ביקורת ספרותית על הנסים של אדגר מינט מאת בריידי אודול
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 9 במרץ, 2012
ע"י חנן


הנסים של אדגר מינט
מה אנחנו יודעים על שמורות האינדיאנים ומה זה בכלל נוגע לנו.
העולם הגדול שלנו הצטמק והפכנו לכפר קטן אחד זה נכון אבל זה לא נורא כי אנו שייכים לתרבות השלטת. על חווית ההרס הניתוץ וההשמדה אנו רק קוראים, במקרה הטוב ,אבל מה קורה אם לא שפר גורלנו ואנו דווקא שייכים לאחד המיעוטים התרבותיים שנידונו לקלייה?
זהו הסיפור האמיתי שמסופר כאן ,סיפור על תרבות ברת קיימא שפרחה אי שם ביבשת נעלמת עד לאותו הרגע שבו התנגשה עם תרבות אחרת שפלשה והגיע מעבר לימים ולעידנים, תרבות זרה שרכבה על גלי הטכנולוגיה שפיתחה. היום אנו יותר צנועים וחשים שהטכנולוגיה הזאת היא חרב פיפיות, כל בר בי רב מבין שאין ארוחות חינם.
נרצה או לא אבל אנו נוטלים חלק פעיל במערבל התרבותי האימתני שהופך ולש עמים ותרבויות ומביא הכול למרקם אחיד הומוגני .מאחר ואין לנו את נקודת המבט ההיסטורית כדי להבין לאן פנינו מועדות אז אולי מתבקש נייר לקמוס פשוט ,אותו מדיד אובייקטיבי וחסר פניות . מדובר לטעמי ביכולת לנבא כיצד האם ובאיזה סביבה יחיו צאצאינו .כל האוחז בטכנולוגיה רבת עוצמה והרסנית חייב להיות מאוד מוטרד ולו רק בגלל חוסר הוודאות וסימני השאלה הרבים לגבי הביטחון הקיומי של צאצאיו ,או במילים אחרות האם התרבות המנצחת היא ברת קיימא ומבטיחה את עתידה שלה.
כדי לפשט את העניין נשאל את עצמינו איך אינדיאני שחי בתקופת טרום קולומבוס היה מצפה לראות את צאצאיו כמה דורות קדימה ,התשובה לכך היא פשוטה ,הוא היה רואה אותם בדמותו ובתרבותו כי כך היו פני הדברים גם דורות אחורה ,אבל אנחנו על שאלה כזאת לא נוכל לענות כי הדברים אצלנו משתנים בקצב מטורף ולא ניתן לחזות שום דבר.
אפשר לשאול בפשטות איזה עולם אנחנו רוצים להוריש אחרינו ולמען צאצאינו, עולם (!) או עולם(?).
ובחזרה לאתגר סמית.
בקריאת הספר אנו חווים הרס טוטאלי של תרבות, המפלט הנורא הוא התאבדות ויש הרבה דרכים שמתוארות בספר כמו לטבוע באלכוהול ,לקפוץ לנהר שוצף מגובה רב, להשתגע ,לזנוח ולהתכחש לצאצאים ,סתם להתאבד בתליה ,והדרך המקובלת היא אימוץ תרבות זרה מעשה חיקוי בלי השורשים הנחוצים וללא הבנה בסיסית בה ,בפועל יש כאן וואקום תרבותי ובתי הסוהר בעולם מלאים באנשים עם מטען כזה.
שמורות האינדיאנים הם אזורים כמעט אוטונומיים שבהגדרה באו לשמר ולהגן על תרבות אבל בפועל הם גני חיות שמשרתים אותנו התרבות המנצחת , האינדיאנים ברובם לא גרים שם .
הספר מספר סיפור מטריד נוגע ומאוד אקטואלי שחוזר על עצמו באין סוף מקומות בעולמינו ,גם כאן ועכשיו ,אצלנו מתחת לאף .
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
חנן (לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
תודה ש.ש ,תודה יעל

מה שיפה בסופר טוב שהוא בעצם רק במאי שמכין היטב את התפאורה ואת מסגרת הסיפור ואילו על הקורא להשלים את כול השאר עלפי דמיונו ותבנית נפשו. בריידי אודול אכן כתב באופן משכנע (הוא בא משם ),עובדה שיצאנו מאותו הטקסט והגענו למחוזות שונים אבל משלימים. גם אני חושב שלא הייתה פה יומרה מעבר לסיפור צנוע על ילד ועולם אבל אני ראיתי גם גורמט גם BMW גם 4X4 וגם עולם על בלימה.
שין שין (לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
אהבתי מאוד את הפרספקטיבה שלך ואת הרגישות לרקע החברתי היסטורי מעבר לסיפור האישי. שאפו.
yaelhar (לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
אהבתי את הביקורת שלך: אבל אני חוויתי את הספר לגמרי אחרת. לא הרגשתי שאני קוראת סיפור על מפגש בין תרבויות, אלא סיפור על ילד קטן בעולם גדול ורע...





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