ביקורת ספרותית על כל בית צריך מרפסת מאת רינה פרנק מיטרני
ספר טוב

---

מכירים??? אפשר לזמזם את השיר או אפילו לשיר. הוא יפה בעיני ואני אוהבת אותו מאוד.

אם אתה בסביבה
אריק סיני
מילים ולחן: יצחק קלפטר

רחוב ישן בצהרי היום
לצדיו בתים עם גג אדום
במספרה ממול יושב אדון
מסתפר.

פסי רכבת חוצים שדה
וגשר מעל הפסים חוצה
מכולת בית מלון
בית דואר בלי חלון.

כן כך נראית העיירה שלי
אם תעצור אולי תראה אותי
ואם אתה נמצא כבר בסביבה
דע לך שכאן הזמן לא הכרחי.

הנפח את הפח חתך
ועוד כמה חורים קדח
הוא בונה חלון לבית המלון
מתפרנס.

גברת שמידט אשתו של הקצב
תמיד אומרת "זה המצב"
עשבים שוטים
כלבים וחתולים.

כן כך נראית העיירה שלי...
שלום עליכם כתב על קטרילבקה - העיירה היהודית ואני יכולה לכתוב רק על ה"עיירה שלי", שכונת "מפדה אזרחי" בחולון. בתים קטנים דו משפחתיים, לבנים, גגות שטוחים. אצל חלק מהאנשים חצרות ירוקות, עצי פרי. אצל אחרים החצרות היו מצבורי גרוטאות, כמו אותו עגלון, שהסתובב ברחבי העיר ואסף הכול. הילדים קראנו לו "פוליצאי" חוזרים אחריו על המילה – משטרה - בשפתו, שהייתה זרה לנו. הילדים הגדולים ניסו לטפס על עגלתו והוא היה זועק לעזרת המשטרה. דבר שרק הגביר את התעללויותיהם של הילדים. רק כשבגרתי הבנתי שהוא היה פליט שואה, ששרד את המחנות כדי להגיע ארצה למצוא מרגוע לנפשו הפגועה, ולא כך היה הדבר. אצל שכנים אחרים בחצרות היו קוצים, שצמחו על מעל גובהי. אצלנו בחצר היו חמישה עצי אורן בחזית הבית, שהפכו אותו לחצר המועדפת על ילדי השכונה בימי הקיץ הלוהטים – זאת היתה המרפסת שלנו. מאחורי הבית צמחו עצי פרי: אשכוליות עסיסיות, לימונים ריחניים, שזיפים, שכמותם עלתה על יכולתנו לאכול ולכן אבא שי היה מכין מהם יין, עץ הגויאבות שעליו אבא שלי בנה לי סוכה ועץ חושחש אחד חסר טעם ויעוד.

האנשים בשכונה, רובם ככולם פליטי שואה מפולניה ומרומניה. בדו-משפחתי שלנו גרה גב' פריש עם ארבעת בניה. בעלה – השיכור והמכה – נפטר זה מכבר והיא נותרה לכלכל, בקושי, את ילדיה. היא דיברה רק רומנית ואידיש, האכילה את כל החתולים בשכונה וקראה להם נשמות אילמות, בשפתה. מולנו גרה גב' רובין האלמנה. לא היו לה ילדים ולכן היינו כילדיה. בימי חמסין היא היתה עוטה מטפחת שקופה על פניה מפני החמה. ונלחמת בילדי השכונה שגנבו שסק מהעץ בחצר שלה. לנו היא נתנה לקטוף פיטנגו מהשיח שבחצרה. היה גם נתן שהיה מרביץ לילדיו בחגורה. על אף צעקותיהם, שעלו עד לב השמים, אף אחד לא התערב. לכולם היה ברור שאלה הם עניינים משפחתיים.

רינה מהספר "כל בית צריך מרפסת" גדלה בוואדי סאליב אשר בחיפה. היא היפה ואחותה המשכילה ולכל אחת מהן זהו כרטיס היציאה מהוואדי. כך מגדלת אותן אימן. האם חיה דרך הבנות ובשבילן. האנשים בשכונה פליטים וקשי יום. המשפחה על כל ענפיה שומרת את הזכויות לבני המשפחה. מין מארג תמיכה שעוזר לעבור את השנים הקשות. כאשר רינה גדלה היא מגלה שאף היא, שהתנגדה לאימה לאורך כל הדרך, מגדלת את בתה, חיה עבורה ובשבילה, ובשל כך מוותרת ויתורים קשים וכואבים.

לכל אחד יש את ה"עיירה" שלו את שכונת מגוריו על אנשיה, על הספורים שלהם, על מערכות היחסים בתוך השכונה. על מה שנעשה ונראה על פני השטח ועל הזרמים שזרמו מתחתיו. הספר עשוי לחבר כל אחד לילדות שלו, לשכונה שלו ולדייריה וכמובן לאותם זיכרונות רחוקים, שאצל חלק מאתנו כבר לא קיימים במציאות. אלא מהווים רק נוסטלגיה שנעים להתרפק עליה. השכונה שלי בחולון כבר אף אחד לא קורא לה "מפדה אזרחי" ובטח לא ידוע מה משמעות השם. האנשים הוותיקים הלכו לעולמם, הילדים פרשו כנפיים, נישאו, הולידו ילדים ופרחו להם לכל רוח. הבתים נקנו על ידי אנשים חדשים, שחלקם הגדול הרס את הבתים הישנים ובנה וילות הדורות. ואני חוזרת שוב ושוב, בכל שבוע, לשכונה שלי, שלא דומה לזו שבילדותי, כי אמא שלי האהובה עדיין גרה שם.

» ביקורות נוספות של כלנית
» ביקורות נוספות על כל בית צריך מרפסת