וכך הייה... שמונים וחמש שנות אושר שמהם זכיתי כמספר שנות חיי.
וכך הייה... שלום לך אמא האם באמת זה תם ואת אינך עוד
וכך הייה... שלום לך יקירה אהבתך אינה ככל האהבות .והיום בלעדייך אינו כאתמול שלשום
האם נכון... ואם כן זה קשה לי נורא קשה בלעדייך אני לבד אני גרם קר ובודד בחלל שקט וגדול
האם נכון... שאת איננה את הלכת . נעלמת. איבדתי אותך ולא סתם אובדן .את אובדן מוחשי וכואב
האם נכון... שמה שחשבתי שיקרה אומנם קרה אני כתינוק כי ביום לכתך פחדתי כתינוק כך הרגשתי כך התנהגתי
האם נכון... אולי לא אולי זה רק חלום אולי שזה רק נדמה ורק ביום זה ידעתי שהאמת קשה ..קשה מנשוא
ניסתי לדחוק את מה שקרה לפני רגעים לקחתי את כף ידך החמה ..כן היא עדיין חמה ..הנחתי אותה על הלחי העברתי את כף ידך
על צווארי אולי..אולי את עוד תחושי את עור בנך את רוך עוברך.
אך אני רועד שוטף אותי גל זיעה אולי אלה דמעות עיניי גופי התקווץ רגליי אינם שלי אינני חש באיבריי
כמו שהמוות השתלט אט אט בגופך בשקט בשלווה את אמא התמסרת באצילות בהשלמה ואולי גם ברצון

ואם זה רצונך מי אני שאעמוד בדרכך כל חיי לא מרדתי מול אישיותך

ואם זה רצונך מעולם לא חשבתי שהצדק אינו מנת חלקך

ואם זה רצונך זה לא שאת חדלת לאהוב את יקירך

אולי כך את רוצה ובמנוחת עולמים חפצך

אני מכיר אותך אמא כמו שאף ילד מכיר את אימו

אני אוהב אותך אמא ומי אהב את אימו כפי שאהבתך

אני סוגד בפני דמותך וכך אני ראה את דמותי בראי נפשך

ברגעים האחרונים שלך אמא לחשת באוזני שאוהב את יקיריי

ברגעים האחרונים שלך אמא פקחת את עינייך ידעתי שאת מבקשת שאנייח את ראשי על חזך

ברגעים האחרונים שלך אמא אזרת כח והרצנת ידעתי שאת מבקשת שאהיה חזק

ברגעים האחרונים שלך אמא בקשת שהמוות ינייח לך עוד כמה רגעים שאולי ראוי לאמא כמוך שתיפרד כפי שהיא יודעת לאהוב

הרגעים האלה היו קשים לא ידעתי שיש כאלה רגעים קשים

הרגעים האלה ילוו אותי גם ביום מותי וביום הזה היכן תהיי אמא אך תדעי שגם אני אצא למסע ההיפרדות

זה לי יהיה קשה שלא תזכי לדעת למה ואך

שלום לך יקירה תודה שזכיתי להיות בנך

שלום לך אמא אוה איך השנים חלפו להן כה מהר

שלום לך אמא כי לא אזכה עוד לקרוא בקול קורא "אמא"

ביום זה קיפלתי את זיכרונות חיינו וביום זה ארזתי בקופסא קטנה את תמונותינו כי מה אני עוד מבקש מאנוכי

