מלחמות יש כמו זבל. באיזה עמוד שלא תפתח בדפי ההיסטוריה תהיה מלחמה. באיזו מדינה שלא תצביע עליה היה איזה עסק מלוכלך והאדמה קיבלה את דם המתים התורנים. אפילו עכשיו, בלייב, אני יכול לספור ברוב אי-בקיאותי לפחות חמש מלחמות שמתנהלות במקביל. ובהמשך לקו הזה: גם אידיולוגיות יש כמו זבל. אין סוף רעיונות ששווה למות בשבילם. והלאה מכאן, עדיין על אותו קו מחשבה: חיילים יפי תואר, ידוע מלחמה יותר או פחות; אנשים שבורים שהמלחמות ייאשו; פליטים, מגורשים, עקורים; אירועים, זוועות, מראות מזעזעים: הכל כמו זבל שהתפזר על פני כל ההיסטוריה והמרחב. ואני בסך הכל רוצה לומר שלא קניתי את הספר הזה כשיצא ב2006 בגלל שהיה חשוב לי לדעת על מלחמת האזרחים הספרדית (היו עוד אחרות, וגם עכשיו מתנהלת אחת ואולי אפילו שתיים-שלוש) אלא בגלל שבאמת באמת רציתי לדעת למי צלצלו הפעמונים.
רק בבית גיליתי שהמינגווי, איש-ראסמי שכזה, עונה על השאלה עוד לפני שהסיפור מתחיל כשהוא מגיש קטע שכתב ג'ון דאן וממנו נקלח שם הספר:
"אין לך אדם שהוא אי העומד בפני עצמו; כל אדם הוא קטע מן היבשת, חלק מן השלם; אם ייסחף ולו, גם רגב אדמה אחד בגלי הים, תהיה אירופה חסרה משהו, כאילו נסחף צוק סלע, כאילו נסחף ביתם של מיודעיך או מעונך שלך; מותו של כל אדם מחסיר ממני משהו, כי אני הנני בשר מבשרה של האנושות; לכן לעולם אל תשאל למי מצלצל הפעמון; לך הוא מצלצל."
מה שמגיע אחר כך זה תיאור יבש מאוד של גבר אחד ועוד גבר אחר הצופים בגשר מבין עצי אורן. איבדתי עניין ונתתי לספר להתקרר שמונה שנים, וטוב שכך: גם אם הייתי מצליח לשרוד את הפרק הראשון, היבש-יבש להחריד, לא הייתי מצליח לראות את הספר כפי שמגיע לו, ויותר מזה – אולי גם הייתי מתאכזב מכך שספר שהתחיל בציטוט על האנושות כולה מתרכז לכל אורכו במערה אחת בהר אחד למשך ארבעה ימים תמימים.
רוברט ג'ורדן הוא אמריקאי צעיר ויפה תואר שהתגייס אל הבריגדות הבינלאומיות וסופח ליחידת גרילה בהרי ספרד. המשימה שלו היא לפוצץ את הגשר. ה"יחידה" היא חבורה קטנטנה של ספרדים שעד לא מזמן היו אזרחים רגילים, ובכל תקופת שהותם מאחורי קווי האויב הם ביצעו רק מבצע קטן וחסר חשיבות. כאמור, הספר מתרכז ברובו במערה בה הם פועלים ובסביבתה, מהיום שרוברט ג'ורדן מגיע ועד פיצוץ הגשר. וקצת אחר כך. ועדיין, איכשהו, זה על הרבה יותר מזה.
אני מנסה להגדיר מה זה אותו "הרבה יותר" ולא מצליח. אני חושב (מחשבה לא מאוד מחוכמת, שהרי רובה של הספרות היא כזאת) שאותו "הרבה יותר" משתנה מאדם לאדם ואני יכול לנסות להגדיר רק את ה"הרבה יותר" שלי: כל המלחמות כולן. כי למרות שלראשונה קראתי על מלחמת האזרחים הספרדית והייתה פה מידה רבה של היכרות ראשונה – למרות זה עדיין הייתה לי פה תחושה (שוב, לא מאוד מחוכמת, שהרי אפשר להגיד את זה על כל רומן מלחמה אחר, כמעט, ואולי גם על כל רומן התבגרות/משפחה/מתח/וכו' אחר) שאת מה שקורה ונאמר פה אני יכול להלביש על כל שאר המלחמות שהיו ויהיו.
ועכשיו אני שואל את עצמי, האם אני באמת מאמין שאתקל שוב בסיפור עם כזו תנופה וכאלה דמויות והתשובה היא לא. וכראיה לכך: זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בסיפור אהבה גדול מהחיים המתחיל תוך שלושים עמודים ועשרה עמודים אחר כך כבר מקבל מימדים שייקספירים – אבל זו הפעם הראשונה שאני לא אומר "נו באמת". והסיבה היחידה להשהיית הציניות שלי, הסיבה היחדה שאני יכול לחשוב עליה, היא ללא ספק המינגווי:
"זה לא חשוב. אתה לא יכול לעשות את הדברים האלה עד אין סוף. אבל איש לא הבטיח לך שתחיה לנצח. אולי חייתי את כל חיי בשלושת הימים האלה, חשב. אם זה כך, הייתי רוצה שהלילה האחרון יעבור עלינו אחרת. אבל לילות אחרונים הם אף פעם לא מוצלחים. דברים אחרונים אינם מוצלחים".
או,
"אבל לא היית שם כשזה קרה, אף פעם. הפרטיזנים ביצעו את מלאכת ההרס שלהם והסתלקו. האיכרים נשארו במקום וספגו את העונש. תמיד ידעתי מה קורה בצד השני, הרהר. מה שעוללנו להם בהתחלה. תמיד ידעתי ותמיד שנאתי את זה ותמיד שמעתי אנשים מדברים על זה ללא בושה, לבושתם ולחרפתם, מתגאים בזה, מתפארים בזה, מגנים על זה, מסבירים ומכחישים את זה. אבל האישה הארורה הזאת עשתה שאני אראה את זה כאילו הייתי שם".
עשרת העמודים האחרונים הם מהטובים שיצא לי לקרוא בזמן האחרון, והם סוגרים היטב ספר שהוא על הרבה יותר מארבעה ימים במערה, ספר שמבאר היטב את כוונתו של ג'ון דאן ובאותה נשימה שם סימן שאלה תקיף בקצה כותרתו. אבל מעל הכל הוא בעיקר גורם לך להגיד די. כלומר: די, מלחמות, די עם זה כבר... ואתה אומר את זה ולא מרגיש נאיבי או מתייפייף, אלא פשוט... איך נאמר... עייף.
מומלץ.