ספר מתרכז בסיפורו של תומס קרומוול, פליטיקאי הידוע לשמצה בחצרו של הנרי השמיני ומציג את הצד האנושי שבו. הסיפור מעניין ושונה מרומנים היסטוריים אחרים של פיליפה גריגורי למשל או אלכסנדר דיומא. למרות הסיפור המעניין ועולם שלם שנגלה לעיניי מתוך עומקה של הפוליטקה המלוכלכת של החצר והכנסייה, הספר מאוד לא פשוט לקריאה בגלל הסגנון הייחודי (ומעצבן בעיניי) בו לא תמיד ברור מי הדובר, ולעיתים נדמה יותר כספר עיון ולא כספר עלילתי.
על אף שהילרי מנטל לא מתעלמת מהצד הדורסני שלו היא מוסיפה לדמותו נופך אנושי מסויים דרך סיפור ילדותו (לא בטוח שתואם כל כך למציאות) והאסונות שפקדו אותו בחייו האישיים. כמו שרואים בספר הזה את הצד האחר של קרומוול, אפשר לראות בו גם את הצד האחר של תומס מור, שמוצג בד"ר כקדוש מעונה ודווקא כאן מוצג כאכזרי ואפל לא פחות מתומס השני. ספר מומלץ לאוהבי התקופה וכבונוס יש גם ספר המשך.

מתי בדיוק נגמרים ימי הביניים? ברור שאין תאריך חד משמעי ותהליכים מתרחשים בהדרגה, אבל היסטוריונים אוהבים להציב קו גבול גם לדברים כאלה. ולכן יש טענה שימי הביניים מסתיימים בשנת 1492, עם גילוי אמריקה ו"העולם החדש", וגירסה אחרת ממקמת את הגבול בשנת 1517, עם המצאת הדפוס. האם זה משנה? רק לאנשים שדברים כאלה משנים להם, והם לא אני.

אז אנחנו באנגליה של סוף ימי הביניים או תחילת העת החדשה, שנת אלף חמש מאות עשרים ומשהו. אלפיים שנים אחרי שמלך בשם דוד ראה אישה רוחצת מבעד החלון, שלח את בעלה למות במלחמה וקיבל נבואת זעם מהנביא שלו על "תשלום ארבעתיים" לפני שאותה אישה תלד לו יורש. אלף שנים אחרי שהתלמוד כתב "ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה", וכן "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", הדברים ידועים וכנראה המין האנושי לא לומד אף פעם את הלקח. לאנגליה יש מלך, שמו הנרי. הוא נושא לאישה את קתרינה שהיתה אשתו של אחיו המנוח, אלא שקתרינה לא יולדת לו בנים זכרים אלא בת אחת חלשה למדי ושמה מרי. ועל כן הוא רוצה לשאת במקומה את אן בולין בתקווה שזו תייצר לו יורשים בצורה יעילה יותר. דא עקא, שיש עוד מרי בתמונה, היא אחותה של אן והיא היתה פילגש של המלך. נוצר סבך בעיות דתיות, שהאפיפיור ברומא והבישוף שליחו לא שמחים לסמוך ידיהם על הזיווג החדש. בסוף הפתרון הוא להקים דת חדשה, אבל לוקח לזה זמן רב לקרות.

לספר הזה יש הרבה חסרונות שמלכתחילה אמורים למנוע ממני לקרוא אותו. ראשית, הוא רומן היסטורי. שנית, הוא באורך של כמעט 700 עמודים בעברית. יש לו רשימת שמות של דמויות ותפקידן בהתחלה, מה שרומז על ריבוי דמויות מעבר לסבירות ולבסוף, הוא זוכה בפרס בוקר. אני לא אוהבת רומנים היסטוריים ומשתדלת להימנע, אני חושבת שברוב המקרים אין הצדקה שרומן יעבור את מכסת 500 העמודים, וספרים שזוכים בפרסים ספרותיים הם לרוב ספרים לא קריאים.