ביום זה סידרתי את מצעייך וליד מיטתך האומללה בכיתי כפי שמעולם לא עשיתי כך

ביום זה חייגתי למספר הטלפון שלך ואת אמא לא ענית כפי שעשית זאת תמיד

ביום זה בהיתי בחלל ביתך בית לידתי וילדותי ידעתי שאת אינך

הייה שלום אמא נוחי במשכבך

הייה שלום אמא איני ראוי להיות בנך

הייה שלום אמא היה לי קשה לחיות ביום פרידתך

וכך הייה.... ומה שהייה לעולם לא יהייה

וכך הייה ... כי נפשי תאום נפשך

שלום לאמא

אביו של בן זוגי חולה בסרטן.
לפני שנה גילו שזה האחרון, לא בזבז זמן מיותר וכבש שטח נרחב מהמעי הגס ועד לכבד. סימן את האזורים הרצויים לו בכתמים לבנים וגרע כ 15 קילו ממשקלו של האיש שהיה הראשון לומר לבנו: ״היא יפה מידי וחכמה מידי, לא היית צריך להעלות את הסטנדרטיים בצורה כל כך קריטית״.
האיש שתמיד רגוע כל כך ושלו ולא צריך לעשות דבר כדי למצוא חן.
באופן טבעי נמשכים אליו נשים וגברים ובעיקר ילדים כי יש בו צוף של מתיקות והוא מספק אותו לסובביו באופן תדיר ונדיר.
״הוד רוממותו״ הסרטן, לא מסופק ממה שהשיג עד כה ולמרות כל טיפולי הכימו הניתנים ישירות לווריד והכדורים בעלי ההשפעה המסממת, הגורמת לנימול בקצות האצבעות, עייפות ואי-רצון לאכול, הוא ממשיך לבוא בתביעות שונות ומשונות ומסרב לצאת מגן העדן שכבש לעצמו בעיקר משום שהישות שאליה חדר, עקשנית כל כך ודבקה בחיים.
האיש הטוב יודע שנותרו לו חודשים ספורים, אולי שנה. הוא רוצה להספיק לראות מקומות ואנשים, להיפרד מהנכדים הרחוקים ולומר דברים שגם לאנשים שאינם הולנדים ואמיצים, קשה לבטא בעל פה.
הוא עושה את זה על אף הקשיים כי הוא יודע שאחרי כן יהיה מאוחר מידי.

הספר ״מוות רך מאוד״ היווה עבורי שער לתעוקה הנפשית שבה הוא נמצא.
לפני כן, לא ידעתי כיצד לעכל את הבשורה האיומה. היה זה לפני שנה בדיוק כשישבנו בסלון ביתנו עם הנס והעוגיות, הילדים כבר במיטות ומה שנותר היה ״יש לי משהו לספר לך״ והוא אמר זאת בשיא העדנה ובשקט כי ידע עד כמה אני אוהבת ומוקירה את אביו.
ובאותה רכות שלחש את הדברים כך אני התפרצתי כנגדה.
כמו ילדה בת שלוש שלא מסוגלת לדחות סיפוקים, לא יכולתי לבוא לידי איפוק ויצאו ממני מרורים ובכיות מקוטעות שהפליאו אותו ואותי כי עד לאותו רגע לא ידעתי עד כמה יקר הוא לי.
לא היתה לי דרך להתמודד ובמשך זמן מה החלטתי פשוט להדחיק את העניין.
העובדה שמקום מגוריהם בהולנד, מרחק תשע שעות טיסה מאיתנו, היתה אמורה להקל עלי. חדלתי לדבר עמו בסקייפ או לשלוח את תמונות ילדיי בוואצאפ.
הייתי מתאדה באלגנטיות כל אימת שהתקשרו עד כי החליט האב לעשות מעשה ולהגיע אלינו על אף ההחמרה במצבו.
הוא התייעץ עם הרופא והחליט לקחת את הסיכון.
אשתו התנגדה אך הוא איים כי ייסע לבד אם תחליט להישאר וכך יצא שפגשתיו בשדה התעופה ולא יכולתי להתחמק ממבטו שדווקא לא היה נוקב אלא אוהב ומבין.

בעת ביקורם חיפשתי מזור לנפשי הדואבת. שיחותי עמו היו כנות ועמוקות, הוא לא הסתיר דבר ממני כי ידע שאין טעם ואני לא ידעתי כיצד אוכל לפרוק עול.
ביררתי באינטרנט אודות התמודדות עם מחלות ומוות ורוב הספרים שהוצעו היו מדעיים, ציינו עובדות יבשות ולא סיפקו לי כלים להתמודדות.
באחד מחיפושי בגוגל קפץ שמו של הספר הנ״ל אשר שמו המטעה ״מוות רך מאוד״ הפיח בי מעט תקווה; שמעתי אודות סימון דה בובואר אך מעולם לא קראתי את כתביה. ידעתי שהיתה פמיניסטית וקראתי אודות יחסיה הפתוחים עם הפילוסוף ז׳אן-פול סארטר.

