-בכל בוקר, כשאני מתעורר, אני ניגש לאמא שלי, נותן לה נשיקה ואומר: "בוקר טוב, אמא. אני אוהב אותך".
-אחר כך, אני מתארגן ליציאה לבית הספר, ולא שוכח לקחת כמובן את נגן ה-mp3 שלי, שיש בו את כל המוסיקה שאני אוהב.
-כשאני בא לבית הספר ומתחיל השיעור, המורה שואלת מי לא הכין את שיעורי הבית. אני, רוב הזמן, אומר שהכנתי, למרות שלא באמת הכנתי- זה היה שקר.
-בהפסקה, פורצת איזו קטטה בין כמה תלמידים מהכיתה (לרוב זה שניים). זו לא חייבת להיות קטטה פיזית עם בוקסים, אגרופים, בעיטות וכל זה, אלא יכולה להיות גם קטטה מילולית עם קללות וכינויי גנאי כמו: "יה הומו!" או:"בן של זונה" ו... אני חושב שאין צורך להוסיף. אבל אל דאגה, זה עניין שבשגרה.
-בשיעור אומנות, אנחנו משתמשים די הרבה בצבעי גועש, ומתלכלכים לא מעט.
-כשאני חוזר לבסוף מבית הספר, אני מנסה להעביר את הזמן הפנוי שלי בריקוד משחרר במיוחד, לשחרור העצבים והמתח שנוצר במהלך היום.
-בערב, אני רואה חדשות. פיגוע בירושלים, אסון בנפאל, בחירות לראשות הממשלה מעבר לים, וכ'ו.
-לאחר מכן, אני נשאר לצפות ב'בייבי בום', ורואה איך התינוק יוצא לאט לאט מגוף האישה, כל הצלמים נרגשים, (ובמיוחד האישה שבקושי מסוגלת לדבר, אבל צורחת גם צורחת) עד הרגע שהתינוק סוף כל סוף יוצא, וצורח לא פחות חזק מהאישה שהביאה אותו לאוויר העולם.
-לבסוף, אני נרדם על הספה (ולעיתים נדירות אני מספיק להגיע לחדר) וחולם שם חלומות.
-ובבוקר שלמחרת, כשאני מתעורר, אני שוב ניגש לאמא שלי, נותן לה נשיקה ואומר: "בוקר טוב, אמא. אני אוהב אותך"...


****

אם הייתי חי בעולם הדי אפוקליפסי, אפשר לומר, המגיח מבין דפי הספר הזה, כנראה שסדר היום שלי היה נראה שונה לחלוטין, מהסיבות הבאות:
*בעולם הזה, המושג 'אהבה' אינו מוכר. אם תאמרו את המילה הזו בציבור, כנראה שכל מי שיהיה נוכח, ינעץ בכם מבטים מוזרים ויגיד לכם לחזור על מה שאמרתם, במילים אחרות ותקניות יותר. כמו כן, גם נשיקה אינה פעולה נורמטיבית ומקובלת באותה קהילה, ועלולה למשוך גם אינספור מבטים משתהים.
*מוסיקה לא קיימת כאן, פשוט ככה. לכן, אם אתם חולמים להיות זמרים מפורסמים, אז לא כאן. לא בבית ספרנו.
*שקרים לא מקובלים פה. אם תשקרו, תיענשו בחומרה. ותיזהרו, יש מישהי שמסתכלת עליכם כל הזמן, כדי לוודא שזה לא יקרה...
*אלימות? ממש לא. לא אלימות מילולית, ובטח שלא פיזית. אני מניח שזה די ברור ומובן מאליו, לא?
*אין צבעים בעולם הזה. אפשר לומר שהכל בשחור- לבן. ואם אתם שואלים אותי, אז אני חושב שמבין כל החוקים שהקהילה ייסדה, זה החוק הכי אידיוטי. אבל, גם פה הקהילה מצאה לעצמה הסבר המצדיק את הטמטום, וההסבר הוא כזה: הם חושבים שהחד-גוניות וזה שאין הרבה הבדל בין הצבעים השונים, יגרום לפחות מהומות ובעיות, כמו הקטע של חולצות בית ספר, שנועדו להקל על ההתלבטות של התלמידים בקשר לדילמה של 'איזו חולצה נלבש היום', וגם גורמת לעניים ולכל מי שאין לו הרבה כסף להוצאות על בגדים, להרגיש בדיוק כמו העשירים. מבינים?
*ריקודים, אין. כן, הם לא בדיוק מסוג האנשים שיואילו בטובם לקום מהכיסא במסיבה ולהתחיל לפזז על רחבת הריקודים. טוב שקלטתם את זה סוף סוף.
*בקהילה יש גבול. לעומת זאת, לחדשות וכל מה שקורה בעולם, אין גבול. הכל כבר ידוע, כולם מעודכנים. גם לגבי הדברים הטובים, אבל גם לגבי הדברים הפחות טובים. נו כן, מה לעשות. זה חלק מהחיים.
*וודאי תופתעו לדעת, אבל התינוקות שנולדים בקהילה, לא יוצאים מהבטן או מאיבר המין של האמא שלהם כמו שרואים בבייבי בום. לא לא לא, הם ילדי מבחנה. כן כן, ממש כך. אבל רגע אחד, למה אתם בכלל מופתעים? הרי זו לא אמורה להיות הפתעה של ממש, בהתחשב בכך שמקודם הזכרתי שהמושג 'אהבה' אינו מוכר ושהנשיקה גם לא ממש מוכרת. ברצינות, איך אתם חושבים שמביאים ילדים? בחסידה? אוי נו, תעשו לי טובה.
*וגם אין חלומות, אם כל זה לא מספיק. בחיי, איך אפשר ללא חלומות? אני לא יודע אם שמעתם, אבל מחקר קבע שהחלומות, גם הגרועים ביותר, חיוניים לתפקוד הגוף והמוח. אז תכל'ס, אני לא יודע איך האנשים בקהילה חיים עם זה.


