“שונה ומהנה. "אני סטיבן אלפר, בן 13 ובכיתה ח'. יש לי משקפיים עבים וגשר בשיניים שנראה כאילו ניסיתי לבלוע פסי רכבת וכמו כל הבנים בכיתה אני דלוק על רֵנֵה אלברט, הילדה הכי יפה אבל יש לה חבר. אני גם ידיד של אנט, היא נחמדה ומבינה אבל לא תמיד כיף איתה. פעם באה בלבוש מזעזע שנראה כאילו זקנה עיוורת תפרה אותו. לפעמים אני מנסה להתחמק ממנה בכל מיני תירוצים. אני מתופף טוב בתזמורת בית הספר ויש לי אח בן 5 , ג'פרי, שהוא הדבר הכי גרוע בחיים שלי (יותר מעפרונות לא מחודדים, הריח של המחק ולהיות חנון רזה). יום אחד כשהיה בן 4 הגזים ודווקא ביום שרֵנֵה אמרה לי שהחולצה שלי מדליקה. הוא השתמש במקלות התיפוף המיוחדים שלי לבחוש תבשיל מגעיל שכינה 'עוגת שברים' שהיה תערובת של גרגרי קפה, בשר, קולה ושלוש מכוניות צעצוע. המקלות מסריחים עד היום". אבל עכשיו הכל השתנה. נפילה מקרית מהכסא תוך אכילת 'תייסה' (גרסת ג'פרי לדייסה) מביאה אותו לבית חולים שם מתברר שמצבו קשה. הוריהם שבורים והוא לא ממש יודע איך להתמודד. הרי הוא בעצמו ילד שלומד לבית הספר, רוצה לתופף, לקבל ציונים טובים וחולם על מלכת הכיתה. הטיפולים בג'פרי יקרים ולמרות הביטוח הרפואי מצבם הכלכלי מדרדר. המורים והיועצת מנסים לעזור. "סטיבן, אנחנו אוהבים אותך"....בלה בלה בלה. "תמיד היית תלמיד מצויין"...טה טה טה. "הציונים שלך ירדו מתשעים ל.." פקה פקה פקה. נוסף למצבו הקשה של ג'פי (כינוי החיבה של האח הקטן) סובל סטיבן מסיוטי לילה. הוא מתלבט בין רנה ואנט כמו שרק בן 13 יכול. -דו"ח מצב חלקי של סטיבן לסוף ינואר- 'המשפחה שלי צללה לקו העוני לאמא שלי לא היתה עבודה הבת הכי שווה בשכבה ח' באה אלי ללמד אותי ואני זרקתי אותה' (היתה מצוננת וחשש לאחיו). והוא מגלה בעצמו אהבה לאחיו וכוחות נפש שלא ידע שיש בו. הוא גם מגלה שיש לו חברים אמיתיים ומורים העוזרים, מזדהים, תומכים ואוהבים. ולמרות הנסיעות התכופות והאשפוזים בבית החולים בפילדלפיה, היאוש והקושי, השבוע המעצבן אצל סבו וסבתו בלי מחשב וטלוויזיה, סמנתה בת גילו המאושפזת עם סיפור עגום משלה והציונים הצונחים יש נקודות אור בחיים. ספר חביב ונוגע דרך עיני נער- על עצב וקושי בצד רגעים שמחים ואופטימיות, אנושי וכתוב בהומור עם סוף מפתיע.”