את הספר הורדתי מייד בגרסתו הדיגיטלית. כשאת בגולה וזקוקה למרגוע מיידי, אין כמו לצלול לספרים אלקטרוניים. לומדים להתרגל לדפדוף מהיר באצבע ומרגילים את המוח להפנים אמרות חשובות.
הספר מספר על ההתמודדות שלה ושל אמה החולה במחלת הסרטן.
בניגוד למציאות שלי, סימון יודעת שאמה חולה אך מסתירה זאת מפניה על מנת להגן עליה.
היא מתארת את ימיה בבית החולים, את קריסת הגוף והנפש, המרירות כלפי אמה והאהבה. יחסי אם ובת על כל המורכבויות, התסכולים, הקנאה והדמיון אחת לשניה.
והיא אינה מרחמת לרגע בתיאורים אודות הגוף הקמל, בראיה מציאותית היא מתארת את הפרשותיו המוגלתיות של הגוף וכיעורו ומה שמכלה הסרטן ומה לעשות במעט שהוא מותיר.
הקושי הגדול בעיני היה לספוג את רשמיה, לנסות להבין את הזעזוע שעברה יום יום במשך חודש שלם היות והסרטן היה מהסוג הקטלני והאגרסיבי יותר.
אינני חושבת שקיימת דרך יותר כנה ואמיצה מזו כדי להתמודד עם השילוש הקדוש של מחלה-גסיסה-מוות.
להסתכל להן (לאם ולחולי שלה) בלבן של העיניים ולהעביר ביקורת, אהבה והערצה בו זמנית ומבלי למצמץ.

הקריאה בספר לא היתה קלה אך לא עשיתי לעצמי הנחות ואפילו לא כעסתי על הסופרת שבחרה בכותר כה משכך כאבים.
אולי היתה זו דרכה להתמודד עם הצער ואולי ניסתה על דרך השלילה למתן את כל מה שהתחולל בתוכה.
התוצאה אכן ״חיובית״. היא מתנגדת למה שאמה בחרה לייצג, מנסה להתמרד בה אך בסופו של דבר ניכרת החמלה והאהבה האינסופית אליה.

כשחזרו הוריו להולנד, הרגשתי מעין סגירת מעגל.
חמי עדיין בחיים, עובר טיפולים ואופטימי כהרגלו אך אני חידשתי את הקשר בינינו ביתר שאת.
החלטתי להתמודד גם אם זה מרחוק, לקרב את הילדים אליו גם אם זה בעיקר בתמונות וסרטונים.
במקרה שלי, הוא היה מודע ואני לא.
אני עצמתי עיניים ושלו היו פקוחות לרווחה.

ספר חובה.

*****

אחד הספרים המעולים שקראתי בחיי, וקראתי המון!
ספר המכיל תועפות של תובנות חיים חזקות, כתוב ברגש רב ועדינות נשית וכל זאת תוך עיסוק במוות הנורא שמעבר לדלתה.
ממליצה לקרוא אותו.