אז אולי אני לא חי בעולם הזה (וטוב שכך) אבל ג'ונס בן השתים עשרה דווקא כן, לצערו. (או שלא לצערו. כי טכנית, הוא לא מכיר חיים אחרים מלבד החיים שיש לו, לצערו.)
יום אחד הוא מגלה את העובדה הדי מובנת מאליו: הוא מתבגר. כלומר, הגיע הזמן שהוא, ושאר בני גילו, יבואו לטקס הבגרות שבו, בין היתר, קובעים את עתידם של כל אחד ואחד מהבוגרים.
בזמן שחבריו וכל שאר הילדים מתמנים לתפקידים כמו טייסים, "יולדות" וכל שאר המקצועות, ג'ונס עצמו נשאר לבדו ומקבל תפקיד שרק אדם אחד יכול לקבל: 'המקבל'- זה ש'המעניק', זקן עם חכם, היחיד שיודע את זכרונות העבר, מעניק לג'ונס את הזכרונות השונים, כדי שבבוא היום, כשהמעניק הזקן ימות, הוא יוכל לרשת אותו, להפוך למעניק בעצמו, להעביר את הזכרונות לנער אחר שייבחר, וכך הלאה.
במפגשים שלו עם המעניק, ג'ונס מגלה שסדר יום די נורמלי כמו שלי, היה קיים פעם, לפני שנים רבות. הוא מגלה שפעם היה דבר כזה שנקרא אהבה, מוסיקה, ריקודים, תינוקות נורמליים וכן, גם אינתיפאדה ראשונה, שניה וחס וחלילה, אולי גם שלישית.
באחד המפגשים, קורית תקלה וג'ונס מגלה דברים שהוא לא היה צריך לדעת בשלב כה מוקדם לגילו, בתור מקבל. הקש ששבר את גב הגמל.
הוא קולט שהוא חי בעולם לא שגרתי ושההיפך הוא הנכון. הוא יעשה הכל בכדי לשנות את העולם הזה שעד לא מזמן הוא החשיב אותו לנורמלי, ומנסה למרוד.
הוא מנסה לחצות את הגבול.