עם זאת יובל המליץ, ואני סומכת על יובל, והספר הגיע בחינם מספריית תחנה כזו או אחרת, והימים ימי חג סוכות שמצריכים הרבה חומר קריאה. התחלתי לקרוא ולהפתעתי - הוא טוב. לפחות בהתחלה, כלומר במאתיים העמודים הראשונים. יש עלילה, יש דיאלוגים, יש קצב טוב, נוצר מתח. אחרי מאתיים עמודים העניין מתחיל להלאות. זה לא בדיוק רומן היסטורי אלא יותר רומן פוליטי שעסוק בדמות המפתח בחצר המלך - תומס קרומוול. אנגליה עד היום היא חברה מעמדית, במאה השש עשרה היא בוודאי לא שמעה על מוביליות חברתית, ובכל זאת נער אשפתות, בן של נפח, צמח להיות עורך דין, בתחילה בן חסותו של בישוף ולאחר מכן כאמור דמות בחצר המלוכה. האיש, על אף ניסיונה של הכותבת להעניק לדמות מורכבות וצדדים טובים, הוא מניפולטור חלקלק ותככן, והתככים מתאימים למי שאוהב לקרוא אותם. לא אני. בנוסף הניסיון להיצמד לאמת ההיסטורית העובדתית הוליד ספר שיש בו 6 נשים ושמן אן, שמונה נשים בשם מרי, שמונה גברים ששמם הנרי ועשרה אנשים ששמם כשם גיבור הספר תומס. אפשר להתמודד עם זה, אבל זה עושה את הקריאה מעייפת מאוד, מה גם שהכותבת לא תמיד מציינת לאיזה "הוא" (או לאיזה "תומס") היא מכוונת את הפיסקה הנוכחית שלה.

עכשיו כשנכנסתי לסימניה ראיתי שזה לא ספר של שבע מאות עמוד אלא חלק ראשון של טרילוגיה (!!!) השם ישמור. כבר עדיף לקרוא משחקי הכס. טוב, לא ממש, אבל כעיקרון. אפשר לקרוא בספר שמואל ב'.
בשורה תחתונה - נראה לי לחובבי הז'אנר, כי זו כתיבה מוצלחת, אבל לכל השאר אפשר לוותר, ודי בקלות.

"וולף הול" איננו עוד רומן על תקופת הנרי השמיני. זהו לא טקסט קליל ונוח לעיכול כמו ספריה של פיליפה גרגורי, אלא משימה מאתגרת בת 700 עמודים. אם כן, על מה ולמה?
הילרי מנטל בוחרת בחירה לא שגרתית ומתרכזת באחת הדמויות החשובות אך הפחות "מקסימות" ו"מושכות" מחצר המלך הנרי השמיני-תומאס קרומוול "אדם לכל עת". חייל, סוחר, פרקליט, פוליטיקאי, שר וגם חבר, אב ובעל אוהב. אדם המעיד על עצמו כי יש לו "מראה של רוצח" וכך הוא נתפס ע"י סביבתו.
אך כמו בדרך כלל, בסיפורים המעניינים באמת, המראה משקר והמציאות מרתקת ומורכבת.
מנטל בונה דמות אנושית מאוד, המתוארת כולה בזמן הווה, תוך כדי פלאשבקים לעבר, קטעי חלומות, אסוציאציות, מחשבות וסיפורים. כל הנ"ל משתלבים כבמעשה רקמה, בדומה לשטיח הקיר המפואר המוזכר מספר פעמים בטקסט, ויוצרים סך הכול העולה בהרבה על חלקיו. השפה של מנטל עשירה ומרתקת ולעיתים פואטית. היא אינה מקלה על הקורא, אך התוצאה המרשימה בהחלט שווה את המאמץ (וגם את פרס הבוקר).
השאלה הנשאלת היא מתי יצא ספר ההמשך? ואיך לעזאזל לא תירגמו אף ספר נוסף מיצירותיה של הסופרת הפורה הזאת שכותבת כבר קרוב לעשרים שנה? אני מקווה שהצלחתו של "וולף הול" תזיז משהו בחלונות הגבוהים של הוצאות הספרים.
וכדי לעורר את סקרנותכם, רצ"ב קישור לדיוקן המפורסם של קרומוול אותו צייר הנס הולביין הבן, אשר היה אחד מציירי החצר של הנרי השמיני וצייר גם את הדיוקנאות המפורסמים של המלך ושל תומאס מור, יריבו המושבע של קרומוול, אשר זוכה לתיאור ביקורתי וכלל לא אוהד בספר זה:
http://en.wikipedia.org/wiki/File:Cromwell,Thomas(1EEssex)01.jpg
הדיוקנאות של שני התומאסים (קרומוול ומור) מוצגים במוזיאון The Frick Collection בניו יורק, אחד המוזיאונים הקטנים והיפים ביותר בעיר. רצ"ב קישור לאתר המוזיאון: http://www.frick.org/index.htm
ספרות, היסטוריה, אמנות-הכול מתחבר!

