ביקורת ספרותית על הנסים של אדגר מינט מאת בריידי אודול
ספר מעולה

---

כשנרשמתי לאתר סימניה לפני כחודש, עשיתי בבלוג הקריאה שלי מרתון סימונים אינטנסיבי של הספרים שברשותי (משהו שתמיד היה חסר לי).
התאכזבתי לגלות שאת הספר הזה ביקרו רק שלושה אנשים בנוסף אלי [עד היום] ורק 184 התעניינו בספר הזה.
לפחות הציון הממוצע שלו הוא יחסית בסדר, 3.75.

ולמה אני מציינת את כל זה ישר בהתחלה? כי הספר הזה הוא פשוט נ-פ-ל-א !

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

לפעמים, כשרוצים להמליץ על ספר מסוים בגלל שהוא כ"כ מצא חן בעיניכם, קשה להפוך את ההרגשה, כן כן ההרגשה הנפלאה, למילים ולהתחיל להסביר למה ומדוע.
במידה מסוימת כזה הוא הספר הזה.
הוא פשוט מקסים.
חמוץ מתוק משהו.

"הניסים של אדגר מינט" הוא ספר מלא חוויות חיים מילדות ועד בגרות, שיכלו להיות גם אמיתיות באותה מידה: חלקן לא נעימות (בלשון המעטה) אך מחזקות ובוחנות, ומשקפות במידה מסוימת את עולמן הסבוך והנסתר מהעין של הפנימיות, וחלקן חוויות פשוטות אך מקסימות ומחממות לב שידברו אל כולם. בין כל אלו הספר כתוב בצורה אמיתית וסוחפת.
אדגר הוא ילד שגדֵל ומסתכל לחיים ישר בעיניים – לפעמים תמימות ומתאכזבות לפעמים חזקות ואיתנות.

אדגר מינט (חצי אינדיאיני - חצי לבן), ככל שזה תלוי בו ובזיכרון שלו, התחיל את חייו בגיל 7, ברגע שהדוור של השמורה דרס לו את הראש עם הג'יפ שלו. הדוור, שהתפשט מבגדיו כדי לעטוף את ראשו המדמם של הילד, עזב אותו וברח כי חשב שהרג אותו.
מכאן והלאה לוקח אותנו אדגר לתוך חייו.

בתחילה – בבית החולים בו הוא משתקם, הרופא שהציל את חייו ושלושת הגברים השוהים איתו בחדר: דמויות אוהבות, משעשעות ומגנות עם הסתכלות פשוטה לחיים. הקשרים שהוא יוצר עם הסובבים אותו, הימים והלילות, והתייחסות הסביבה אל הנס הנקרא אדגר מינט, שהרי איך יכול ילד לשרוד תאונה שכזו?

ציטוט:
"הֵי דוקטור?" אמר ג'פרי. "רציתי לשאול אותך משהו. למה אנחנו רוחצים ידיים אחרי שאנחנו הולכים לשירותים ולא לפני? זאת אומרת, אני לא אמור להיות יותר מוטרד מחיידקים שיגיעו לאיבר מסוים בגוף שלי מאשר לידיים שלי?" "אתה מוכן לשתוק" אמר ברי. "כן" אמר ג'פרי.

לאחר השיקום וההבראה, מועבר אדגר לפנימייה ליתומים אינדיאניים, בה אין כמעט גבול לאלימות ולאטימות המורים והמנהלה. בגב הספר מתוארת הפנימיה כגיהנום, אך במהלך הקריאה עם כל מה שאדגר עובר שם, בין רגעי צחוק מתיאורים שנונים לפּיות פעורים והלם, אתם פשוט יודעים שזה ייגמר טוב.
כי מה שצריך לקרות קורה, ולאדגר יש תוכנית אחת חשובה שמחזיקה את ראשו מעל המים ואותה הוא חייב לבצע.

משפחת מדסן המורמונית, אליה מצטרף אדגר בן ה-14 לאחר שהות בת מספר שנים בפנימייה, שאותה ניצח בתוך תוכו בזכות אמונתו בעצמו ומטרה אחת נעלה, הינה כמו גן עדן יחסית לחוויות העבר.
אמא, אבא, אחות ואח, וגן חיות בבית אחד – כמעט הדבר המושלם.
כמעט.

ציטוט:
"כיצד אתאר את פלאי ההליכה ברגליים יחפות על שטיח בפעם הראשונה בחיי? באותו רגע לא עניינו אותי לא אופניים משלי ולא גלידה חינם. כשעמדתי על השטיח בפיג'מה החדשה שלי עם ריח האפיפיות באוויר - מה עוד היה חסר לי בחיים?"

על הפרק האחרון בספר, תחנת המעבר האחרונה, לא אספר לכם.
את זה אשאיר לכם.
כשתקראו תדעו מדוע.


אדגר, המספר דרך עיניים תמימות, לב טוב שמחפש נפש חמה להיקשר אליה והרבה אופטימיות שהיא כעמוד השדרה שלו, לא גורם לנו, ואפילו לרגע אחד, לרחם עליו. הוא "נחום תקום", חזק בפנים כמו שור, איתן וחדור מטרה – וכל המשוכות שהוא עובר, הן הניסים שלו.

ציטוט:
"אני לא מוצא שום מטרה אלוהית מאחורי סבך הקיום, שום יד מכוונת. הכל תעלומה, או ליתר דיוק, בלגן. אין גיבורים או רשעים, אין מושיעים או שדים או מלאכים. רק אלו שמתו, ואלה מבינינו ששרדו משום מה. אבל שום דבר מזה לא מונע ממני להאמין באלוהים. אני מאמין בו, אני פשוט לא יודע אם אי-פעם יהי לי אמון בו."


הספר בנוי מארבע פרקים – ארבע תחנות מעבר ובתוך כל אחת מהן כמו "ראשי פרקים" קטנים של מספר עמודים עם כותרות מנחות, מה שיוצר מסגרות נוחות ולא סיפור ארוך ומתמשך בלי עצירות קלות להפנמה. בגוף ראשון ובשפה פשוטה, נעימה, וקולחת (ואפילו השכילה המתרגמת להכיר בעובדה שהסלנג ניצח את השפה הספרותית המסננת כשבספר מופיעה פתאום "פיצוציה") ובאופטימיות לא זהירה כלל שמכוונת אל האופק רחוק רחוק, אדגר לוקח את הקורא יד ביד איתו. מספר לו הכל, בתמימות וגם בחוכמה, בהומור וגם בחום רב את כל מה שהוא עובר. לב הקרוא לפעמים נחמץ ולפעמים פשוט מאושר.

לאדגר מינט יש אכן לא מעט ניסים ברזומה מה שישאיר בכם מלא אופטימיות ברגעי החיים האמיתיים.


הספר, שיצא לאור לראשונה בשנת 2001 ובארץ רק בשנת 2009, נבחר לספר השנה(!) של "לוס אנג'לס טיימס", "אנטרטיינמנט ויקלי", "פבלישרס ויקלי", "ניוזוויק" ו"אוסטין קרוניקל".... ואני שואלת את עצמי – למה לקח 8 שנים עד שהוא הופיע בעברית?!

מומלץ!

» ביקורות נוספות של שוקולדה
» ביקורות נוספות על הנסים של אדגר מינט