את האמת, ועם יד על הלב, בקריאה ראשונה של הספר, היה לי די קשה להתחבר אליו. כאב לי הראש ממנו, ואולי גם קצת הבטן. תודו, אבל ספר שיש בו מציאות קצת שונה (טוב, לא קצת. הרבה. ואם נדייק, אז ב-360 מעלות) ממה שהקורא מכיר, יכול לעורר אצל הקורא לא מעט סימני שאלה.
לכן, לא חשבתי פעמיים והחזרתי אותו ישר למדף, כדי שבפעם הבאה שאלך לספריה, אחזיר אותו לשם, ואקח במקומו ספר אחר.
אך המועד המיוחל די התעקב. את הספרים האחרים שהייתי צריך לקרוא, כבר מזמן קראתי, והתקווה האחרונה שלי נמצאה בתוך מדף הספרים, מחכה לי כבר שלוש שבועות, בודדה וגלמודה.
לא הייתה לי כל ברירה אחרת, והחלטתי, למרות הכל, לתת לספר צ'אנס נוסף.
בכל פעם שדיברו בספר על תינוקות שבאים ממבחנה ולא מקיום יחסי מין בין גבר לאישה, על זה שאין דבר כזה 'אהבה', או על כך שהעולם הוא חד- גוני, חסר צבע ומשעמם, (לפחות בשבילי) או כל דבר בלתי הגיוני ומטורף שכבר הזכרתי מקודם, התאפקתי שלא לשחרר אנקת תסכול קולנית ולזרוק את הספר לכל הרוחות.
חזרתי שוב ושוב בראשי, וניסיתי לשכנע את עצמי שאם אחזיר אותו חזרה למדף כמו שעשיתי מקודם, אז סביר להניח שאחטוף מתקפת שיעמום כבדה שבכדי להפיג אותה, אגיע לכדי מצב שבו אבקש מהמורה שיעורי בית נוספים (!) ואז התלמידים יתעצבנו עליי ותפרוץ בינינו קטטה שבמהלכה יירו עליי בטח כדורי צבע, יקרעו לי את עור התוף עם מוסיקה בעוצמה של מיליון דציבלים, והשד יודע מה עוד.
לכן, המשכתי בכל זאת לקרוא, והפלא ופלא, המאמץ בהחלט השתלם. באיזשהו שלב, התחלתי כבר להתרגל לכול הפופגנדא הזו ושכל שנייה יש איזשהו חוק טיפשי ובלתי ניתן להזדהות, והתחלתי, תאמינו או לא, להינות מהספר. להינות, במובן הכי פשוט של המילה.
מצאתי אותו כספר מרתק, מותח, מצמרר, מקורי, מעורר מחשבה, והכי חשוב: מעביר את הזמן בכיף.
טוב שחזרתי אליו, ככלות הכל.


והסרט? פשוט נפלא. אין מילים.



****


- אה, ועכשיו סיימתי לכתוב ביקורת ספרותית על הספר 'המעניק' מאת לויס לורי באתר הספרים, 'סימניה'.

הספר מוגדר כדיסטופיית מד"ב לנוער, אלה המכונים young adults. ומה בסיפור? אז לפני הפירוט אומר רק שאם הקהל הוא צעיר, הסיפור פשוט עד פשטני, לא בלתי מעניין.
ג'ונס גר קהילה בה הכל שחור לבן, מילולית (ליטרלי, בעברית). אין צבעים, כי לא רואים אותם, אין מוזיקה, אין בחירה. מצד שני, אין מלחמות, רעב, רגשות וכל דבר העלול לפגוע איכשהו בקהילה הקטנה והמוגנת.
הוא רק בן כמעט 12 ואמור לקבל תפקיד כמו כל בני ה-12 בקהילה. וכשעשרות בני ה-12 ניצבים בטקס קבלת התפקיד, הוא מספר 19, מדלגים עליו. החרדה שלו עולה, אבל התפקיד שהוא מקבל בסופו של דבר זה המקבל החדש, ויש רק אחד כזה בדורו. המקבל מקבל מהמעניק המבוגר את כל זיכרונות העבר.
אז כן, הכללים נוקשים, אבל החיים נוחים ובטוחים לגמרי. ג'ונס אינו יכול לספר לאיש על הכשרתו הארוכה, לא יכול לבקש שחרור מהתפקיד וחייב להמשיך עד הסוף.
וכך הוא ניצב להכשרתו והמעניק מעניק לו זיכרונות קשים ונעימים בד בבד. עולם ומלואו של זיכרונות כמו גם צבעים, רגשות ואפילו מוזיקה. אבל ג'ונס נער חכם ולא מקבל כפשוטן אותן חוויות הנמנעות מהקהילה. ופה עולה השאלה, העולה בכל מקום: האם לכל קהילה אוטופית יש מנגנון סמוי שלבסוף יחריב אותה? כספר המוגדר לנוער זה בטח לא המקום לשאלות פילוסופיות עמוקות, וג'ונס אכן מתכנן את בריחתו, מה שיגרום לכל זיכרונותיו שהצטברו במוחו, מטוב ועד רע, כולל רגשות, צבעים ומוזיקה, להתפזר אל הקהילה בה חי. הוא נעלם מעבר לנהר.
ואם כבר שאלה פילוסופית, האם לכל חברה החיה במצב מתמיד של מלחמות יש מנגנון חיות מתמיד?