משום מה לא הוזמנתי לחתונה של הנסיך ויליאם ובחירת ליבו קייט היום בצהריים... קצת נפגעתי אמנם, אבל החלטתי שלא לחולל שערורייה. במקום זה שקעתי בספר המצוין 'וולף הול', ומצאתי את עצמי בחתונה מלכותית אחרת, שהתרחשה לפני כמעט חמש מאות שנה, ולמרות שאפילו מצלמה אחת לא היתה שם (כי הם היו עסוקים מדי בלהוציא להורג את האנשים שאולי יכלו להמציא אותה) תהיו בטוחים שהיא היתה לא פחות מסעירה והרבה יותר משמעותית.

על אף שמדובר בספר לא קל לקריאה, למי שמוכן להתאמץ, מובטחת חוויה מאוד מיוחדת ומורכבת, ובעיקר – מלמדת. קראתי שהילרי מנטל (שזכתה בפרס 'בוקר' היוקרתי על הספר הזה) שוקדת בימים אלו על כתיבת חלקו השני. אני מניחה שאסתער עליו ברגע שייצא.

אתם יכולים לשאול את עצמכם בצדק, למה לטרוח לקרוא עוד ספר על הנרי ה-8. כל בוגרי ספריה הקלים בהרבה של פיליפה גרגורי מכירים היטב מן הסתם את הסיפור על המלך שכל כך רצה בן- זכר-יורש, ואשתו הראשונה, קתרין מארגון, לא הצליחה לתת לו כזה, ולכן סר חינה בעיניו והוא החל פוזל לעבר אחת מנשות החצר שלה, העונה לשם אן בולין, וזה כמובן לא נגמר שם... דומה שמכל מלכיה של בריטניה לדורותיהם לא היה אחד ששבה וגירה את דמיונם של הכותבים יותר. אינספור ספרים, מחזות ורומנים נכתבו עליו ועל מעלליו. אז למה לטרוח לקרוא ספר נוסף על המלך הזה דווקא?

סיבה אחת יכולה להיות מכיוון שהפעם הסיפור מסופר מנקודת מבטו של ברנש יוצא דופן בשם תומאס קרומוול. בנו של נפח אלים ושיכור שברח בנערותו מביתו מאימת מכותיו של אביו, והצליח לטפס במעלה הסולם החברתי ולעמוד כתף אל כתף עם בני אצולה, רוזנים ונסיכים, ולהפוך בסופו של דבר לאחד מאנשיו המשפיעים ביותר של המלך הנרי ה-8. מדובר בהצלחה מאוד יוצאת דופן בתקופה שבה מי הוא אביך היא חזות הכל. האיש הוא אמיתי לגמרי, אבל המחברת מרשה לעצמה לתת דרור לדמיונה ולארוג ולטוות על בסיס המעט שידוע עליו, דמות בשר ודם מרתקת ומיוחדת שעל אף התדמית השלילית שלו, קשה שלא לחבב.
כמו תומאס קרומוול, הספר קורם עור וגידים סביב שלל דמויות מגוונות ומרתקות אחרות מהתקופה, (תומאס מור, הקרדינל תומס וולזי, ועוד רבים אחרים שבעיקר נקראים תומאס...) ומייצר מארג סבוך של יחסים חברתיים ופוליטיים ואישיים שנותנים לקורא הרגשה שהוא נשאב לתוך מנהרת זמן ומתעורר בלונדון, בשנת 1530...

