“יש סופרים המספרים סיפור חריג במקום לברר מה הם רוצים לומר. הם מרתקים את קוראיהם לחריגוּת בתקווה לטשטש את העובדה שמה שיש להם לומר מבולבל או לא קיים. עולים בדעתי כרגע שניים "הנערה עם רגלי הזכוכית" ו"העור הקר". גם הספר הזה שייך לאותה קבוצה, למרות שפה, לפחות, הכתיבה הטובה מחפה מעט על החסר.

פני קוטר (בעברית יכול להיות גם קוּטר, מה שיתאים לה מאד...) היא ספרנית המספרת את הסיפור בגוף ראשון. היא הפכה לספרנית כי היא אוהבת סדר וקיטלוגים, היא מבטאת בעצם אישיותה "ספרנית": בודדה, יחסיה עם שאר העולם כמעט ולא קיימים, מתקשה לדבר עם אנשים אם אינם מאחורי הדלפק, ומעידה על עצמה שהוריה היו מאוהבים זה בזו, מצב ששום ילד לא יכול לשרוד... ויום אחד היא פוגשת ילד בן 11 שגובהו 1.80 מ' והוא ממשיך לגדול. והסיפור הוא על אהבה גדולה שבין הספרנית הבודדה לבין הענק הצעיר וחייו העגומים וקצרי המועד.

אם יש תעלול ספרותי שאני ממש לא מחבבת הוא קירקס: הצגת דמויות מוזרות בדגש על המוזרות. ובמקרה הזה מקראקן נקטה בתכסיס הזה בגדול. היא שמה בפי הספרנית אמירות המחדדות את זרותה ומוזרותה כמו הפיסקה הפותחת את הספר: "אני לא אוהבת את המין האנושי. אנשים חושבים שהם מעניינים. זאת הטעות הראשונה שלהם..." וואו. כמה מיוחד ושונה!
לא הצלחתי לחבר התנהגויות שאני מכירה לדמויות בסיפור. הדמויות פועלות במתחם משל עצמן, בפסיכולוגיה חיזרית. התאהבותה של ספרנית בילד - יהה גובהו אשר יהיה - נראית תמוהה לכל הפחות. התנהגותו של הילד, התנהגויות הדודים ואפילו התנהגות הרופא - כולן לא מוכרות לי.

לזכותה של מקראקן יש לזקוף את הכתיבה הטובה והמסקרנת ואת הסיפור יוצא הדופן. לזכותה גם יש לזקוף את הרעיון -אמנם לא חדש אבל מחמם לב - של אהבה גדולה הגוברת על מציאות ומוסכמות, וגם הרעיון שלכל בן אנוש יהה הבודד והפגום ביותר - מחכה איזו אהבה מאחורי הפינה, ואם יאזור עוז - ישיגנה. רעיון נחמד ורומנטי שהלואי והיה נכון.”

“ספר מאוד יפה, יש בו גם הרבה עצב שנוגע ללב. מדובר בחייה של פגי קוטר ספרנית מהעיירה קייפ קוד באמריקה של שנות החמישים. חייה של פגי משתנים לבלי הכר ביום שלספרייה נכנס גיימס קרלסון סווט, נער תמהוני עצום מימדים, חובב קריאה וקסמים שאינו מפסיק לגדול. הפרש השנים העצום בין השניים ומימדיו הקרקסיים של גיימס אינם מעיבים על סיפור האהבה העדין והטרגי ההולך ונרקם בין הנער הגבוה בעולם לבין הספרנית הלכודה בבדידותה! ספר מאוד יפה, אני מאוד אהבתי ממליצה בחום.”

“הרבה מאד רגעים לכודים ותובנות נוקבות וכתיבה יפהפייה שמשתלבת לעלילה קצת סוריאליסטית ומאד עצובה. ובכל זאת העצב עדין ובתוך כל שקט יש גם הרבה יופי ונחמה.
למרות שהגיבורה מעידה על עצמה כ"ספרנית מיזנטרופית" יש בספר הזה, בעיקר, הרבה אהבה.”

“משהו בעטיפה משך את תשומת ליבי אל הספר הזה בעת שנברתי בערמת ספרים מוזלים ביריד באוניברסיטה העברית. היה שווה. סיפור יפה מאוד על חוסר תקשורת בין אנשים, על כמיהה לחיים נורמליים וכמו תמיד לאהבה חוצת גבולות. האווירה קרה, מקפיאת עצמות ממש, אבל יפה עד כאב.”