כשאני הולכת לספריה העירונית אני בדר"כ הולכת - מרחפת למדף הפנטזיה. מבחינתי , זה איזור הממתקים ולא אכפת לי שכבר התבגרתי ורוב מי שנמצאים באיזור הזה הם ילדים שגילם חצי משלי (מביך? לא בהכרח, שני הצדדים מתעלמים זה מזה באלגנטיות) או אימהות שמחפשות במדף המקביל ספרי נוער בשפה האנגלית לילדיהם על מנת שיוכלו להשתפר בקריאה וכתיבה (איתן דווקא יכול להתפתח שיח אבל בסופו אני תמיד חשה שלמרות העובדה שהן , בין אם הן מודות בכך ובין שלא, מקנאות בנעורים שלי אני איני אלגנטית כמוהן , איני שקולה ונבונה כמוהן וחשוב מכך - עדיין לא התפתחתי לצורתן המלאה, הסופית, האימהית. נותרתי במעיין שלב ביניים מוזר בו סיימתי את שלב הראשון של החיים כך שילדותי מאחורי אך עוד לא התחלתי לבנות את חיי לכן איני יכולה להחשיב עצמי בוגרת-מבוגרת).

בכל מקרה, בשבוע שעבר מאסתי בסגנון הקבוע ושוטטתי באיזורים הקרויים "למבוגרים". הם כמובן מחולקים לאיזורים טובים יותר וטובים פחות, לא הייתי רוצה שתחשבו שאני מזניחה ז'אנרים שלמים אבל בדר"כ מחלקת המבוגרים מאכזבת כי את עוברת בין מדפים שלמים מלאים בספרים גרועים וצריכה לנסות ולברור מהם איזה ספר טוב אחד או שניים שיחזיקו אותך במתח שבת שלמה. למזלי, מצאתי את "המעניק" ששמעתי עליו לא מעט (גם בגלל הסרט שעשו בהשראתו) והחלטתי שאם כבר לקחת סיכון - זה מועמד ששווה להמר עליו. רק חבל שלא לקחתי את הספר הבא בסדרה כי הוא השאיר בי רעב לעוד! אם הספר השני לא יהיה המשך ישיר של הראשון אני אתאכזב כל כך שארוץ לרוץ לקנות גלידה מנחמת ואשבור את הדיאטה שאני מכחישה שאני עושה!

לויס לורי יוצרת עולם דיסוטופי אליו הקורא המצוי נשאב מיד - לומד לפענח את הקודים המיוחדים לאותו עולם, לחבב את הדמות הראשית ולהבין לאט לאט שבתוך האלמנטים האנושיים שמרכיבים את החברה משהו בחברה הזאת מעוות וחסר ושהדמות הראשית שתתחיל כדמות שולית (כמו כל דמות פחות או יותר) בהמשך תדחף אל משבצת של דמות מפתח. עם המילה דיסוטופיה מזכירה לכם את "משחקי הרעב" ואת "החור שברעש" ו"מפוצלים" אז אתם צודקים לגמרי וישנם קווי דמיון אלא שהסופרת כתבה את הספר הזה הרבה לפניהם אהמ אהמ 1993 קדם לשנות האלפיים אז איך הקרדיט דילג עליה והועבר לממשיכיה לז'אנר שכתבו את הספרים שלהם איזה 11 שנה אחריה? ולמה אנחנו שומעים על ספרים טובים רק בעקבות סרטים? ולמה במקום להשאיר את האיור המקורי של הספרים צריך להוציא אותם מחדש עם הפוסטר המלוקק של הסרט, מלא השחקנים היפים שברור שבחרו בהם אך ורק בגלל שהם יפים?! אני אומרת לכם, העולם שלנו מעוות לגמרי..מקווה שלא עשיתי לכם ספויילרים. בכל אופן, נשוב לספר. יש בו כמה חסרונות - הוא צפוי בעיקר ב2 מקומות עיקריים והוא מקצר- משטח את העומק הרגשי שבין הדמויות. יש מצב שזה מכוון ומותאם למסר הכללי אבל זה עדיין חסר. בכל מקרה, זה לא גורע מההנאה או מהמסר להדהד לכם בראש גם בתום הקריאה ואני כבר מחר הולכת לספריה לקחת את הספר השני.
תוהה אם שווה לצפות בסרט..