מי שלא יודע הרבה על התקופה המרתקת, שהביאה להיווסדותה של הכנסייה האנגליקנית וההתנתקות מהאפיפיורות ברומא, צפוי ללמוד המון. אבל חובב היסטוריה שכן מכיר את הסיפור צפוי ליהנות שבעתיים ועבורו לדעתי נכתב הספר הזה. גדולתו (וגם לפעמים חסרונו) היא בצלילתו לפרטי הפרטים, לסיפור שמאחורי הסיפור. שפתו היא שפת יומנו-אנו, והיא מושמת בפיהם של הגיבורים הישנים-נושנים, עם המון הומור בריטי שנון וחריף, ודיאלוגים משעשעים ונוקבים. סוגיות כגון מהי כפירה, אכזריות העונשים כנגד כופרים, עריצות אנשי הדת והכנסייה, ומלחמתם בתרגומם של כתבי הקודש לשפת העם מטופלות בספר בהרחבה, ואנו חשים כאילו שותפים לסאגה פוליטית המתרחשת במסדרונות הכנסת בימים אלה. לחישות במסדרון, פתקים במליאה, הדלפות לעיתונות. קחו את זה, תרגמו את זה למונחים המקבילים מהמאה ה-16, וקבלו את היצירה הזו.

יחד עם זאת, לצד האיכויות המאוד מרשימות של התחקיר ההסטורי שהספר מציע, אני חייבת להודות שמזמן לא קראתי ספר כל כך לאט. נתחיל בזה שהוא מוצף בשמות. אין מצב שאדם עם זיכרון ממוצע ומטה, כמוני למשל, יצליח לשייך כל שם למקומו ולזמנו. לשם כך עשו איתנו חסד העורכים או מי שלא יהיה, ובתחילת הספר מופיע אינדקס נרחב הסוקר את הדמויות השונות. אלא שאני לא הצלחתי לסיים פסקה כמעט, מבלי לחזור לאינדקס הזה. בנוסף לכך, יש למחברת (או שמא זה רק בתרגום? אני בספק) נטייה תמוהה להתייחס בכל מקרה לגיבור הראשי, תומאס קרומוול, כ"הוא". לא משנה במי עסק המשפט הקודם, כאשר המשפט הבא מתחיל ב"הוא", הכוונה היא לקרומוול. זה מבלבל בטירוף, והביא אותי לקצב קריאה מהאיטיים שידעתי...

אבל מה יש למהר? כדאי מאוד לקרוא את הספר הזה לאט ובסבלנות, ולתת לסיפור לעטוף אותך מכל הכיוונים. אני סיימתי אותו כשסקרנותי עדיין לא יודעת שובע, והוספתי לחקור באינטרנט כדי להשלים את התמונה.

אני ממליצה בחום רב לקוראים סבלניים וסקרנים בכלל, ולחובבי היסטוריה ועלילות בית המלוכה הבריטי, בפרט.

אני חושב השאלה הראשונה שבאה לך בראש אחרי כזה ספר זה למה הסופרת פה לקחה את האיש הזה שקראו לו תומס קרומוול ושהיה היועץ ועוד כל מיני תפקידים אצל הנרי השמיני וכתבה את הספר עליו ולא על מישהו אחר שהיה יותר מפורסם. נגיד המלך בעצמו או האישה שאהב או האישה שלא רצה אותה יותר. ביחוד בגלל שזאת סופרת אני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת כי היתה יכולה לכתוב את הכל מהמבט של האישה (ולא בגלל שזה יום האישה הבינלאומי אני אומר את זה).

