ישנם כל מיני סוגים של אהבות.
ישנן גדולות, קטנות , וישנן נכזבות. ישנן מוצלחות, קשות וישנן מפוספסות.

את הספר קראתי באוקטובר 1999 במהלך היומיים שבהם הייתי מאושפזת בבי"ח איכילוב בעקבות ניתוח להסרת כיס המרה.
אני זוכרת שהתחלתי לקרוא אותו בחדר ההמתנה, ובגלל הפתיח הוא הרגיש לי כמו סיפור אמיתי.
אולי החלק הפותח – הוא הקסם שלו: אחרי מותה של פרנצ'סקה, ילדיה הבוגרים מתוודעים לסיפור האהבה הקצר שלה עם אחד קינקייד דרך תמונות, כתבות ושאר ניירות שהם מוצאים בין חפציה.

יש שיאמרו קיטשי – אני אומרת מקסים!!

לפעמים – האהבות המפוספסות, שלא יצא לנו לטעום אותן במלואם, להרגיש את הקימה המשותפת בבוקר לאורך זמן, לגדל ילדים ולמשל לדאוג לכלכלת הבית ביחד מתוך קשר ארוך שנים – הן אלה שהן הכי חזקות.
הן מושלמות, אין בהן פגמים, יש בהן תשוקה עזה, געגוע מטורף, משהו חדש, בתולי ולא חשוף.
אם הן מתוך קשר אסור, אז בכלל.... החטא וההסתרה מקשים על המצפון, אבל הציפיה והרגשות החזקים יכולים להוציא אותך מדעתך.

הקשר בן ארבעת הימים של פרנצ'סקה וקינקייד יכול להראות כקיטשי: הם התאהבו, לא יכלו להתקדם, נסדקו הלבבות שלהם ואוי – יש כאן סיפור אכזבה קורע לב ובעצם דיי מיותר.

אבל בעצם יש בקשר הקצר הזה המון חמלה, המון תשוקה, כמו מצית של חשקים גדולים אצל אנשים שעברו כבר את מחצית מתקופת חייהם וכן – הם יכולים לאהוב, הם יכולים להתמסר.
הם זקוקים לאהבה ולמגע.
הם זקוקים להתרגשות הזו.
להתאהב.

היא אשת איכר בת 45 שבעלה והילדים נסעו מהבית למספר ימים והיא כבר בשגרת החיים שלה. עקרת בית שחוקה שהיא חלק מהנוף.
הוא צלם נשיונל גיאוגרפיק, לא מחויב למקום, לא דורך במקום, נוסע בעולם ואין לו עוגן.
הוא היה מוכן לתקוע יתד להתחיל סופסוף ביחד משהו אמיתי, כשהוא בן 54, אבל היא סירבה מתוך נאמנותה למשפחה.

היופי בסיפור הזה הוא לא הפספוס, אלא ההוכחה שגם לאנשים בגילאים האלו יש תקוות גדולות ותשוקות גדולות.
הם יכולים להתרגש כמו ילדים בני 16 ברגע של אהבה ראשונה.... אבל הם גם משכילים כדי לקחת את ההחלטות שהן לא תמיד אלו שהם יעדיפו, שיהיו פשוט "נכונות" כלפי הכלל.

ספר יפה, מלא אהבה גדולה עם צביטה קטנה.
אולי הוא פשוט נועד עבורנו כדי ללמוד שלפעמים צריך פשוט לתת צ'אנס, להתנסות, להמר על כל הקופה ולא להצטער שלא ניסינו.

הערב, כ -20 עמודים לפני שעמדתי לסיים את הספר, הלכתי למטבח להכין לי תה עם חלב. העמדתי מיים על הכיריים בתוך קומקום שורק, ובינתיים הורדתי ספל מהארון ושמתי בו תיון של "טווינינגס ארל גריי" שהבאתי לי מלונדון ביולי האחרון. כשהמיים רתחו מזגתי לי מיים כמעט עד הסוף ונתתי לתיון לנוח.

חזרתי לספר ואחרי כמה עמודים חזרתי למטבח לשלוף את התיון ולהוסיף סוכר.
כשפתחתי את דלת המקרר כדי לשלוף את קרטון החלב, ההבנה שעד כה היתה ברורה לי מחיי היומיום כגישה לחיים וגם קצת מהספר, נחתה עלי הפעם חזק וסופית - כמו לבנה על ראשי.

המקר שלי עמוס לעייפה באוכל עד שלא רואים את הקירות שלו או את מדפיו השקופים.
במגרה התחתונה תריסר עגבניות בשלות ואדומות, מלפפונים וגזרים, במגרה לצידה סוגים שונים של פירות יבשים שקדים ובוטנים. מעליהם על המדף קרטון חלב סגור שוכב (רזרבי), עוף שלם מחולק ושורשים תואמים בכדי להכין מרק עוף הערב. במדף שמעליו שאריות צלי בקר עשיר ברוטב המכיל גזרים, בצל ופטריות ביין אדום מאתמול בערב, וגם אורז לבן בקופסה אחרת, ובעוד קופסה פרחי כרובים שבישלתי אתמול במיוחד לבתי. במדף העליון שאר קטנטנים כמו גבינות, זיתים, מעדנים, תפוחים ואגסים, ועוד כמה יותר קטנטנים.
על הדלת כעשר צנצנות זכוכית עם תבלינים ושתי ריבות, חמאה, רטבים שונים וביצים וגם – קרטון החלב המיועד.