אז ככה, אני בדרך כלל לא נוטה לחשוף ככה דברים מהחיים האישיים שלי אבל כל מי שמכיר אותי בחיים האמיתיים שלי יודע שאני בן אדם חרדתי שלא פעם ולא פעמיים יצא ממנו משפט הזה: "אוף, למה החלטות צריכות להיות כאלה קשות? הלוואי שלא הייתי צריכה להחליט בעצמי, הלוואי שהיו מחליטים בשבילי..."
בשלושת הימים האחרונים אני מרגישה שנפל בזכותי לקרוא את הספר הזה, ותנו לי לספר לכם איזה ספר מדהים זה ואיך הוא פשוט השפיע על צורת ההשקפה שלי על החיים.
היום בזכות הספר הזה אני מבינה דברים בצורה אחרת זה כאילו שההבנה שבי הגיע להשלמה שלה.
אני הבנתי כמה חופש הבחירה שיש לנו כבני אדם הוא דבר חשוב, ומדהים ולא ברור מאליו, זה שאשכרה יש לנו את הזכות לבחור איך לחיות את החיים שלו מ- א' ועד ת'. זה שאנחנו יכולים לבחור איך לאהוב או איך לכאוב או איך לדבר או איך הכל.
הספר הזה הזה הראה לי גרסה קיצונית לחיים שבה לתושבים בעצם לא היו הזכויות האלו.
הם לא ידעו מה זה אהבה וכאב אמיתיים הם לא ידעו מה זה להביע דעה או לשאול שאלה או אפילו לחבק חבר כי מבחינתם פעולה כזאת נחשבת לגסות רוח וחוצפה, הם צריכים לדעת לבטא את עצמם בצורה הכי מדויקת שאפשר אחרת יענשו על כך, הם חייבים לפעול לפי הכללים כי אחרת "ישוחררו", הם רשאים לגדל רק שני ילדים בן ובת כאשר הילדים הם אפילו לא באמת שלהם כאשר תפקיד אם- יולדת הוא תפקיד שנחשב למבייש. תפקיד האם היולדת הוא להיכנס להריון ללדת ולתת את ילדיה ליחידות המשפחתיות.
הם אפילו לא בוחרים איך ובמי להתאהב אם הם רוצים לחיות אם מישהו הם צריכים להגיש בקשה והוועדה תשקול את זה ותתאים את הבן אדם הכי מתאים לשיקול דעתה.
אין להם באמת בחירה אין רגש אין חיים או ריגוש אמיתיים.
דרך הגרסה הקיצונית הזאתי בעצם למדתי להעריך את החיים שלי יותר.
למדתי להוכיר תודה על חופש הבחירה שלי, על הרגשות שלי בין אם הם טובים ובין אם הם רעים, למדתי שרגשות הם לא דבר מטופש כמו שאני תמיד נוטה לומר שהם, למדתי כמה הם חשובים, למדתי כמה אני מאושרת שיש לי אנשים שאוהבים אותי כמו שאני אוהבת אותם, למדתי להכיר תודה על החוכמה והיכולות שלי ועל האמונה של אחרים בי שאני מסוגלת לכל, ועוד מלא דברים מדהימים אחרים.
בקיצור אני ממש ממליצה בחום לכולם לקרוא את הספר הזה כי הוא לגמריי שווה את זה ולגמריי גורם לך להוכיר תודה על כל מה שיש לך בחיים מהדבר הכי קטן ועד לדבר הכי גדול.
אם הייתי מבקשים ממני לתאר את הספר הזה במילה אחד הייתי משתמשת במילה "נדיר!"

לפני מספר ימים, ביום שלישי, חזרתי ללימודים. ארזתי שוב את תיק הגב הגדול שלי, בדקתי שיש לי מספיק מחברות סנופי (אין, עברתי למחברות צבעוניות בלי סנופי), שיש לי מפתח לבית ומשקפיים חלופיים, ושהטלפון לא עומד למות. התעוררתי בסביבות שבע, התלבשתי והלכתי לבית הספר, לראשונה זה יותר מחודשיים.
בשלושת הימים שעברו מאז החופש התחיל להפוך לזיכרון רחוק. היום שבו התעוררתי בשתיים עשרה והייתי בטוחה שכל השעונים בעולם התקלקלו נראה כמו הזייה מתוך "אליס בארץ הפלאות", ואפילו ידידי המחונן כבר לא עונה לי להודעות ה-WhatsApp תוך דקה בלבד. העולם הצטמצמם לבית שלי, לבית הספר ולדרך שמחברת ביניהם. לוח הזמנים נקבע על ידי "איש מערכת" עלום, שקובע שבשעה זו וזו עליי להתייצב לשיעור זה וזה וכך מכריח אותי לקום מוקדם בבוקר. שגרה.