“הספר הזה סיקרן אותי בגלל שמו וגם בגלל התקציר על העטיפה האחורית: ילד רגיל, לומד בכיתה ח', חולם על הבת היפה של השכבה, מתופף, וביום אחד התחילה השנה החשובה בחייו... נשמע שיש בו כל החלקים הנכונים, לא? הסופר, כך כתוב על אחת הכריכות, הוא מורה לספרות בחטיבת הביניים...אהה. בדרך כלל אני אוהבת לקרוא ספרים העוסקים בעולמם של בני נוער. לשקוע בתחום מסויים - אומנותי או אחר - הוא סימן הכר של מתבגרים. אני חושבת שהסיבה היא שתחום כזה מאפשר להם מקום פרטי שלאחרים אין כניסה אליו. הילד בסיפור הזה מתופף.(תחום אמנות ראוי ביותר אם אתה נגן ג'ז, ובעייתי ביותר אם אין לך מרתף). חיי משפחה מהמעמד הבינוני בפרברים האמריקאים, מוכרים לנו כאילו היו חיינו: לא מעט ספרים וסרטים הפכו את חייהם לחיינו, או לפחות לכאלה שיש לשאוף אליהם. כלומר: ילדים המצייתים להוריהם, מתחשבים בהם, אוהבים (בסתר) את אחיהם הקטן, והופכים מקור כוח למשפחתם בעת צרה. אני מטילה ספק אם החיים המתוארים כך מתקיימים באמת (אני כנראה צינית) אבל אין ספק שאלה חיים שראוי לשאוף אליהם וחינוכי לכתוב עליהם ספרים. הספר קטן 189 עמודים: שעה ורבע של קריאה. כתוב נחמד, משתמש בהומור המקובל, לעתים נוגע ללב. וגם דומה לעשרות ספרים אחרים העוסקים באותו נושא. אם תיתקלו בו ויש לכם שעתיים להרוג, אפשר. אבל הישמרו מהפח בו נפלתי: ציפייה לרעיונות דגולים בגלל שם שאולי נבחר על ידי קופירייטר.”

“קניתי אותו בשבוע הספר במבצעים של סיפור חוזר... 6 במאה.. משהו משך אותי לבחור בו... בטח העטיפה כמו תמיד. התחלתי בהסעה והוא מאוד מיוחד כמו שכתוב הכל השתנה ב-7 באוקטובר.. (נ.ב. זו לא מלחמת יום כיפור...) וואו איזה ספר, ספר שקשה לעזוב מהיד.. הספר מספר על סטיבן ילד רגיל אמריקאי שלומד בכיתה ח' בחטיבה ואז כמו שכתבתי ב-7 באוקטובר בגלל משהו מקרי כמו נפילה מכסא שמגלים שלאחיו ג'פרי יש סרטן... ולא אחד הקלים אלא, לוקמיה.... מכאן החיים משתנים, איך הוא מתמודד איך אביו ואמו מתמודד עם העניין, גם משפחתי גם כלכלי והכי חשוב רגשי. היו קטעים מאוד עצובים שהדמעות ירדו מעצמן, אבל, איך הסתיים לא אגלה רק ש.. זה לא ספר רק לילדים אפילו למבוגרים. ספר מעולה ומתברר מהתודות שזה היה ספרו הראשון של ג'ורדן זוננבליק. אני מאוד ממליצה שווה לקרוא ולשמור ולהבין..”

“אם הייתי רואה את הספר הזה סתם ככה בספרייה, רוב הסיכויים שלא הייתי מעיפה בו אפילו מבט שני. אבל הייתי במצב קשה- אחרי 45 דקות חיפושים מבוזבזות לחלוטין בספרייה, הייתי מיואשת וקפצתי על כל מה שהציעו לי. אז כשאבא שלי ניגש אליי עם הספר הזה ושאל אם אני רוצה להשאיל אותו, אפילו לא מיצמצתי. בדרך כלל, הספרים שאבא שלי מציע לי הם מוזרים/משעממים/מטומטמים, אבל זאת הייתה הברקה. הספר הזה גרם לי להזדהות איתו (ולא בלי סיבה), ובעצם- גם מי שהחיים שלו ממש לא דומים לעלילה יאהב אותו. הוא מנקודת מבט של נער, אבל לא נקודת מבט קוטרית או ילדותית כמו ב"יומנו של חנון". מצד שני, הוא לא דמות שקשה להזדהות איתה. אם הייתי צריכה להגדיר את הספר הזה במשפט אחד, הייתי אומרת:"ספר שכל מי שיש לו אחים קטנים ויש לו אהבה למוזיקה יאהב."”