כשראיתי אותו זה היכה בי.

ב"משחקי הרעב" נלחמים תרתי משמע על החיים ועל המוות, ואיך לא כשם המשחק – ע"י איתור אוכל והישרדות.
בלי אוכל הרי לא ניתן להתקיים.

ראיתם את הרשימה הזו שמכילה את המקרר שלי? יופי. עוד לא שמעתם מה יש במזווה ומה יש בפריזר (אציין רק שני לחמים ועוד שתיים-שלוש ג'בטות), ואני יכולה לומר לכם בבטחון מלא לגמריי, שבעולם היומ-יום של מחוז 12 במדינת פּאנֶם המקרר שלי יכול היה להאכיל 50 איש ואפילו יותר להשרדות של עוד יום אחד.

בעולם העתידני של "משחקי הרעב" אוכל הוא המצרך הכי יקר שאנשים יכולים, בלי קשר למשחק, למות בגללו. האוכל במחוזות לא נקנה ישר מהמדף בסופרים כמו אצלנו, והעושר הזה והיכולות החומרניות שאנחנו חיים בהם כאן ועכשיו, הם עושר עילאי לאנשים שנלחמים בכדי להשיג מאית ממנו. אפילו אלפית או יותר מיזה. לעיתים (וכאן מדובר בתובנה שאני מחזיקה בה עוד לפני הקריאה בספר) אנחנו לא יודעים להעריך ולהכיר בעושר הזה וחושבים שהכל בא בקלות.

בספר קיים מימד אחר, תקופה אחרת, שחלק מעניין הריאליטי שאנו נחשפים אליו היום שזור בו, אך גם עוני, מסכנות ומחלות של ימי הביניים. קטניס בת השש-עשרה עושה הכל כדי לשרוד בחיי היומיום, ומרגע כניסתה למשחק -גם להיות אנושית, כנגד עוד 23 מתמודדים ומתמודדות נוספים, שהישרדות היחיד בו היא עיקר המשחק. 23 נערים ונערות ימותו, ורק אחד ינצח.

תצוד – תשרוד
תמצא מיים – תשרוד
תדע לאתר צמחים אכילים או רעילים – תשרוד.
תדע להימנע מלהרצח ע"י אחד מייתר המתמודדים – התקדמת, אבל רק קצת.

כדי לנצח העקרון מאד פשוט – אתה צריך להיות האחרון שחי.

הספר הזה לא הניח לי בשלושת הימים האחרונים כשקראתי אותו ורק לחזור אליו רציתי. הוא כתוב בפשטות אך מותח בצורה בלתי רגילה! הוא מוגדר ספר נוער, אך תקף לכל מבוגר, ואני לא מתכוונת להתיחס יותר מידי לרבדים הפסיכולוגיים או הסוציולוגיים בספר (מה שנראה בו הגיוני או לא), מאחר ואלה התעמקויות אחרות שדורשות דיון ארוך שיהיה גם מלא בספויילרים.
כמו שאצל טולקין ישנם כשפים, קסמים בלתי מוסברים (בעולם הפיזיקלי שלנו) ועצים מדברים, כך בעולם שהסופרת יצרה, "משחקים" כמו אלו - שמשתתפים בהם נעים ונערות בני 12-18, יכולים להתקיים.
זה העולם שהיא יצרה והוא לא מושלם. גם שלנו לא.

מדד המתעניינים בספר 18377, ו- 183 ביקורות שכמעט כולן מהללות לא אכזבו.
מומלץ!

אם בדיון מעניין בנושא מוסיקה ביני לבין בועז כהן (מי שמוגדר ה-שדרן של 88FM) הסכמנו שנינו ש- David Grey מוגדר ה-שלמה ארצי של הבריטים (ולעניות דעתי גם הרבה יותר טוב מארצי), אז כבר הסכמתי ביני לבין עצמי שמיקאל ניאמי הוא באספקט מסוים ה-מאיר שלו של השוודים.

מוסיקה היא לאו דווקא צלילים מוגדרים ומקובלים מכלי נגינה ידועים מראש, כאלו שלמשל עבדו עליהם, כרתו את חומרי הגלם שלהם, עיבדו, ניסרו, חיברו, מירקו, צבעו ושכללו אותם לכדי כלי מיתר מוכרים – אלא גם הצלילים שהסביבה בה אנחנו גדלים יוצרת מסביבנו ובעקבותינו.