המחונן הוא זה שהמליץ לי על הספר הזה. הוא דורש לקרוא כל דבר שאני מספרת לו שאני כותבת, אז יום אחד העברתי לו סיפור שכתבתי. הוא קרא אותו בקפידה ואז אמר (או בעצם כתב): "קראת "המעניק" של לויס לורי? את פשוט חייבת.". בסדר, הוספתי אותו לרשימת ה"צריך לקרוא מתישהו" שלי והזמנתי אותו מהספריה לאחר כמה זמן.

זה ספר מאוד קצר, 151 עמודים, מה שאומר שלוקח לי בערך שעה וחצי לקרוא אותו. קראתי אותו פעמיים, פעם אחת לפני כמה ימים ופעם אחת ממש לפני שניגשתי לכתוב את הביקורת הזו, מלאכה שלקחה לי בערך חמישים דקות.

כמוני, גם לג'ונס יש שגרה יומיומית קבועה שלעולם כמעט אינה משתנה. הוא בן 11, וחי בעולם אחיד לחלוטין, שבמבט מבחוץ נראה אידיאלי. אין בו מלחמות או עימותים, כולם מתנהגים בנימוס מושלם, הכל זהה. כשטקס ה-12 של ג'ונס מגיע - טקס בו בני מחזורו של ג'ונס מקבלים את העבודה שבה יעבדו במשך רוב חייהם הבוגרים - הוא מקבל מטלה מיוחדת במינה: הוא הופך למקבל. מדי יום עליו להגיע למקום מושבו של "המעניק", גבר חסר שם, שמעניק לו את כל הזכרונות הקיימים - זכרונות מדורו של ג'ונס, של המעניק, ומדורות רבים אחרים.

דרך הזכרונות מתחיל ג'ונס להבין שהעולם שבו הוא חי אינו כל כך מושלם כמו שחשב. הוא מגלה שקיימים צבעים (לבגדיו של ג'ונס אין שום צבע, וגם העולם שבו הוא חי נטול צבע לחלוטין), רגשות ודברים מענגים נוספים. ג'ונס חושש שהמעבר לעולם האחיד אולי לא היה כדאי, ומתחיל להרהר במחשבות על הפיכה ושינוי. יחד עם המעניק הוא רוקם תכנית שתאפשר לג'ונס לעזוב את הקהילה שבה הוא חי, להשאיר להם את הזכרונות ולברוח למקום אחר. המקבל והמעניק חושבים שאם הקהילה תצטרך להתמודד עם הזכרונות, הם יצברו חוכמה וישנו את דרכיהם.

לספר הזה יש רעיון מדהים, בעיניי: עולם אחיד. קשה לי להיות ספונטנית. עולם אחיד כזה היה פותר את כל בעיותיי. התהליך שעובר ג'ונס במהלך הספר (151 עמודים, להזכירכם. זה כלום!!) גם הוא מעניין. עם הפיכתו ל-12, הוא מקבל אישור לשקר ולשאול כל שאלה שהוא רוצה (אני שואלת שאלות מהיום שאני זוכרת את עצמי. אני לא יכולה לדמיין איסור על שאילת שאלות.). הוא מגלה אט אט את כל הסודות האפלים של הקהילה שלו.

על הכריכה כתוב שהכתיבה "מטעה בפשטותה". אני נוטה להסכים. הסיפור אמנם מסופר מנקודת מבטו של ג'ונס התמים בן ה-12 (אמרה מילים בת ה-14. ההבדל כל כך גדול, אין לכם מושג. במשך כל שנה שעברה עדיין חשבתי לפעמים שאני בת 12.), מה שמחייב התאמה מסוימת בכתיבה, אבל מצאתי בו רעיונות עמוקים יותר.

אני חייבת להגיד בכנות, הספר הזה פשוט הדהים אותי. כשסגרתי אותו ישבתי בדממה לרגע, בהיתי באוויר (יש לי תחושה שאני ממצמצת פחות כשאני קוראת, אבל אולי אני טועה.) ואז הלכתי לטלפון שלי. פתחתי את ה-WhatsApp ושלחתי למחונן כמה הודעות. אני חייבת לו תודה רבה. לא הייתי מגיעה לספר הזה בעצמי.

יכול להיות שתקראו את הספר הזה ותרגישו שהוא קצת מפוספס. בקריאה חוזרת גם אני הרגשתי ככה. היה אפשר להפיק יותר מהרעיון של "עולם אחיד", לתאר יותר איך הגענו למצב הזה, מה קרה, מי החליט ולמה.
אבל לדעתי לויס לורי עשתה בחוכמה. אם הייתה מפרטת הרבה יותר הספר היה מתחיל לשעמם, מפני שזה לא רעיון אדיר. זה רעיון טוב, אבל אין בו מספיק עומק כדי למלא דפים על גבי דפים של תיאורי רקע.
הספר כמעט מושלם כפי שהוא בנוי עכשיו, לפי דעתי. הסיפור קצר ותוך 20 עמודים בערך אנחנו מקבלים את כל ההסברים הנחוצים, מבין השורות לא פחות מהשורות עצמן, ונשאבים לעלילה. לכן הספר מתאים לטווח רחב של גילאים.

