ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שישי, 30 באוגוסט, 2013
ע"י מילים
ע"י מילים
לפני מספר ימים, ביום שלישי, חזרתי ללימודים. ארזתי שוב את תיק הגב הגדול שלי, בדקתי שיש לי מספיק מחברות סנופי (אין, עברתי למחברות צבעוניות בלי סנופי), שיש לי מפתח לבית ומשקפיים חלופיים, ושהטלפון לא עומד למות. התעוררתי בסביבות שבע, התלבשתי והלכתי לבית הספר, לראשונה זה יותר מחודשיים.
בשלושת הימים שעברו מאז החופש התחיל להפוך לזיכרון רחוק. היום שבו התעוררתי בשתיים עשרה והייתי בטוחה שכל השעונים בעולם התקלקלו נראה כמו הזייה מתוך "אליס בארץ הפלאות", ואפילו ידידי המחונן כבר לא עונה לי להודעות ה-WhatsApp תוך דקה בלבד. העולם הצטמצמם לבית שלי, לבית הספר ולדרך שמחברת ביניהם. לוח הזמנים נקבע על ידי "איש מערכת" עלום, שקובע שבשעה זו וזו עליי להתייצב לשיעור זה וזה וכך מכריח אותי לקום מוקדם בבוקר. שגרה.
המחונן הוא זה שהמליץ לי על הספר הזה. הוא דורש לקרוא כל דבר שאני מספרת לו שאני כותבת, אז יום אחד העברתי לו סיפור שכתבתי. הוא קרא אותו בקפידה ואז אמר (או בעצם כתב): "קראת "המעניק" של לויס לורי? את פשוט חייבת.". בסדר, הוספתי אותו לרשימת ה"צריך לקרוא מתישהו" שלי והזמנתי אותו מהספריה לאחר כמה זמן.
זה ספר מאוד קצר, 151 עמודים, מה שאומר שלוקח לי בערך שעה וחצי לקרוא אותו. קראתי אותו פעמיים, פעם אחת לפני כמה ימים ופעם אחת ממש לפני שניגשתי לכתוב את הביקורת הזו, מלאכה שלקחה לי בערך חמישים דקות.
כמוני, גם לג'ונס יש שגרה יומיומית קבועה שלעולם כמעט אינה משתנה. הוא בן 11, וחי בעולם אחיד לחלוטין, שבמבט מבחוץ נראה אידיאלי. אין בו מלחמות או עימותים, כולם מתנהגים בנימוס מושלם, הכל זהה. כשטקס ה-12 של ג'ונס מגיע - טקס בו בני מחזורו של ג'ונס מקבלים את העבודה שבה יעבדו במשך רוב חייהם הבוגרים - הוא מקבל מטלה מיוחדת במינה: הוא הופך למקבל. מדי יום עליו להגיע למקום מושבו של "המעניק", גבר חסר שם, שמעניק לו את כל הזכרונות הקיימים - זכרונות מדורו של ג'ונס, של המעניק, ומדורות רבים אחרים.
דרך הזכרונות מתחיל ג'ונס להבין שהעולם שבו הוא חי אינו כל כך מושלם כמו שחשב. הוא מגלה שקיימים צבעים (לבגדיו של ג'ונס אין שום צבע, וגם העולם שבו הוא חי נטול צבע לחלוטין), רגשות ודברים מענגים נוספים. ג'ונס חושש שהמעבר לעולם האחיד אולי לא היה כדאי, ומתחיל להרהר במחשבות על הפיכה ושינוי. יחד עם המעניק הוא רוקם תכנית שתאפשר לג'ונס לעזוב את הקהילה שבה הוא חי, להשאיר להם את הזכרונות ולברוח למקום אחר. המקבל והמעניק חושבים שאם הקהילה תצטרך להתמודד עם הזכרונות, הם יצברו חוכמה וישנו את דרכיהם.
לספר הזה יש רעיון מדהים, בעיניי: עולם אחיד. קשה לי להיות ספונטנית. עולם אחיד כזה היה פותר את כל בעיותיי. התהליך שעובר ג'ונס במהלך הספר (151 עמודים, להזכירכם. זה כלום!!) גם הוא מעניין. עם הפיכתו ל-12, הוא מקבל אישור לשקר ולשאול כל שאלה שהוא רוצה (אני שואלת שאלות מהיום שאני זוכרת את עצמי. אני לא יכולה לדמיין איסור על שאילת שאלות.). הוא מגלה אט אט את כל הסודות האפלים של הקהילה שלו.