האנשים מסביבנו, ההורים, בני הדודים והקרובים שלהם, הסבתות ושוטי הכפר, התאומים ממיזורי, הכלה המיועדת והאחיינים של הדוד מצד אבא, הדודה ששתתה (אם כי לא בדיוק), הציידים המהוללים, האחים המוכים של החבר הטוב ושלל דמויות אחרות שעושות את הספר הזה ליריעה נהדרת של שתי וערב, שנרקמה ביד אומן ובהומור מוצלח ומענג, מחוויות התבגרות בשנות השישים בכפר פָּיָאלה שבצפון מזרח שוודיה.

מארג של חוויות ומעשיות כאלו שיכלו להיות אמיתיות, וכאלו שרק מספרי סיפורים שנונים יכולים להמציא ולשזור בין אמת ובדיה, ושאם אתה לא שוודי אתה יכול בהחלט להאמין שבחבל טוּרנֶדָאלֶן הן יכולות לקרות.

הכריכה העכשווית עם אורות הצפון הקוסמים והאור החם הבוקע מהאוהל מחמיאים לספר הרבה יותר מאשר פטפון בעיצוב צבעי שנות השמונים (הגרסה הקודמת), ומכניס את הקורא הפוטנציאלי כבר רק מלהביט בו אל רוח החיים בצפון הנורדי: הקור, החום שבתוך הבית, החורף החשוך באמצע שומקום שיש לו בכל זאת אור טבעי, זוהר ומיוחד וזוג מגלשיים הממקמים בכבוד את מטי, המספר.

קראתי את הספר בארבעה ימים... וכל כמה עמודים לא יכולתי שלא לצחוק בקול.
התבגרות שלעיתים כואבת, לרוב מפכחת, עם תיאורים חיים ותוססים, ביתית ומשפחתית ויחד עם זאת עצמאית, נחושה ומלאת חיים – אפילו שבחוץ לא פעם עשרים מעלות מתחת לאפס.

מילדות בגן המשחקים ועד בגרות...... וכמו בשיא - לקראת הסוף - החלק (ששווה ציטוט) ה-כ-י יפה בספר.
תיאור אורות הזוהר הצפוני.
(לא חשבתם לרגע שאני אעתיק אותו לכאן ואהרוס לכם, נכון?)

חייבת לציין לשבח שוב (אחרי סדרת מילניום של לרסון ו"שעת הדמדומים") את המתרגמת רות שפירא, שהקפידה להכניס לא מעט שוודיוּת בין המילים בעברית, לבאר זרמים דתיים או השפעות מקומיות כמו אלכוהול והתנהגות knapsu - כדי שהקורא (גם אני - וגם אתם) יוכל להיות בעניינים ולהנות מכל פיסת חיים שוודית-טוּרנֶדָאלית-פָּיָאלית-וִיטוּלִייֵנקית בדיוק כמו שניאמי היה רוצה שנרגיש.

ספר שהוא חוויה!


נ.ב.
Ollyu nidis lav

ספר מתח מצוין, שלמרות שכתוב בשפה עניינית וללא תיאורים ספרותיים-מתנשאים-פיוטיים שיכולים להיות לעיתים מיותרים – ואולי אפילו בזכות כל אלו – הוא נכנס לדם, לראש וקשה להניחו מהיד.

בלילה הראשון, אחרי שקראתי אולי 40 עמודים כבר חלמתי על סנדל, ואחרי שלושה ערבים ו-100 עמודים לפני הסוף, חלמתי שוב על שוודיה ועל חברי לעבודה והבתים הגדולים, המפוארים ורחבי הידיים שלהם (אלוהים יודעת למה?!). קירות זכוכית, וילונות ארוכים, קירות גבוהים והרבה אור. אבל את פרויד נעזוב עכשיו....

שוודיה 1995, האי אלנד בים הבלטי - סבא ירלוף מקבל סנדל בדואר, במעטפה ללא שם השולח. הסנדל בן למעלה מ-20 שנה והיה שייך לנכדו ינס בן ה-6 שבספטמבר 1972 נעלם מחוץ לבית הסב ללא עקבות.
יוליה, אימו של הילד ובתו של ירלוף, לא התאוששה מאז, עובדת פה ושם, אוהבת יין אדום וגם קצת כדורים, שביחד עוזרים לה להכהות את הכאב והחור העצום שבלב... שהרי הילד מעולם לא נמצא, לא גופה, לא עצמות שנסחפו לחוף בין הסלעים ולא הייתה בכלל עילה לרצח.

עם הממצא החדש נקראת יוליה שלא דברה עם אביה תקופה ארוכה, לחזור אל אי ילדותה ומכאן מתחילה שרשרת של אירועים לא צפויים שבסופו של דבר יביאו מזור וסוף לסיפור היעלמותו של ינס.