הקשיבו, אני ממש מעריכה את לויס לורי. בעשרים ומשהו עמודים היא טווה עולם, בחמישים ומשהו עמודים היא מתחילה לרסק אותו, תוך כדי זה גם גורמת לי להתחבר לדמות, ובסוף הספר כבר יש לנו הפיכה חברתית של שני אנשים. וואו! הספר הזה כל כך קצר, אבל כל כך עשיר.

יש לי עוד משהו לומר: המעניק כורע תחת עומס הזכרונות שלו. הוא נושא את כל זכרונות הקהילה, מתמודד עם כל הכאבים. ואותו עתיד, כך נראה בתחילת הספר, מצפה גם לג'ונס: עתיד של כבוד, אבל גם חיים שלמים של אומללות ונשיאה בנטל של אחרים. ואני שואלת: האם זה הוגן? כמובן שמאוד נוח לתת לאדם אחד לסבול בשביל כולם, להטיל עליו את התפקיד הקשה הזה, ולקרוא לו לייעוץ כשצריך. בוודאי. מה היה קורה לעולם האחיד אם בכולם היו מתחילים להתעורר ספקות לגבי המשטר? על זה לויס לורי לא מספרת לנו, אבל אני בטוחה שמשהו היה משתנה. קל הרבה יותר לתת לאדם אחד לעשות את חשבון הנפש של קהילה שלמה, במקום לעמוד ולהתמודד עם ההשלכות של הבחירות שלכם, ולחיות בינתיים את חיי האחידות הרגילים מאוד שלכם.
המעבר לאחידות העניק לקהילה שליטה רבה על דברים רבים, אך הם איבדו דברים טובים רבים אחרים. ג'ונס והמעניק הם היחידים שיכולים להבין על מה ויתרו במעבר לעולם האחיד והם היחידים שיכולים לשפוט את ההיסטוריה ולהבין האם זה היה כדאי או לא. שני אנשים בודדים בקהילה שלמה.

אני ממליצה לכם לקרוא את הספר הזה, כי יש בו הרבה נקודות למחשבה על העולם שלנו. הוא מוקדש "לכל הילדים, שבידיהם אנחנו מפקידים את העתיד." (ואני נבהלת כשמתחילים לדבר איתי על בגרויות). אני חושבת שההקדשה הזו מושלמת, ולכן אני ממליצה על הקריאה לכל האנשים שאכפת להם מהעתיד.

ושוב תודה לידידי המחונן. אני צריכה להקשיב לך לעיתים קרובות יותר.

ג'ונס חי בעולם מושלם: החיים מסודרים ומאורגנים, אין רעב, מחלות או אי ודאות אחרת. כל יחידה משפחתית מטפלת בשני ילדים - אחד מכל מין - שצריך להגיש בקשה כדי לקבל. יום הילדות האחרון הוא חגיגת ה - 12 ומאז אין חשיבות לגילו של הבוגר. ואין אלימות! בכלל! והשיוויון מושלם.

נראה לכם שזה עולם שכדאי לשאוף אליו? מן הסתם אנחנו לא יכולים לראות את יופיו. כי משהו בסיסי וחשוב נמנע מתושביו: בחירה. החיים הנוחים מגיעים עם הסדרה קפדנית של כל תחומי החיים: מבן זוג, עיסוק, ילדים, מקום מגורים ועד הדרך בה תחיה בזיקנתך. כל אלה מתוכננים לפרטי פרטים, וכדי להשיג את ההשגים שמניתי אי אפשר להתיר רגשות עמוקים, ואי אפשר להתיר חוויות פרטיות כמו זכרונות וצבעים.

לרגעים הספר הזכיר לי קצת את הקיבוץ בשנותיו הראשונות: ההנחה של החוזים והמקימים אותו שאפשר לחיות בשיוויון מוחלט, להימנע מרגשות פרטיים (כמו הורות) להימנע מקניין פרטי ובכך להקים עולם אידאלי. הניסיון המר של הקיבוצים אז מלמד את מה שמלמד הספר הזה: לנסות להתגבר על הטבע האנושי באמצעים מלאכותיים דומה לנסיון לסתום חורים בסכר במגבות נייר: זה יתפרץ ויסחוף אותך איתו.

