נסבו עומד בכבוד בכל הדרישות הללו. גיבור הספר הוא הארי הולה. אבל "גיבור" היא לא ההגדרה הנכונה להארי, שהוא בעצם אנטי-גיבור, הנוטה לדיכאונות (תופעה שכיחה בסקנדינביה), לשכרות ולהרס עצמי. מאידך, להארי יש מוח אנליטי ואינטואיציה בלשית, ויש לו את התמהיל הנכון של חריפות וציניות שאני אוהב בספרי בלש. דווקא חסרונותיו וחולשותיו של הארי הם אלו שמעוררים אצלנו הקוראים אמפתיה כלפיו. הספר מורכב יחסית לז'אנר. אחת הסיבות לכך היא המבנה שלו: הוא מורכב מסדרת פרקים (חלקם קצרים מאד) הקופצים קדימה ואחורה בזמן בין התקופה בה מתרחשת העלילה העיקרית – מפנה המאות העשרים והעשרים ואחת - לבין התקופה בה נזרעו הזרעים מהם צמחו בסופו של דבר פרחי הפשע האדומים אותם יקטוף הולה (הסתבכתי קצת עם המטפורה הזאת): שנות הארבעים ותקופת המצור על סטלינגרד, מצור בו השתתפו גם נאצים נורווגיים מתנדבים בהשראתו של קוויזלינג. כן, מסתבר שגם לנורווגים יש שלדים בארון. אדום החזה הוא השלישי בסדרת הארי הולה, אבל, למרבה הצער, שני הספרים הראשונים בסדרה לא תורגמו לעברית. אני כבר בדרך לספר הבא בסדרה – נמסיס.”

“יותר מארבעים ביקורות נכתבו על הספר הזה, כך שלא נראה לי שאוכל לחדש הרבה. במקום ביקורת מובנית, אעלה כמה תהיות או הערות שעלו בדעתי במהלך הקריאה. 1. למה כל בלש מוכשר חייב להיות אלכוהוליסט? ממתי חשיבה קוגנטיבית ויצירתיות הולכים יד ביד עם צריכת אלכוהול (והמהדרין גם קוקאין) מוגברת? גם בריחה מהמציאות ומראות הזוועה זה לא תירוץ. 2. למה תמיד הדמות הנשית תהיה סייד קיק פאסיבית ונגררת? למה אין דמות בלשית מבריקה (חוץ מבספריה של אגאטה קריסטי)? 3. למה הבלש הארי הולה הצטייר בעיני כשלומפר ומפגר חברתית, כי מסתבר שהוא אמור להיות גבוה, מסוקס ושרמנטי. איפה טעיתי? 4. למה כל השמות של גיבורי הספר נשמעו במוחי כמו שמות של נבחרת כדורגל? גודסן מוסר לפאוקה שמעביר מסירת רוחב לילטן, שפורץ את ההגנה והולה שם את הכדור ברשת. אולסון חוגג ביציע. יותר מדי שעות כדורגל? הרי נבחרת נורבגיה לא העפילה ליורו? 5. למה בהוצאת בבל החליטו להתחיל את הטרילוגיה מהספר השלישי? 6. למה כל כך חם עכשיו בארץ ואני לא קופצת לנורבגיה להתקרר קצת? מבחינתי הספר בהחלט נופל לקטגוריה של מותחנים טובים. למה טובים? כי יש להם ערך מוסף. כי למדתי מהם משהו. אם אני משווה את הידע שלי לגבי נורבגיה לפני קריאת הספר ואחריו ואני יכולה להגיד שהשכלתי אפילו מעט – דיינו. מבחינת העלילה: בניגוד לדעת הרוב, אהבתי מאוד את ריבוי הדמויות ולא התקשיתי לזכור מיהו מי וגם השמות היו קליטים להפליא. אהבתי מאוד את הקפיצות בין התקופות השונות. אהבתי שלא הצלחתי להגיע לפתרון, אלא לקראת סוף הספר ואהבתי את העובדה שלא כל הקצוות נסגרו והשאירו לי טעם של עוד. אין ברירה, צריך לקנות את ה"נמסיס".”

