כידוע למספר חברים באתר סימניה, אינני נוהג בדרך כלל לכתוב ביקורת על סיפורת מסוג של רומנים
על כל סוגיהם.
החלטתי לעבור על החלטה זאת, שמבחינתי היתה מודעת, ולכתוב בקורת על ספר זה בשל מספר סיבות:א. סיפור זה נוגע בי באופן אישי היות וגם אני יליד העיר חיפה, וגדלתי וגרתי בעיר עד לכתי לצבא.
ב. השכונה של המחברת שהיתה בעיר התחתית נחשבה לשכונה קשיית יום, ואשר אוכלוסיתה היתה מורכבת מעולים חדשים וישנים הכל העדות, כפי שהיתה השכונה בה גרתי גם אני.
ג. הביקורות על ספר זה היו פרוסות מהשלילי ביותר לחיובי ביותר, לכן סיקרן אותי לראות איפה אני
אמצא בקשת כל כך נרחבת של דעות.
ד. כמה חברים פה באתר אמרו לי שלא שווה לקרוא את הספר, ועדיף לקרוא ספר ראוי ממנו.
בשל כל הסיבות האלה החלטתי לקרוא ולהביע את דעתי עליו בהמשך.
גמרתי את הספר בלילה שעבר, והחלטתי שהו ראוי בהחלט לביקורת מנומקת.
אז ראשית, בנוגע לסיגנון הכתיבה.
סיגנון זה ידוע בכינויו ״ כתיבה רזה״, שפרושה, כתיבה קלילה, ללא שימוש יתר בסורלטיבים, ובתאורים ארוכים ומשופעים בעברית כבדה, יפה, של מה שמכונה ״ ספרות יפה״.
העברית קרובה לעברית שמשתמשים בה כשפת יום יום, רזה, לענין, וללא תוספות מיותרות.
לעיתים הסופרת משתמשת בשפת הרחוב ממש, דבר שלדעתי לא גורע מאיכות הסיפור.
מבחינת תוכנו , הספר מסתובב בשני צירים מקבילים כפי שמוסברים בפילוסופיה של ההיסטוריה
קווים ישרים על ציר הזמן שמתקדמים בעת ובעונה אחת ואשר שניהם מגיעים לשיאים בו זמנית: הציר האחד של ילדותה של המספרת כשהשיא הוא פטירת אביה של המספרת, והציר השני הוא חיי המשפחה שבנתה עם בעלה, ושהשיא שלו הוא ההחלטה לשים סוף ליחסים ביניהם.
הקווים הם מקבילים אבל אין הם משיקים וכל קו מסתיים באופן חד וברור.
בנוגע לתוכן הסיפור: זהו סיפור פשוט, תאור אמיתי של בת הארץ הזאת, שכל ישראלי מכל מוצא יוכל להזדהות עימו, למצוא את גיבוריו, ולעקוב אחריהם או בשקיקה, או באדישות, כל אחד על פי אופיו ומידת ההזדהות שלו עם הגיבורים בספר זה.
מבחינה אישית , די אהבתי הן את השפה, והן את התוכן. מצא חן בעיני הסיפור הזה של אנשים פשוטים, שמבחינתם החיים הארץ לא היו קלים כמו לרבים אחרים, ולמרות זאת, השתרשו בארץ, על כל פגעייה, ואהבותיה, ושינאותיה, דוגמה לסוג החיים שאנשים חיים במדינה הזאת על מגרעותיה, ועל מעלותיה.
ספר נחמד, מעביר את הזמן בכייף
למה לא?