אני חושב שיש לי תשובה. הזמן שהספר כתוב עליו זה זמן קריטי. זה הזמן שעוזבים את ימי הביניים והולכים לזמן החדש והסופרת לקחה פה איש שהיה מפורסם רק חצי קלאץ' והלבישה עליו את הדמות של העת החדשה יעני הוא לא אכפת לו כל כך מהדת והוא עושה עסקים ויש לו יוזמה והוא מכבד את הנשים וגם לא אכפת לו מכל התארים שהוא בעצמו בא ממשפחה עניה אבל בכל זאת הוא גבר שבזמנים ההם רק ככה היה יכול להיות ליד איפה שמקבלים את כל ההחלטות. הוא בדיוק ההיפך מדמות שהיא יותר מפורסמת שקוראים לה תומס מור שזה טהרן קתולי והוא שהיה האיש הכי חזק בזמנים הישנים.

כל הסיפור מאד מעניין. מי שראה את הסדרה שושלת טיודור או את הסדרה וולף הול או שקרא על הנרי השמיני או על ההתחלה של הכנסיה האנגליקנית מכיר את הסיפור הזה שמרוב שהוא אמיתי קשה להאמין שככה היה. והיא כותבת את זה כמו סידרה יעני יש הרבה סיפורים וכל פעם באה סצינה של סיפור אחר אבל בסך הכל זה כמו שצריך להיות רומן היסטורי יעני מספרים את הסיפור שמאחורי ההיסטוריה עם כל האנשים והתכונות שלהם והיחסים בין אחד לשני.

אני מאד אהבתי לקרוא את זה שהיה מעניין ועשיר ולא יכולת לדעת מי מהאנשים שסיפרו עליהם אמיתי ומי המציאו אותו שאת כולם היא בונה ככה שהם נראים אמיתיים. אני רק אומר הלואי שהיו מלמדים ככה היסטוריה שאז אולי כולם היו הולכים לומדים חמש יחידות היסטוריה והיו נהיים בני אדם במקום שישלחו אותם שילמדו רק מתימטיקה כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם.

הספר נכתב על תקופה ש(בדיעבד אנחנו יודעים) היתה פתח למהפך ענק והכל בגלל מלך (הנרי השמיני) חרמן, וראשי כנסיה שלא ידעו לא להגזים. (אני יודעת שההערה הזו פשטנית מדי, אבל אני לא היסטוריונית).

הספר טוב. הוא כתוב באופן רהוט וקריא, והוא מספר סיפור מרתק. ובניגוד למספרים אחרים על אותה תקופה הוא מתמקד בדמות שולית לכאורה, לא בן אצילים, איש שיצר את גורלו במו ידיו וטיפס למעמדו מעמדה בלתי אפשרית. (ועל זה כולנו אוהבים לקרוא - מותר לחלום...) בולט בספר הוא חוש הומור נפלא הנותן לגיבורים עומק נוסף.

שתי בעיות בספר הפריעו לי להתחבר אליו בשלמות: המון שמות שאינם מתפתחים לדמויות - המופיעים ונעלמים ומפריעים להתרכז בסיפור. אני מבינה שהן דרושות מפאת הדיוק ההיסטורי, אבל כשמדובר בספרות יפה הייתי מעדיפה שהסופרת היתה מנפה חלק ממה שאינו תורם לסיפור.
הבעיה השניה היא דרך הכתיבה. מדובר בסצנות קצרות, שלמרות שהן מעניינות הן קוטעות את רצף הסיפור ומקשות על השתקעות בו.

באופן כללי - שווה.