“שונה ומהנה. "אני סטיבן אלפר, בן 13 ובכיתה ח'. יש לי משקפיים עבים וגשר בשיניים שנראה כאילו ניסיתי לבלוע פסי רכבת וכמו כל הבנים בכיתה אני דלוק על רֵנֵה אלברט, הילדה הכי יפה אבל יש לה חבר. אני גם ידיד של אנט, היא נחמדה ומבינה אבל לא תמיד כיף איתה. פעם באה בלבוש מזעזע שנראה כאילו זקנה עיוורת תפרה אותו. לפעמים אני מנסה להתחמק ממנה בכל מיני תירוצים. אני מתופף טוב בתזמורת בית הספר ויש לי אח בן 5 , ג'פרי, שהוא הדבר הכי גרוע בחיים שלי (יותר מעפרונות לא מחודדים, הריח של המחק ולהיות חנון רזה). יום אחד כשהיה בן 4 הגזים ודווקא ביום שרֵנֵה אמרה לי שהחולצה שלי מדליקה. הוא השתמש במקלות התיפוף המיוחדים שלי לבחוש תבשיל מגעיל שכינה 'עוגת שברים' שהיה תערובת של גרגרי קפה, בשר, קולה ושלוש מכוניות צעצוע. המקלות מסריחים עד היום". אבל עכשיו הכל השתנה. נפילה מקרית מהכסא תוך אכילת 'תייסה' (גרסת ג'פרי לדייסה) מביאה אותו לבית חולים שם מתברר שמצבו קשה. הוריהם שבורים והוא לא ממש יודע איך להתמודד. הרי הוא בעצמו ילד שלומד לבית הספר, רוצה לתופף, לקבל ציונים טובים וחולם על מלכת הכיתה. הטיפולים בג'פרי יקרים ולמרות הביטוח הרפואי מצבם הכלכלי מדרדר. המורים והיועצת מנסים לעזור. "סטיבן, אנחנו אוהבים אותך"....בלה בלה בלה. "תמיד היית תלמיד מצויין"...טה טה טה. "הציונים שלך ירדו מתשעים ל.." פקה פקה פקה. נוסף למצבו הקשה של ג'פי (כינוי החיבה של האח הקטן) סובל סטיבן מסיוטי לילה. הוא מתלבט בין רנה ואנט כמו שרק בן 13 יכול. -דו"ח מצב חלקי של סטיבן לסוף ינואר- 'המשפחה שלי צללה לקו העוני לאמא שלי לא היתה עבודה הבת הכי שווה בשכבה ח' באה אלי ללמד אותי ואני זרקתי אותה' (היתה מצוננת וחשש לאחיו). והוא מגלה בעצמו אהבה לאחיו וכוחות נפש שלא ידע שיש בו. הוא גם מגלה שיש לו חברים אמיתיים ומורים העוזרים, מזדהים, תומכים ואוהבים. ולמרות הנסיעות התכופות והאשפוזים בבית החולים בפילדלפיה, היאוש והקושי, השבוע המעצבן אצל סבו וסבתו בלי מחשב וטלוויזיה, סמנתה בת גילו המאושפזת עם סיפור עגום משלה והציונים הצונחים יש נקודות אור בחיים. ספר חביב ונוגע דרך עיני נער- על עצב וקושי בצד רגעים שמחים ואופטימיות, אנושי וכתוב בהומור עם סוף מפתיע.”