על הכריכה כתוב שהכתיבה "מטעה בפשטותה". אני נוטה להסכים. הסיפור אמנם מסופר מנקודת מבטו של ג'ונס התמים בן ה-12 (אמרה מילים בת ה-14. ההבדל כל כך גדול, אין לכם מושג. במשך כל שנה שעברה עדיין חשבתי לפעמים שאני בת 12.), מה שמחייב התאמה מסוימת בכתיבה, אבל מצאתי בו רעיונות עמוקים יותר.
אני חייבת להגיד בכנות, הספר הזה פשוט הדהים אותי. כשסגרתי אותו ישבתי בדממה לרגע, בהיתי באוויר (יש לי תחושה שאני ממצמצת פחות כשאני קוראת, אבל אולי אני טועה.) ואז הלכתי לטלפון שלי. פתחתי את ה-WhatsApp ושלחתי למחונן כמה הודעות. אני חייבת לו תודה רבה. לא הייתי מגיעה לספר הזה בעצמי.
יכול להיות שתקראו את הספר הזה ותרגישו שהוא קצת מפוספס. בקריאה חוזרת גם אני הרגשתי ככה. היה אפשר להפיק יותר מהרעיון של "עולם אחיד", לתאר יותר איך הגענו למצב הזה, מה קרה, מי החליט ולמה.
אבל לדעתי לויס לורי עשתה בחוכמה. אם הייתה מפרטת הרבה יותר הספר היה מתחיל לשעמם, מפני שזה לא רעיון אדיר. זה רעיון טוב, אבל אין בו מספיק עומק כדי למלא דפים על גבי דפים של תיאורי רקע.
הספר כמעט מושלם כפי שהוא בנוי עכשיו, לפי דעתי. הסיפור קצר ותוך 20 עמודים בערך אנחנו מקבלים את כל ההסברים הנחוצים, מבין השורות לא פחות מהשורות עצמן, ונשאבים לעלילה. לכן הספר מתאים לטווח רחב של גילאים.
הקשיבו, אני ממש מעריכה את לויס לורי. בעשרים ומשהו עמודים היא טווה עולם, בחמישים ומשהו עמודים היא מתחילה לרסק אותו, תוך כדי זה גם גורמת לי להתחבר לדמות, ובסוף הספר כבר יש לנו הפיכה חברתית של שני אנשים. וואו! הספר הזה כל כך קצר, אבל כל כך עשיר.
יש לי עוד משהו לומר: המעניק כורע תחת עומס הזכרונות שלו. הוא נושא את כל זכרונות הקהילה, מתמודד עם כל הכאבים. ואותו עתיד, כך נראה בתחילת הספר, מצפה גם לג'ונס: עתיד של כבוד, אבל גם חיים שלמים של אומללות ונשיאה בנטל של אחרים. ואני שואלת: האם זה הוגן? כמובן שמאוד נוח לתת לאדם אחד לסבול בשביל כולם, להטיל עליו את התפקיד הקשה הזה, ולקרוא לו לייעוץ כשצריך. בוודאי. מה היה קורה לעולם האחיד אם בכולם היו מתחילים להתעורר ספקות לגבי המשטר? על זה לויס לורי לא מספרת לנו, אבל אני בטוחה שמשהו היה משתנה. קל הרבה יותר לתת לאדם אחד לעשות את חשבון הנפש של קהילה שלמה, במקום לעמוד ולהתמודד עם ההשלכות של הבחירות שלכם, ולחיות בינתיים את חיי האחידות הרגילים מאוד שלכם.
המעבר לאחידות העניק לקהילה שליטה רבה על דברים רבים, אך הם איבדו דברים טובים רבים אחרים. ג'ונס והמעניק הם היחידים שיכולים להבין על מה ויתרו במעבר לעולם האחיד והם היחידים שיכולים לשפוט את ההיסטוריה ולהבין האם זה היה כדאי או לא. שני אנשים בודדים בקהילה שלמה.
אני ממליצה לכם לקרוא את הספר הזה, כי יש בו הרבה נקודות למחשבה על העולם שלנו. הוא מוקדש "לכל הילדים, שבידיהם אנחנו מפקידים את העתיד." (ואני נבהלת כשמתחילים לדבר איתי על בגרויות). אני חושבת שההקדשה הזו מושלמת, ולכן אני ממליצה על הקריאה לכל האנשים שאכפת להם מהעתיד.
ושוב תודה לידידי המחונן. אני צריכה להקשיב לך לעיתים קרובות יותר.
14 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
מילים
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
שלום Aerial, קודם כל תודה על השבחים.
