ביקורת ספרותית על פלאפל אוסלו מאת אמיר בן-דוד
ספר טוב

---

אינני יודע אם נוצר מין גל כזה בשנים האחרונות של ספרות ישראלית בדיונית המשתדלת לשמר איזה רקע היסטורי אותנטי לעלילה (מחשבה חומרית לעתיד בנוגע לסיכויי התרגום לשפות שימושיות בעולם ? מממ ?!)- או שסתם יצא לי בפוקס לקרוא כמה וכמה כאלה, אבל יש מצב שכבר מנתחים את הסוגיה מזה זמן בחוגי הספרות הפופולריים באקדמיה, על שלל 15 תלמידיהם (מה, לא סיפרו לכם שמדעי הרוח והחברה מתבטלים מאליהם בסביבה של אקלים קפיטליסטי ?!) ואני סתם משחק אותה פה "חשבתי על זה לבד ביושבי בלילות"... וברצינות : אם מצרפים את אמיר בן דוד לאשכול נבו לאהוד אשרי לניר ברעם ולעוד לא מעטים, ניתן בהחלט להסיק מסקנות בעבודת מחקר סמינריונית שתתבסס על שיטת "ניתוח התוכן". למי שיש הרבה זמן פנוי, כמובן.

מאפיין נוסף של הספר -וגם בכך הוא הזכיר לי עוד כמה אחרים- הוא "אוסף התובנות" הגודש אותו, פניני חכמת חיים מצחיקולות כאלה, שנדמה כי כל סופר מעידננו מרגיש עצמו מחויב לקבץ אותן צפוף וחם, שלא יתייבשו חלילה עד הספר הבא... "כשהנפש נפתחת לקלוט, התשובה מגיעה" (עמ' 128), לדוגמה. לפחות אצל בן דוד זה מסתדר איכשהו, נחמד ולא מעיק. בניגוד, למשל, לנועה ידלין בספרה "חיי מדף", שבקריאתו הרגשתי כאילו תרגמו לי שיח שכנות מילדותי בדימונה לתל אביבית מדוברת.

הספר "פלאפל אוסלו", השני של איש-האשכולות אמיר בן דוד -כן,כן, ההוא שהלחין את להיטיה הגדולים של "אבטיפוס", שכתב את התסריט ל"זוהר", שזכה בפרס אופיר על הלחנת הפסקול ל"צומת וולקן", שמגיש את התכנית "שבתרבות" בערוצשתיים וזו רשימה באמת חלקית- מספר את סיפורו של לנון לומברוזו, בחור טבריאני שעלילת חייו נרקמת בעיקר על רקע העובדה שנולד במקביל להודעה על מותו של ג'ון לנון בקצהו האחר של כדוה"א ועקב כך שאביו, מעריץ מושבע של הביטלס, משוכנע שהילד הוא-הוא גלגול לגמרי לא מקרי של נשמתה של החיפושית המוכשרת מכולן (מסכים איתו בקביעה זו, אגב. חכמה גדולה).
מנקודה זו נפתחת סאגה ענקית, שממש פלא שבן דוד הצליח לדחוס אותה ל-300 עמודים פלוס-מינוס בלבד : סיפוריהם המקבילים של כל בני משפחתו של לנון (הישראלי, לא לנון-לנון), של חבריו, של בת זוגו ובני משפחתה, של מדריכו בתנועה, של חבריו של אביו ואפילו של המדינה. וכל זה מוגש ברוטב סמיך במיוחד הכולל ניתוח-לייט של יחסי דתיים-חילוניים בארץ (פלאס תובנה ענקית על כישלונן של תנועות הנוער הסוציאליסטיות בארץ לחדור ללבן של השכבות החלשות ומעשית - להפסיד למפלגת העבודה את כל הבחירות מאז 96 לש"ס ושיבוטיה), יהודים-ערבים בעולם, מתנדבות בקיבוצים ומארחיהן, מלחמת לבנון הראשונה, רצח רבין ו... בטח הבנתם את הכיוון. אני רואה כבר את האנלוגיה מעבר לסיבוב : אתה לא מבין ! החיים הם כמו פלאפל טוב ! עשויים מחומרי-גלם איכותיים, עמוסים בסלטים, שטים בטחינה עסלית וארוזים באריזה מפתה, אך כזו שיכולה גם להתפרק בכל רגע... קיסר אוסטריה היה אומר על זה "יותר מדיי תווים", אבל סליארי היה מזהה, אולי, בשנית, את זיק הגאונות. הכל יחסי כמובן.

בקיצור, "פלאפל אוסלו" הוא ספר מהנה וקולח ואם כבר פלאפל אז עד הסוף : אחלה' ספר שבעולם, בוא נגיד ככה. אני הולך על הקו האופטימי ומסיק לעצמי שהוא יותר מתוחכם מדבילי. מי שקורא רק דוסטויבסקי אולי לא יתחבר מי-יודע-מה, אך לגבי כל השאר יש פוטנציאל.

נ.ב. רק כדי לסגור הרמטית את סוגיית הדמיון בין דברים, יצירות ספרותיות במקרה דנן, הנה משהו שנתקלתי בו לא מזמן, לא זוכר אפילו איפה : ב"מדריך השלם לארגון הבית" בהוצאת Trois Suisse, האורים והתומים של מגזיני הלייף-סטייל הארכאיים, נכתב במפורש, שבעת סידור ארונות הבגדים, יש להקפיד על כך שכל אלה התלויים על קולבים, יפנו תמיד לכיוון אחד ואחיד... שחור על גבי לבן. ככה שיש סיכוי סביר, שהצורך לארגן, לאחד ולסדר פועל עלינו בתת מודע. אולי אפילו מועבר גנטית...:)

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על פלאפל אוסלו