רומן ביכורים של סופר שוודי, בלי שמות מורכבים ושוברי שיניים כמו אצל סטיג לרסון (שנערתו המקועקעת והוא כבודם במקומם מונח), שבמרכזו אי שוודי שקט ולא כ"כ מיושב, נופים רחבי ידיים, קצת ספינות ולא מעט רגעים לא צפויים שעושים את העבודה יפה בכדי להיות ספר מתח מהשורה הראשונה ולאו דווקא עוד קובן, באלדאצ'י או מרשל להיות ספרים אמריקאים בערים גדולות ומפורסמות בהם טיפוסים מוכרים ותרבות ידועה מראש. כתוב בגוף שלישי, כמעט בלי תיאורי רגש מנופחים לדמויות ומניירות מיותרות, כך שהכל נתון לנו להיות הבימאים כקוראי הספר.

יחד עם כל אלו, לא יכולה שלא להזכיר את הנגיעה המורגשת של רות שפירא המתרגמת, שדואגת לבאר ביטויים ושמות בעלי משמעות, ושעשתה עבודה טובה גם אצל לרסון.

שווה כל רגע!

יומנה של אנה פרנק הוא אחד הספרים היחידים שכל קורא שניגש לקרוא אותו לראשונה יודע את סופו, את הדרך שעשה הספר כקונספט אל ידיו ומותה של הכותבת הצעירה שלא זכתה לראות את יומנה הופך לספר - אבל לא את הדיוק של האירועים המתרחשים בו.

זו הפעם הראשונה שבה קראתי את הספר, שלדעתי ולהרגשתי האישית, אם בתור יהודיה, ישראלית או אישה – הייתי חייבת לעשות. אם בתרבות שלנו כקוראים ישנם ספרים שהם "מאסט" – אז זה אחד מהם, לנו כאן בארץ ישראל, ועוד כשחלק מאיתנו גם צאצאים של ניצולים מתקופת השואה.

על אנה פרנק שמעתי אין ספור: הבית באמסטרדם, עץ הערמון הנשקף מחלון "הבית האחורי" [ושהתמוטט לפני כשנה או יותר וחלקים ממנו פוזרו במספר מקומות בעולם ונשתלו מחדש], ילדה בת 13 שכותבת יומן, על משפחתה ויתר המסתתרים שחוץ מאביה כולם נספו בשואה ובמיוחד על כישרונה הגדול בכתיבת הדברים: שנתיים בבית אחד סגורים ומסוגרים.

כישרונה של אנה הוא סוג של חידה – מי שלא קרא את הספר לא יבין ולא יוכל להפנים את היכולות שהיו לילדה הזו להתבטא, לספר, לחוות, לתאר. אין ספק שאם מבוגר היה כותב את קורות הסתגרותו והסתגרות בני משפחתו בבית שכזה ההסתכלות הייתה לבטח מפחידה, מורכבת מרגשות שהמוות הצפוי מלווה אותן, חסרת אופטימיות, קשה מנשוא, מתסכלת.

לא פעם מצאתי את עצמי תוהה האם באמת כתבה ילדה בת 13, המתבגרת לתוך 14 ומ-14 ל-15 , "סיפור" שכזה? אנה כותבת ל"קיטי", חברה דמיונית שהיא היומן, והספר שמתגלה ממנו אינו מלא מִסכנוּת ופחדים כמו שאולי היינו מצפים במצב הסתגרות שכזה, אלא בעיקר חיי היומיום המכניים והיחסים בין כל הסובבים-המסתתרים, האוכל וחוסר האוכל, המסתירים, הבית ופשטות החיים של אז, התנהלות המגורים בבית האחורי, יחסיה עם הוריה ואחותה, והתקווה הגדולה שלה לחיות – אם לכתוב, להיות עיתונאית או סופרת ואהבתה לטבע. אנה מציאותית ומתבטאת בהמון כנות, פשטות ולמרות הכל – אופטימיות.

את הספר סיימתי אתמול, אחרי שלקח לי 3 חודשים לקרוא אותו בעיקר מסיבות של חוסר זמן פנוי... אך היום בבוקר הייתה לי הארה:

כל עוד קראתי את הספר אנה הייתה חיה.

ברגע שהגעתי לסוף היא מתה. כאילו אני הבאתי למותה. רק בשלב קריאת "אחרית הדבר" התכווץ גרוני בכאב ורחמים כה גדולים הציפו אותי. אני ידעתי מה יקרה לה כשהיא כותבת על הכל בזמן הווה, למשל כשהיא מקווה לפלישה הגדולה במאי 1944 ונחשפת אליה בתקוות ענקיות כשבועיים אחרי ב 06/06 ולא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע את המוות המכוער הזה ממנה ומיתר המסתתרים.

"יום רביעי ה- 29 במרס 1944
אמש אמר השר בולקסטיין [שר החינוך בממשלת הולנד הגולה] בתחנת השידור אורַניֶיה [שידורי הרדיו בהולנדית מלונדון], שאחרי המלחמה ייאספו יומנים ומכתבים שנכתבו במלחמה הזאת. מובן שאליו שכולם יסתערו מיד על היומן שלי. תארי לך כמה מעניין יהיה אם אפרסם רומן על הבית האחורי. לפי השם יחשבו כולם שמדובר ברומן בלשי".