“*** יו, נסבו! כמה שאתה נורווגי! כשהסקנדינבים ישתלטו על העולם, תזכרו איפה קראתם את זה בפעם הראשונה. סקנדינביה שולטתתתתתת!!!111 סטיג לארסון, ידידנו בעל השם המוזר כתב טרילוגיה מנצחת ומת, לפני שהספיק לקצור את פירות הצלחתו. יו נסבו (שם מוצלח למותג של קפה קר), שכנו מנורווגיה כתב, מסתבר, באופן די מקביל ללארסון, סדרת ספרים משלו, לא רעים בכלל אם לשפוט ע"פ הספר הנוכחי שהוא הראשון או השלישי בסדרה (אבל לא מרגיש כזה). הייתי מייעץ לו לשכור מאבטח, או משהו. רק שלא תקרה לו תאונה קטנה. טוב, ניגש לעניין. "אדום החזה" הוא ספר טוב בעיניי. יש בו משהו כובש ישר מההתחלה, בלי זיוני המוח והחפירות שלארסון בוסס בהם בכל הספרים שלו. עם זאת, גם כאן העלילה מתפזרת לעתים לכל מיני כיוונים, והעובדה שהכול קורה לאנשים עם שמות נורווגיים ושיש גם קצת כניסה להיסטוריה של נורווגיה במלחמת העולם השנייה, דורשת מהקורא מאמץ נוסף של בקיאות, או לפחות זיכרון טוב לפרטים. במקביל, הספר מצליח להיות מעניין ועמוס במידע היסטורי ופוליטי בלי להיגרר לטרחנות כמעט בכלל (לארסון - לתשומת לבך). הגיבור שלו הוא אנטי גיבור מובהק, אלכוהוליסט בגמילה, צלף רע, עושה טעויות, לא מבריק במיוחד - כל מה שצריך כדי לאהוב דמות בספר. למרות זאת, אני חייב להודות שכמעט לא הצלחתי להתחבר אליו עד לשליש האחרון של הספר. סיפור המתח הבלשי הבסיסי לא רע, אבל צריך לומר שהגלישות התכופות שלו לתקופת מלחמת העולם קצת מתסכלות בהתחלה כי הקורא לא מבין מה זה מוסיף לו, ולמה לכתוב כל כך הרבה על משהו די ברור. אחר כך העניינים מתבררים, אבל אני חייב להגיד, בזהירות, שלא נפלתי מהכסא מרוב הפתעה. גם באמצע הספר יש חור א ד י ר בעלילה, שאפשר לדלג עליו בקלות מבלי לשים לב, אבל אם עוצרים וחושבים רגע, זה ממש מגוחך. [-- לא רוצה לכתוב ספויילרים כך שאם מישהו רוצה לשמוע מה זה, שיכתוב לי מייל, ובתשלום סמלי של 1250 קרונות אני מספר לו --] הספר יצא בהוצאת בבל, מה שדי מפתיע (יותר מהסוף של הספר, נגיד) כי מותחן בלשי מהסוג של "אדום החזה" לא מתיישב לגמרי על האוריינטציה של ההוצאה. נראה לי שאחרי ההיסטריה סביב "הנערה שהטילה ביצי זהב", הם היו די מבסוטים מעצמם שהצליחו להניח יד על הזכויות לעוד סופר סקנדינבי מוכשר. השער מוצלח ומזמין מאוד לקרוא, אבל משהו דפוק מאוד בדפוס ובעימוד הפסקאות. מדי פעם יש שם שורה שמילה אחת נמרחת לכל האורך שלה וזה מפריע לרציפות הקריאה. עוד דבר, הוא שלא היתה הפרדה מספיק מובהקת בין פסקאות, בעיקר כאלה שקופצות מסיטואציה אחת לשנייה, כך שקשה מאוד להבין שעברת מקום ועכשיו זה לא המשך של השיחה שהיתה עד עכשיו. לסיכום - שמונה. נחמד מאוד לז'אנר, ואני אשמח לקרוא עוד ספרים שלו. ***”

“עוד ספר שהגעתי אליו דרך המלצות בסימניה. בגדול אני מקפידה לא לקרוא יותר מידי ספרים בז'אנר הזה כי אני חושבת שהם בסוף ייראו לי כולם אותו דבר. אני בוחרת בקפידה את הספרי מתח שאני קוראת ומקווה לקרוא רק את הטובים ביותר. "אדום החזה" אולי לא הטוב ביותר אבל בהחלט טוב. כבר מההתחלה אתה מבין שהוא מורכב – כמות הדמויות, הקפיצה בזמנים, הסיפורים הבודדים שנפרשים בפנינו כמו חלקים של פאזל ענק... ההשוואה לטרילוגיית מילניום מתבקשת גם בגלל הסקנדינביות וגם בגלל ז'אנר המתח הטרילוגי ואני חייבת לציין שהרבה מהמגרעות שמצאתי אצל סטיג לרסון כאן היו פחות בולטות. אני יודעת שלא מדברים סרה על המתים אבל סטיג לרסון קצת חפר לנו... יש בספרים שלו עודף אינפורמציה על הרבה נושאים: החל מאיך מכינים כריך ועד לתולדות הפוליטיקה השוודית. יו נסבו יותר ענייני למטרת העלילה... מה שלא משרת אותה פחות יבוא לידי ביטוי בספר. יחד עם זאת לא נפלתי מהפתרון של התעלומה. מצאתי אותו טיפשי משהו. אז אפשר להגיד שיותר נהניתי מהדרך מאשר מההגעה ליעד אבל עדין נהניתי עוד דבר – אני מודה שזה הספר הראשון שנשארתי לקרוא עד 2 בלילה ולכן אולי פיספסתי משהו אבל עד כמה שאני שמתי לב הארי הבלש הגיבור לא גילה עד סוף הספר את כל הסודות. אני רגילה שספרים מהסוג הזה נסגרים לחלוטין ע"י הגיבור וכאן נותר משהו (שוב, אם אני לא טועה) שרק הקוראים יודעים והגיבור לא. הספר נראה על פניו כספר ארוך אבל הוא עמוס בעמודים ריקים בגלל קפיצות של פרקים כל 2-3 עמודים בערך ולכן הוא בהחלט רץ אם הבנתי נכון זה הספר השלישי בטרילוגייה אבל הראשון שמפורסם בארץ. לא ברור למה התחילו מהשלישי אבל זה באמת לא כזה משנה. האם אני אקרא עוד ממנו? יש מצב. נחכה לראות מה יגידו לי בסימניה... :-)”