“הספר הזה סיקרן אותי בגלל שמו וגם בגלל התקציר על העטיפה האחורית: ילד רגיל, לומד בכיתה ח', חולם על הבת היפה של השכבה, מתופף, וביום אחד התחילה השנה החשובה בחייו... נשמע שיש בו כל החלקים הנכונים, לא? הסופר, כך כתוב על אחת הכריכות, הוא מורה לספרות בחטיבת הביניים...אהה. בדרך כלל אני אוהבת לקרוא ספרים העוסקים בעולמם של בני נוער. לשקוע בתחום מסויים - אומנותי או אחר - הוא סימן הכר של מתבגרים. אני חושבת שהסיבה היא שתחום כזה מאפשר להם מקום פרטי שלאחרים אין כניסה אליו. הילד בסיפור הזה מתופף.(תחום אמנות ראוי ביותר אם אתה נגן ג'ז, ובעייתי ביותר אם אין לך מרתף). חיי משפחה מהמעמד הבינוני בפרברים האמריקאים, מוכרים לנו כאילו היו חיינו: לא מעט ספרים וסרטים הפכו את חייהם לחיינו, או לפחות לכאלה שיש לשאוף אליהם. כלומר: ילדים המצייתים להוריהם, מתחשבים בהם, אוהבים (בסתר) את אחיהם הקטן, והופכים מקור כוח למשפחתם בעת צרה. אני מטילה ספק אם החיים המתוארים כך מתקיימים באמת (אני כנראה צינית) אבל אין ספק שאלה חיים שראוי לשאוף אליהם וחינוכי לכתוב עליהם ספרים. הספר קטן 189 עמודים: שעה ורבע של קריאה. כתוב נחמד, משתמש בהומור המקובל, לעתים נוגע ללב. וגם דומה לעשרות ספרים אחרים העוסקים באותו נושא. אם תיתקלו בו ויש לכם שעתיים להרוג, אפשר. אבל הישמרו מהפח בו נפלתי: ציפייה לרעיונות דגולים בגלל שם שאולי נבחר על ידי קופירייטר.”

“קניתי אותו בשבוע הספר במבצעים של סיפור חוזר... 6 במאה.. משהו משך אותי לבחור בו... בטח העטיפה כמו תמיד. התחלתי בהסעה והוא מאוד מיוחד כמו שכתוב הכל השתנה ב-7 באוקטובר.. (נ.ב. זו לא מלחמת יום כיפור...) וואו איזה ספר, ספר שקשה לעזוב מהיד.. הספר מספר על סטיבן ילד רגיל אמריקאי שלומד בכיתה ח' בחטיבה ואז כמו שכתבתי ב-7 באוקטובר בגלל משהו מקרי כמו נפילה מכסא שמגלים שלאחיו ג'פרי יש סרטן... ולא אחד הקלים אלא, לוקמיה.... מכאן החיים משתנים, איך הוא מתמודד איך אביו ואמו מתמודד עם העניין, גם משפחתי גם כלכלי והכי חשוב רגשי. היו קטעים מאוד עצובים שהדמעות ירדו מעצמן, אבל, איך הסתיים לא אגלה רק ש.. זה לא ספר רק לילדים אפילו למבוגרים. ספר מעולה ומתברר מהתודות שזה היה ספרו הראשון של ג'ורדן זוננבליק. אני מאוד ממליצה שווה לקרוא ולשמור ולהבין..”

“אם הייתי רואה את הספר הזה סתם ככה בספרייה, רוב הסיכויים שלא הייתי מעיפה בו אפילו מבט שני. אבל הייתי במצב קשה- אחרי 45 דקות חיפושים מבוזבזות לחלוטין בספרייה, הייתי מיואשת וקפצתי על כל מה שהציעו לי. אז כשאבא שלי ניגש אליי עם הספר הזה ושאל אם אני רוצה להשאיל אותו, אפילו לא מיצמצתי. בדרך כלל, הספרים שאבא שלי מציע לי הם מוזרים/משעממים/מטומטמים, אבל זאת הייתה הברקה. הספר הזה גרם לי להזדהות איתו (ולא בלי סיבה), ובעצם- גם מי שהחיים שלו ממש לא דומים לעלילה יאהב אותו. הוא מנקודת מבט של נער, אבל לא נקודת מבט קוטרית או ילדותית כמו ב"יומנו של חנון". מצד שני, הוא לא דמות שקשה להזדהות איתה. אם הייתי צריכה להגדיר את הספר הזה במשפט אחד, הייתי אומרת:"ספר שכל מי שיש לו אחים קטנים ויש לו אהבה למוזיקה יאהב."”