אהבתי את הספר. הוא כתוב היטב, בעדינות רבה, ולמרות שאפשר להבין את מה שמכבסת המלים של העולם ההוא אינה אומרת בפרוש, המחיר אותו צריך לשלם עבור החיים הצפויים והנוחים, מחריד.
אני חושבת שאין דבר שאני מתעבת יותר מאלימות (וכמובן התוקפנות המקדימה אותה). אבל אם הייתי צריכה להחליט - עולם בלי תוקפנות ואלימות או עולם בלי רגשות ובחירה - לא הייתי מהססת להשאיר את הראשון. אבל אולי בחירתי היתה שונה לו הייתי סודאנית...

מאוד אהבתי את הספר. קראתי את הביקורת מתחתיי של DoloresTraum ולמרות שאני מסכימה עם כל מילה שלה - אני עדיין אוהבת וממליצה עליו. הספר ריגש אותי ומצאתי את עצמי חוזרת וקוראת בו ברגעים שביקשתי לברוח מחוסר האונים האישי שלי. אולי זאת דווקא הפשטות וחוסר התחכום לכאורה שבזכותם הספר היה מותח, אמין ומרגש. מומלץ לכל מחפשי הנחמה שביננו.

תאמת לקחתי את הספר כי חברה קרובה המליצה, לא ידעתי כל כך למה לצפות התקציר היה מבלבל מאוד אבל סקרן אותי.
לאחר בילוי ארוך בספרייה בחיפוש אחר הספר ו2 ספרנים עייפים שבאו לעזרתי המשימה הושלמה והאוצר היה בידי:)
זה שונה מכל מה שקראתי עד עכשיו, בדרך כלל אני קוראת ספרים שנכתבים מנקודת מבטה של הדמות הראשית(מספר גיבור) אבל הפעם העניין תוווך דרך מספר חיצוני ולי אישית זה קצת הפריע בהתחלה והקשה להיקשר לדמות. בכל מקרה הסיפור קצת ילדותי הרי מדובר בסופו של דבר על נער בן 12, אבל משהו בסיפור משך אותי: החיים הכל כך מרחיקי לכת ועם זאת כל כך מציאותיים, חיים בעולם כל כך מסודר וצפוי עם מערכת חוקים מפורטת, ללא צבעים, ללא רגשות, ללא רוע וללא חופש שמסתתרת בתוכה שיטתיות רצחנית. לקורא את הספר ולחוות את חייו ומחשבותיו של גונס שהוא דמות כל כך תמימה ונאיבית ריתקה אותי. התכנון המדהים של העולם העתידי סקרן אותי והסוף ספויילר שדי שנוי במחלוקת הפתיע אותי (לטובה): עקב הקושי להתחבר לשאר הדמויות לא ככ הפריע לי שהוא נטש את שאר חבריו ומשפחתו - דווקא הסיום ביטא בעיני את המסע שעבר גונס במהלך השנה שחלפה, עד כמה התבגר, כיצד התפתחו ההגיון, הבינה ובמיוחד הרגשות שלו (אהבה, אבהות, אומץ, דאגה).
אני כבר מסוקרנת לקרוא את הספר הבא ולגלות מה קורה בהמשך.

לכל אחד יש את התקופות האלו, שבהם לא רוצים להרגיש כלום.
טוב, אולי לא לכל אחד. לי, בכולופן, יש תקופות כאלו.
את המעניק קראתי בעיצומה של תקופה כזאת.
מין פרק זמן כזה שבו רציתי רק לשכוח, ולהדחיק, ולהתעלם מכל מיני חלקים בחיי.
וקראתי את הספר הזה, והיה לי קשה.
הייתי חייבת להתעמת עם האמת, להודות שאנחנו פחות אמיתיים, פחות שלמים בלי החלקים האלו שרציתי להעלים.
שבני אדם הם בני אדם דווקא בגלל הזכרונות, והרגשות, והתחושות- נעימים יותר, ונעימים פחות.
והיה לי קשה. כי לא רציתי את האמת הזאת בתקופה המסוימת הזאת בחיי.
אבל חוץ מקשה, זה היה מעורר, וכואב, ומרגש, ופשוט... טוב.
את הספר גמרתי על סף דמעות.
אולי בגלל שאני לא בת 15, או סתם בגלל שקראתי את הספר בתקופה לא ממש מרהיבה, הסוף נראה לי כמו אלגוריה על המוות. תחושה של סוף.
זה לא היה עצוב, דווקא. זה היה מטלטל.
ומלא בהדים.