אנגליה, המאה ה16. העת החדשה כבר כאן והרפורמציה והטכנולוגיה מאיימות על שליטת ההגמוניות הישנות - המלך והכנסיה הקתולית. שתי אלו עסוקות במאבק דמים נגד הניסיונות לשינוי מלמטה, אך בו בזמן נלחמות זו בזו: המלך, הנרי השמיני, רוצה לבטל את נישואיו לקתרין מאראגון הספרדייה כדי שיוכל להתחתן עם אהובתו אן בוליין, אך לצורך כך הוא צריך אישור מהוותיקן, שכמובן מסרב לעשות זאת. ללא ההיתר לא יהיה למלך יורש חוקי, והממלכה שגם ככה במצב לא משהו תשקע לתוך מלחמת אחים.
כאן נכנס לתמונה הגיבור האמיתי של הסיפור ושל הספר- תומס קרומוול. קרומוול הוא בן עניים שבזכות קסם אישי, כשרון וחריצות עולה לגדולה ובדרך-לא-דרך מצליח להפוך לעוזרו הקרוב של המלך, זה שלוחש על אוזנו, מפרש את החלומות ומנהל את הממלכה. המלך, מצידו מייעץ לקרומוול להמציא שושלת משפחתית ראויה. קרומוול אינו מעוניין בכך: הוא מאפשר יצירת מיתולוגיות סביבו בזמן שהוא אוסף כשרונות מהמעמד הנמוך ומסובב את כל אנגליה לכיוון הרצוי לו. בהדרכתו אנגליה מתנתקת מהכנסייה הקתולית, שוברת את כוחם של המנזרים ומכניסה בדלת האחורית את הרפורמציה והקדמה.
אפשר לחשוב שזו תהיה דמות תככנית ובלתי נעימה, אבל קרומוול הוא מהגיבורים האהובים והמרתקים שנתקלתי בהם אי פעם: הוא חכם, שנון, עומד על עקרונות, נכון להתעלם ממוסכמות חברתיות כשזה נחוץ ועושה את המעשה הנכון. הוא מאכיל את עניי הכפר, מאמץ יתומים נטושים ומציל כמידת יכולתו נידונים למוות, שכל חטאם הוא קריאה בתרגום הפרוטסטנטי לתנ"ך.
הספר מצייר תמונה עגומה של עוני, סבל ובערות, של גורל שנחרץ מראש ואין איך לשנות, ושל שלטון אכזרי ומנותק שמחזיק את נתיניו בני ערובה בחוסר הידע שלהם. בתוך כל זה קרומוול הוא נקודה של אור בחשיבה הפתוחה שלו, בעושרו שלא סותר את נדיבותו ובאנושיות שנשארת על כנה גם כשטרגדיה מגיעה אל תוך ביתו שלו. אני התאהבתי בדמות שלו וקראתי את הספר בשקיקה מתוך עניין ואהדה למעשיו ולקורותיו.

למרות שמדובר ברומן היסטורי עם רשימת דמויות מאיימת בתחילתו, הספר קריא וכתוב היטב. אי אפשר אמנם "לחטוף" רגעי קריאה פה ושם, אבל כשנכנסים אליו קשה להפסיק. העובדה שלכולם קראו אז הנרי ומרי מקשה מעט לעקוב, אבל בגדול ידעתי מי זה מי ולא נצרכתי לדפדף לאילן היוחסין כל רגע.
כשסיימתי את הספר הלכתי לפתוח את ויקיפדיה ולבדוק את הקשר בין הסיפור למציאות. ובכן, עושה רושם שמנטל מדייקת בתיאור ההיסטורי, אבל הצטערתי לקרוא על סופו העגום (אף כי צפוי) של קרומוול. אז אם כל הביקורות המשבחות כאן לא הספיקו, המהלך של חיפוש מידע נוסף ודאי מעיד על איכותו של הספר. מומלץ בחום לכל חובבי ההיסטוריה והספרים האיכותיים.

יש ספרים טובים. יש ספרים טובים מאוד. יש ספרים יוצאים מן הכלל.

ואז יש את "וולף הול", בוודאי אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא בחיי. אין לי ספק בכך.

"וולף הול" מגיע לארץ אחרי תקופה ארוכה שבו קיבל שבחים בכל רחבי העולם הדובר-אנגלית, וגם קצת מעבר. קשה להתחיל לתאר ספר כזה, שזכה בחלק מהפרסים הספרותיים הבכירים ביותר בבריטניה וארה"ב. אפשר רק לומר שהספר זכאי לכל אחד משבחים אלה. והרבה מעבר.