אנה, ילידת 1929, קיבלה את היומן לכבוד יום הולדה ה-13, ב- 12/06/1942 וכתבה בו עד ה- 01/08/1944. כל שמונת המסתתרים נתפסו ארבעה ימים לאחר מיכן ונשלחו למספר מחנות ריכוז והשמדה כשרק אביה ניצל. רישומי היומן נמצאו ונשמרו ע"י אחת המסתירות והועברו אליו לאחר המלחמה. בשנת 1947 פורסם היומן לראשונה והוא היה מורכב מהיומן המקורי והיומן שאותו עיבדה אנה עצמה בעקבות ההודעה של השר. אביה נפטר בשנת 1980.
בשנת 1998 התגלו עוד חמישה עמודים בכתב ידה של אנה ובנוסף נחשפו הקטעים המקוריים בהם כתבה אנה על מין – נושא שבגרסה המקורית הושמט מאחר ובתקופה בא יצא לראשונה היה נחשב טאבו לכתוב עליו בספרים לנוער, ובמיוחד ע"י נערה בגילה של אנה. הספר הזה מקיף בסופו של דבר את כל החומרים שנמצאו.

אנחנו, שנולדנו אחרי המלחמה והרבה אחרי המלחמה, לעולם לא נוכל להבין ולכמת את הכאב, הסבל והטרגדיות שעברו האנשים האלו, אלו שהושמדו ואלו שאחרי הכל צלחו וחיו בינינו. אני עוד זוכרת בילדותי נסיעות באוטובוס בת"א ואנשים זקנים יושבים במושבים עם מספר על זרועם. דרך אנה, זה אולי המעט שאפשר לחוות "בזמן אמת", צד אחד קטן וזעיר של המלחמה המכוערת הזו בגלל הרצון השטני להשמיד עם רק בגלל אמונתו.

ספר שהוא חובה.

אפתח את ההמלצה שלי במשפט שלא רק שאינו שלי, הוא נולד טרם זמני:
"And now for something completely different".

רובנו (לא כולנו) בעיקר מתעסקים ומתמקדים בספרות קלאסית או עכשווית מבחינת העלילה, המקומות, המסעות, ההיסטוריה, האנשים, הדתות והימים (שלא בשבוע). ואין זה משהו רע, חלילה, אבל כמעט ואיננו נוגעים בספרים קסומים, פנטזיות, קסמים וכישופים, ארצות רחוקות מהנ.צ. שלנו שלא לדבר מהלב או מהשנה שלנו בלוח הגרגוריאני.

ויותר מזה, מי בכלל יכול לדמיין את עצמו בתקופה שבה לא היה חשמל, מכונית, טלפונים ניידים אבל עדיין היה עושר של אהבה, ידע, אנשים טובים ומקומות מופלאים לחקור וללמוד אודותיהם?

הצד היפה בספר הזה הוא שאין תקציר עלילה בגב הספר, שמות הדמויות, המיקום הגיאוגרפי ועוד. בגב הספר מופיעה בעיקר פתיחת הספר, לצד שני סופרלטיבים ותיאור כוללני אחד של הספר.
[ בניגוד גמור לתקציר הספר כאן באתר – ועדיף ש-ל-א לקרוא אותו ! ]

אני באופן אישי אוהבת לגשת לספר עם כמה שפחות ידע, ולדעתי כך במיוחד עדיף ונכון לגשת גם לספר הזה: תמימי דעים, נטולי כל ידע מוקדם, כזה שאוחז כמעט אך ורק במציאות היומיומית.

המסע אל קצה העולם – כשמו כן הוא – סוג של אגדה, פנטזיה יפה, עדינה ואמיצה.
מסע של ילדה אחת מתבגרת - רוז.
ספר שיכול להיקרא גם ע"י מבוגרים וגם ע"י ילדים בגילאי העשרה המוקדמים, במידה וספר בן 389 עמודים לא מרתיע אותם.
תיאורי הנוף בו כ"כ אמיתיים שאתם יכולים להרגיש איך רוחות הצפון בין הררי הקרח צורבות בעור פניכם. אם אינכם מרבים בקריאת פנטזיות אולי הספר הזה הוא הוא השער הנכון להיכנס דרכו. ובעזרתו.


ספר המסע מסופר ע"י חמש דמויות, וכל פעם ע"י דמות אחרת, כשביניהן שתי דמויות מאד מיוחדות. אני לא ידעתי מה אני הולכת לקרוא. זו הכריכה שמשכה אותי, זו אורלי המוכרת מ"חנות הבית שלי" שאמרה לי שהוא "מק-סים!" וחייכה את החיוך הגדול והשובה שלה – ואני, שכ"כ הסתקרנתי לקרוא משהו שידעתי שיהיה משהו אחר לגמרי.


במילה אחת – הוקסמתי! (עד עמקי נשמתי).
נכון, אולי לא קראתי מאות ספרים בחיי (עד כה :)) אבל הספר הזה היה כמו להתעטף בשמיכה ולהפליג רחוק מאד על כנפי הדמיון – ממש כך.