"המשחק של אנדר" בהחלט נמצא ברשימת הספרים שעליי לקרוא. אני מודעת לספרי השמע ואפילו קנו לי אחד. תודה על ההמלצות וחג שמח גם לך!
|
|
|
Aerial
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
תודה רבה על הביקורת!
היי מילים,
התחברתי כדי להודות לך על הביקורת הטובה של הספר. נהניתי ממנה מאוד, היא כתובה בסגנון מאוד בהיר ומעניין וזה מפתיע שאת בת 14 - את לבטח צפויה לגדולות :) אני גם הרגשתי שהספר מפוספס ונראה שתסריטאי מוכשר יכול לעשות ממנו להיט בקופות הקולנוע. סיימתי את הספר אתמול והיום התכוונתי לקרוא קצת ביקורות ולחפש האם הוא מיועד להפוך לסרט קולנוע. הביקורת שלך עלתה בעמוד הראשון ונראתה הכי מעניינת והיא אכן היתה. אם כבר בעיבודי קולנוע לספרים שגיבוריהם ילדים עסקינן, יש ספר אחד שאמור לצאת כסרט בעתיד הקרוב - "המשחק של אנדר", ספר שמזכיר לא מעט את העולם של "המעניק", רק מנקודת מבט יותר מדע-בדיונית. אמנם אני לא ידידך המחונן, אבל אני ממליצה בחום. אני הקשבתי לספר הזה בפורמט של ספר אודיו באנגלית. להקשיב לספרי אודיו באנגלית זה הרגל שרכשתי לי לפני כמה שנים והוא העניק לי אנגלית ברמה גבוהה מאוד. שווה לאמץ אותו, ובעזרתו אפשר לבצע מטלות משעממות בכיף גדול. אין כמו שטיפת כלים או נסיעת אוטובוס אם יש ספר טוב להאזין לו. כל מה שצריך זה נגן MP3 טוב (עדיף אחד שיש לו צג, כך שאפשר לראות באיזה קובץ את נמצאת ולנווט בקלות), אוזניות וספר מאתר כמו Audible (אם יש לך כסף מיותר להוציא), או לחילופין "להשאיל" ספר מהספריה הגדולה של האינטרנט דרך אתרים כמו Isohunt או Piratebay. בתור ספרים התחלתיים, הייתי הולכת על סדרת ספרים מהנה לילדים ונוער כמו Lemony Snicket - A Series of Unfortunate Events (ספר שהפך לסרט בכיכובם של ג'ים קארי ומריל סטריפ). אל תתני לכותרת משובבת הנפש להטעות אותך, היא לא רדודה - אני עצמי הקשבתי לסדרה כולה, שמכילה 11 ספרים, לא פחות מפעמיים, וגילי כפול משלך. טוב, בתור אחת שגם הקשיבה לכל סדרת הארי פוטר פעמיים באנגלית, קראה חצי ממנה בעברית והקשיבה לה פעם אחת בשוודית, אין ספר שספרים שמוגדרים כספרי ילדים ונוער מדברים אליי. בהצלחה ואין ספק שאעיין בעוד ביקורות שלך! :) חג שמח, Aerial |
|
|
מילים
(לפני 12 שנים)
תודה, עולם :)
אני שמחה שאתה נהנה מהביקורות שלי.
|
|
|
עולם
(לפני 12 שנים)
מילים - את חכמה, זה מה שחשוב, וכדי לדעת את זה מספיק לקרוא את הביקורות שלך ואין כל צורך לבדוק איזה ציון הוצאת במבחן כזה או אחר...-:)
|
|
|
מילים
(לפני 12 שנים)
עולם, תודה רבה.
שנית, את הכינוי "המחונן" הענקתי לו לבקשתו. אם זה היה תלוי בי הייתי קוראת לו Q או בכינוי כמו שהצעת, אבל הוא ביקש ואני מכבדת את זה. חוץ מזה, בהיותי מחוננת, אני מעדיפה לחשוב שהכינוי הזה לא רק טכני.
|
|
|
עולם
(לפני 12 שנים)
סקירה מצויינת.
ואגב, לא הייתי מייחס יותר מדי חשיבות לתוית "מחונן", שניתנת למי שעבר מבחנים מסויימים בציון הגבוה מסף שרירותי. מובן שיש מתאם גבוה בין התוית הזו לבין סוגים מסויימים של כשרון, אבל יש בה משהו טכני מדי לטעמי. מה לגבי "ידידי החכם" או "ידידי המבריק"? סתם מחשבה.
|
14 הקוראים שאהבו את הביקורת