"וולף הול" מביא את סיפורו של יד ימינו של המלך הנרי השמיני, קרומוול. ידוע יותר בספרות כאיש רשע, קשה ומניפולטיבי, כאן מביאה הילרי מנטל דמות אנושית לגמרי. קרומוול מתגלה כאדם חכם מאוד, מהיר ובעל יכולת יוצאת מן הכלל להתמודדות מול מצבים קשים. הדמויות כאן אינם סתם דמויות היסטוריים לפי הסטראוטיפים, כל אחד נברא בצורה אנושית ואמינה לחלוטין. מלך, מלכה, אדונים ונשים... לכל דמות בספר יש קול ייחודי ומעניין, כך שקשה מאוד להאמין שאנשים אלו מתו לפני מאות שנים.

מעבר לדמויות, יש את הסיפור עצמו. תקופת הטיודורים (והנרי בפרט) נחשבים לאחת התקופות המעניינות ביותר בהיסטוריית בריטניה, ואף בעולם כולו. אפשר להבין למה עקב קריאת "וולף הול". זהו ספר ארוך בהחלט, אבל מרתק - בכל עמוד קורא משהו מעניין, נאמרים דברי חכמה מצחיקים ומשעשעים וכך הקורא נמשך בקלות אל תוך הסיפור. מי שמכיר את היסטוריית התקופה וחושב שמן הסתם ידע כבר מה יקרה, שיחשוב שוב. מנטל מביאה לחיים בעמודים אלה אנשים בלתי נשכחים ונשכחים ביחד, מספרת סיפורים שאולי פחות ידועים היום, ומוסיפה לזה קול מודרני, אך היסטורי-אמין לגמרי.

בסופו של דבר, מצליחה מנטל בכל המישורים. ספר מעניין? אכן. כתיבה טובה? יוצאת מן הכלל. דמויות מרתקות? קול אנושי? כן, וכן.

כל קורא - אוהב היסטוריה, קלסיקות, פרוזה, ספרות "עמוקה", אוהבי כתיבה חכמה ודמויות מרתקות, אוהבי סיפורים, אוהבי כתיבה יפהפייה - אליכם לקרוא את "וולף הול". לא תתחרטו על זה לרגע.

אחד מהספרים הטובים ביותר שקראתי, מומלץ מומלץ מומלץ!

* לא קראתי את התרגום לעברית ולכן אין זו ביקורת על איכות התרגום.

רומן היסטורי ממש טוב! שוב למדתי עוד היסטוריה (למרות שיש המון בידיון) בזכות סיפורת, ושוב הסיפורת מצליחה להעביר תקופה, הלך מחשבה, תמונות ואנשים בצורה כל כך מוצלחת.
הספר לא קל! אפילו כבד למדי, למרות שהתירגום מעולה ושוטף, הסופרת הולכת קדימה ואחורה בזמן, ולא טורחת להקל על הקורא במשפטים מפותלים ודמויות רבות, חצאי משפטים ופסקאות שלמות ללא שמות, שצריך לקרוא לפעמים פעמיים כדי להבין מי ומה.
אבל זה שווה, אנגליה המוזרה, הקרה והרטובה של המאה ה-16 נשפכת מתוך סיפור מרתק, על דת קנאית, מושחתת ומטורפת שבתוכה אנשים משכילים ובורים מנסים לחיות, ובדרך כלל מתים מוקדם מדי.
זה סיפור על אנשים שהנקמה היא האנרגיה שמפעילה ומנחה אותם, ועל הכח שמעביר אותם על דעתם - לצערינו אז והיום אותו הדבר.

הספר הוא חלק מטרילוגיה שהשני יצא רק לא מזמן - מקווה שהתרגום יצא בזמן סביר כל עוד יש לי כח לספרים טובים כאלה וקשים כאלה. (http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/1.1844095)