כתיבת של פאטו סוחפת, אמינה ויפה, וסיפורה מתבסס על אגדת העם הנורווגית העתיקה "מזרחה לשמש ומערבה לירח". ביד אומן היא שוזרת סממנים פה ושם מהמיתולוגיה הנורדית בסיפורה ומעניין מאד היה לחקור קצת יותר לעומק את התחום ע"י קריאה באינטרנט על עולם האלים הנורדיים, השמות, המלחמות שלהם ועוד.
בסוף הספר נמצא מילון ובו מספר מילים מקוריות ותרגומן, בכדי שנוכל להרגיש כקוראים – הכי אוטנטיים שאפשר. בשפה עשירה וקלילה היא מחייה לגמרי את העולם בו מתקיימת העלילה. הנופים מדהימים, העוני מכפיר, הקור עז ומתיש והחום שמתחת לגלימה מחַיֵה, הערים הגדולות בהן נמצאות המשרות הטובות והמלומדים הגדולים, תיאורי המסעות והקושי שלהן, ואין אפשרות אחרת מאשר להרגיש את המסע יחד עם רוז, בחלקיו הטובים והיפים, השקטים והגועשים ובחלקיו הקשים עדי כדי לומר נואש. כמעט.

ברוח מזרחית מלאת יצר מסעות חריג ובנחישות יוצאת דופן, עשתה רוז את המסע שלה ואני איתה, עד ליעד החשוב והקריטי ובחזרה.

ספר מקסים ♥ ומרתק.
מומלץ בחום !

תהליך לא פשוט עברה מדינת ישראל, ארץ ישראל ואדמתה, עם פינוי המתיישבים מרצועת עזה.
אבנר מציירת בשפה כנה, לפעמים ציורית אך בעיקר אמיתית וחופשייה, הישר מהבטן הרכה של כל אחת מהדמויות שמרכיבות את הרומן, את הלך חייהן באותה תקופה.

יעל עם-שלום, אשתו של אודי, מתחבטת בתוך ובין המילים, מסתובבת סביבן ולא אומרת את עיקר הדברים. היא עוברת בתוך עצמה תהליך כלשהו שבעקבותיו היא יודעת להעביר את אי הנוחות שלה לסֶפר, אבל היא לא יודעת או יכולה באמת ובתמים לומר את מה שרוחש בה או את מה שבאמת מפריע לה. עם התקדמות האירועים היא פוגשת בדמות שעבורה "הדברים פשוט צריכים להיאמר".

אודי, אל"מ – מח"ט, עומד יחד עם חייליו בחזית ההתנתקות הפיזית אל מול תושבי רצועת עזה. בתיאוריו הפשוטים, בשפתו הצבאית והגברית, הוא חודר לרצועת עזה ולוקח אותנו אל התהליך הרגשי והקשה של פינוי המשפחות. בלי יותר מידי תיאורים ספרותיים גבוהים (בניגוד לפעמים ליעל) ועם הרגליים על הקרקע, תרתי משמע, הוא חושף את ההתלבטות והקושי שבתהליך ההתנתקות שהוא חווה, אם ביודעין ואם לאו.

אופיר, בנם של יעל ואודי, מתקשה בדיבור ומגמגם, כשאצלו, כך מתנסחים הסובבים לו ומכאן למֵד גם הוא עצמו, המילים נתקעות לו בגרון. הוא היה מעדיף שלא לעצור את רצף המילים אם היה יכול. יש לו דעה, יש בו חוכמה, ועם הקריאה בספר מתגלה דמות איתנה וחזקה, חושבת, מציאותית אך גם חולמנית החיה בעולם משלה. בניגוד לאמו הוא יודע להביע בדיוק מה מפריע לו ומה הוא חושב על כל דבר ולא דרך התפתלויות מילוליות המתפארות במילים מתיפייפות, כשהוא לא בוחר שלא לדבר אלא פשוט לא יכול.

מאיה, הדמות הקטנה שבספר, ילדה תמימה אך גם בוגרת בהתנהגותה, צופה במתרחש דרך גובה העיניים שלה ומשקפת מתוך דבריה ראיה אחרת של הנקרה מסביב.

במקביל וכצפוי משם הספר, כל אחת מהדמויות עוברת תהליך אחר, שעוטה עליו את המילה התנתקות בכל מיני וריאציות. אישית, פיזית, רגשית, מנטאלית, במודע או שלא במודע, באופן אקטיבי או באופן פסיבי. יש התנתקות טובה ויש התנתקות רעה. יש אישית ויש קולקטיבית.

אבנר אינה מציגה לקורא את שם הדמות הדוברת אליו בפתח כל מקטע. מתוך הכתב וסידורו אפשר בקלות להסיק מי הדמות ובכך להשאיר יצר של סקרנות ומשיכה לספר ממה שעתיד לבוא. בספר כמעט שאין דיאלוגים אלא חוויות ורישומים אישיים של כל אחת מהדמויות על פני תקופה של כמעט שנה. הבחירה שלא לספר בכל פעם את אותו הסיפור באופן חוזר ונשנה מפי כל דמות, משאיר מקום לנעשה בספר ולתהליכים שעוברת על עצמה כל דמות, במקום לסרבל להאריך בתיאורים. לכל דמות שפה משלה ודרך משלה לספר לקורא את הדברים הכי חשובים ובולטים שעוברים עליה. הקריאה זורמת, קלה, והכתיבה בחלקה עמחאית ובחלקה קצת שונה – כמצופה מכל דמות ואופיה.

אחד הצדדים היפים בשיטה שבה בחרה אבנר לכתוב את ספרה הוא השימוש בהיבטים כתובים שאינם באים מפי אף אחת מארבעת הדמויות. בצורה זו עוברת אלינו גם לפעמים הסיטואציה הסביבתית כמו ה"מספר יודע כל" ונותנת לנו היבט חד-חד ערכי של מקרה כזה או אחר שאינו תלוי רגשית או במודע בדברי המספרים.

אוהבי הסרטים יצליחו לזהות דמיון בין אחת מסצנות החתונה בסרט המלחמתי "צייד הצבאים" לבין מקרה בספר. יד מכוונת או מקריות ? שהרי בשני המקרים המסגרת היא מלחמתית/ צבאית.

הספר אינו גדול, מטלטל ורב חשיבות כמאסטר ספרותי אלא קטן ואנושי, כמו סיפור מכפר נידח שלמרות שהוא נישה רחוקה מעיר הכרך הגדולה, חיים בו אנשים פשוטים אך מיוחדים עם רגשות וחוויות, שבעל כורכם הם חלק ממשהו גדול יותר.

"ימי שלישי עם מוֹרִי" הוא ספר בגודל בינוני, 13.5 * 21 ס"מ, ובעוביו הוא מכיל רק 165 עמודים (כולל כמובן דפי פתיחה בסיסיים). בנוסף, בלא מעט דפים יש עוד חלקים לבנים ריקים כי חלקם פתיחה של פרקים או סיומם, ובמקרים רבים הכיתוב בעמוד האחרון בסוף הפרק לא מגיע לתחתית הדף.
אז כמה דפים יש לנו סה"כ? – בהימור כללי אולי 155. לערך. משהו בסגנון.

מכאן, שאפשר לומר שאת הספר הזה אפשר לקרוא בנסיעה אחת בכיוון אחד, בָּרכבת מתל-אביב לחיפה. אם אתם הקוראים המהירים תוכלו לעלות לרכבת הממתינה ברציף במסלול הישיר לחיפה ואם הינכם נמנים עם הקוראים האיטיים תוכלו לעלות לרכבת השנייה – המאספת.

הנקודה היא כזו – אם תעלו לאחת מהרכבות הללו ותקראו את הספר בזמן כה קצר שאינו עולה על שעתיים תפספסו את הפרטים הקטנים שבו: התובנות, ההתבוננות בחיים, תיאורי מצבי החולי והזקנה של מורי וההומור שלו, השאלות שעולות לאוויר שנוגעות בעצם בחיי כולנו ואת התפקחותו של מיץ' לגבי עצמו והיקרים לו.


את הספר הזה צריך לקרוא קצת בכל פעם.
אני קראתי אותו במשך שבועיים, בכוונה.


בשנת 1979 מסיים מיץ' אלבום את לימודיו במכללה, בכיתת הבוגרים של אוניברסיטת ברנדייס בעיירה ולתאם, מסצוסטס ארה"ב. מורי שוורץ הוא הפרופסור החביב עליו, והוא מציג אותתו להוריו בטקס הסיום. לפני שהם נפרדים, נותן מיץ' למורי מתנה – תיק חום ובחזיתו ראשי התיבות של שמו. מיץ' לא רצה לשכוח את המורה שהוא כל כך אהב ויתרה מזאת – הוא לא רצה שהמורה שלו ישכח אותו.

החיים מטיבים עם מיץ' והוא הופך להיות כתב בענייני ספורט בדטרויט. מסודר כלכלית, מבלה בחייו, נהנתן וחושב שהוא מאושר. חלומו היה להיות מוסיקאי, אבל כדרכם של חלומות, הם לא תמיד מתגשמים. הוא נשוי לג'נין ולמרות שתכנן יום אחד לבנות משפחה, היום הזה עדיין לא הגיע.

בעקבות רגע מקרי אחד בשעת לילה מאוחרת, שבו מיץ' שוטט בין ערוצי הטלוויזיה, הוא מצא את הפרופסור האהוב עליו מתראיין בתכניתו של טד קופל, "נייטליין". ואיך לנסח את זה הכי טוב שאפשר? "והשאר הוא היסטוריה".

בעקבות החשיפה הרגעית מחדש לאיש המיוחד הזה, מתחדש הקשר שכאילו לא אבד בין מורי למיץ'. בטיסות הלוך ושוב בימי שלישי, בין ביתו בדטרויט לבין ביתו של מורי במסצ'וסטס, רוקם מיץ' מחדש את הקשר שלו עם מורי ולומד דבר או שניים על החיים ובמיוחד על הוא עצמו.

למורי הסובלני יש תובנות על החיים שאינן נזרקות לאוויר סתם כך, אלא מתחברות לשיחות עמוקות ביניהם בזמן שהוא בעצם גוסס ממחלת ניוון שרירים, מחלת לוּ גֶריג. לבקשתו של מורי רושם מיץ' רשימת נושאים שעליהם הוא רוצה לדבר והיא מתנקזת לתשעה נושאים.

בספר קופץ מיץ' בסיפורו על מורי בין מפגשי ימי השלישי שלו איתו, לבין המפגשים שלהם בתקופת הלימודים בשנות ה-70 שבעצם היוו את הבסיס לקשר העמוק שנוצר ביניהם.

ציטוט:
***"אני אולי גוסס, אבל אני מוקף בנשמות אוהבות ודואגות. כמה אנשים יכולים לומר זאת?".
נדהמתי מכך שלא היה בו שמץ של רחמים עצמיים. מורי, שכבר לא יכול לרקוד, לשחות, להתרחץ או ללכת, מורי, שאינו יכול לענות לפעמון הדלת, לנגב את עצמו אחרי המקלחת או אפילו להתהפך במיטה. איך הוא יכול להסכים לכל זה בשלווה כזאת? הסתכלתי בו כשהוא נאבק במזלג שלו, מנסה לתפוס פרוסת עגבנייה, דוקר פעם אחת ושנייה ונכשל – מראה מעורר חמלה, ויחד עם זאת לא יכולתי להכחיש שעצם הישיבה בחברתו היתה חגיגית וקסומה, אותה אווירה שלווה שהרגיעה אותי אז, בתקופת הלימודים." ***

הספר שיצא ב 1997 בארה"ב עורר הדים רבים, נמכרו מאז בכל העולם לפחות 110 מיליון עותקים ובשנת 1999 יצא גם הסרט המבוסס על הספר, בכיכובם של ג'ק למון והנק עזריה, מורי ומיץ'. לאחר מכן גם הומר הספר למחזה מצליח ואצלנו המחזה עלה בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרוןבחיפה בכיכובם של יוסי גרבר ויפתח קליין.

ספר קטן, מלא חוכמה שאפשר להסכים עם שלל התובנות שבו ואפשר גם שלא.
עדיין, אפשר בעזרתו להסתכל על החיים קצת אחרת ולהעריך את ה-יש יותר מאשר את החסר.

ספר מתח קליל ולא מטלטל שיכול להיקרא לאט ובנועם ובמרכזו דמות נשית ראשית - חזקה, חכמה, קיימת ולאט לאט גם אמיצה.
חלקים ממנו היו לי צפויים, אבל הם לא היוו חלקים גדולים מהספר.

לא אפרט את תוכנו של הספר - מה שכתוב בגבו מספיק.... כל פרט נוסף ייחשב ספוילר.

אבל... יש לא מעט ציטטות נהדרות בספר הזה, מה שנתן לו בעיני נפח חכם ומחמם לב הרבה יותר מאשר אם הוא היה רק תרשים זרימה של העלילה מתחילתו ועד סופו.

הנה כמה משפטים/ קטעים נהדרים – כמו פניני חוכמת חיים, שבחלקם אני גם מאמינה:

"אני חושב שאנחנו משליכים את הרגשות שלנו על האנשים שאנחנו רואים. אם אתה רמאי, אתה רואה רמאות אצל אנשים. אם אתה אדם טוב, אתה רואה רק דברים טובים כשאתה מסתכל בפניו של מישהו אחר. רמזים פיזיים עשויים לגלות לנו אם מישהו משקר או אם הוא עצבני, אבל אני לא חושב שאפשר ללמוד הרבה על מישהו – על מי שהוא באמת – רק מהתבוננות בו".

"כשמתחילים להכיר מישהו, כל התכונות הפיזיות שלו מתחילות להיעלם. אתה מתחיל להתמקד באנרגיות שלו, מתחיל להכיר את ריח הגוף שלו. אתה רואה רק את המהות של האדם, לא את הקליפה. בגלל זה אי אפשר להתאהב ביופי. אפשר רק לחמוד אותו, לחשוק בו, לרצות להיות הבעלים שלו. אפשר לאהוב אותו עם העיניים והגוף, אבל לא עם הלב. וזו הסיבה לכך שכאשר באמת מתחברים עם האני הפנימי של מישהו, הפגמים הפיזיים נעלמים, הופכים ללא רלוונטיים."

"אני לא מאמינה בטעויות או בחרטות. אנחנו לא מכירים את הדרך האחרת, את זו שלא בחרנו בה, ולא יודעים לאן היא מובילה".

כתוב יפה ומעניין ולא מתיש.