"היה לה מוות רך מאוד; מוות של מיוחסת", כך כותבת סימון דה בובואר על פרנסואז, אמה.
בגיל 78 מתגלה סרטן אלים בגופה והיא אושפזת בבית חולים של אנשים שיכולים להרשות לעצמם את הטוב ביותר, רופאים ומתקנים כאחד.
במשך ששה שבועות יושבות סימון ואחותה פופט וסועדות את האם הסובלת, השומרת לרוב על אופטימיות של מחלימים, שהכל יודעים שהיא גוועת. דה בובואר מתארת שבועות אלה, על הרגעים הטובים והפחות טובים, יחד עם זיכרונות העולים וצפים מעברה של משפחת דה בובואר.
סימון דה בובואר כותבת היטב, מתנסחת מדוד ולמרות זאת התחושה היא של ריחוק, חזרתיות ואף ניסיון להתעסק בנושאים כבדי משקל כדת, המתת חסד, סבל לעת זקנה, אהבה וחיי נישואים (של האם – נישואים לא ממש פורחים, של סימון עצמה – נישואים שלא היו כלל וכלל עם ז'אן-פול סארטר, אבל זוגיות פתוחה כן) ללא הצלחה בגלל צנימותו של הספר ובגלל שזו לא היתה ממש הכוונה.
הספר לא מצליח לרגש, יותר מסמך של ידוענית רבת תהילה, שבשל תהילתה כסופרת, פילוסופית ופמיניסטית ידועה ספר כזה מצליח למשוך תשומת לב.

הספר הוא סיפורה של בובואר בעודה מלווה את אמה בחודש האחרון לחייה. בובואר הייתה בשנות החמישים שלה בכותבה ספר זה ואמה בת קרוב לשמונים.
כתיבתה של בובואר מהודקת, קולחת ומעניינת גם כשהנושא עליו היא כותבת שנוי במחלוקת ולרבים אין עניין להתמודד איתו.
הספר עם צאתו לאור ב-1964 זכה לביקורות נגד קשות וגם לביקורות חיוביות. בובואר כותבת את סיפורה על כל צדדיו מבלי ליפות, להסתיר או להתמודד עם הדברים הקשים ביותר.

הספר נחשב כפורץ דרך בזמנו כיוון שתיאר בצורה כה חושפנית, עמוקה וללא עיגולי פינות את יחסה של אם לביתה ולהפך.
בובואר מתארת את ימיה האחרונים של אמה ואת הפרידה ממנה. היא שוזרת בעלילה את מורכבות חייה עם אמה בשנות ילדותה ובחרותה ואנו למעשה מקבלים אוטוביוגרפיה מקוצרת של חייה.

חלק מהמבקרים טוענים שהטקסט מאוד אלים ובו בובואר סוגרת חשבונות עם אמה, ואילו אחרים הגדירו את הספר כשיא יצירתה הספרותית, שבו נתנה בובואר לראשונה ביטוי לכאבה בכנות נדירה ונוגעת ללב. סארטר הקורא הראשון של סיפרה זה אף טען שזה הטקסט המרגש ביותר שלה.

שם הספר מוות רך מאוד. כיצד מוות יכול להיות רך? הרי "מוות" ו"רכות" הם שני מושגים מנוגדים, בייחוד כשמדובר במוות של אדם קרוב מאוד, אמא, ובפרידה לא קלה, גם של האם מן החיים וגם של בתה ממנה. בובואר מתמודדת עם שאלות קשות מאוד שמעלה הפרידה הטבעית מן האם הזקנה. היא מופתעת מתחושותיה ומעוצמות הכאב שהיא חשה, אך נראה כי כתיבת הספר מאפשרת לה להתבונן בתהליך ולהבין את רגשותיה.

הספר מאוד יכול לעזור לאנשים שביננו המתמודדים עם מוות קרב של אדם אהוב, אתם מאוד תזדהו עם בובואר ותרגישו יותר נינוחים בתחושותיכם לאחר שתראו כי אתם לא היחידים שמתמודדים עם שאלות ורגשות אלא.

אני מסכים עם אלו שביקרו בצורה חיובית את הספר, הוא אמיתי, מעיז, חלוץ בדורו, חושפני ובעיקר כתוב טוב.
קראתי באיטיות נהנה מאוד מהכתיבה של בובואר ומאוד הזדהתי עם תחושותיה הכנות.

מומלץ!

סימון דה בובואר חובבת כתיבה אוטוביוגרפית, כמו שאמרה באחד מראיונותיה, ואני חובבת את דה-בובואר. אז מכאן והלאה מוזמנים להישאר מי שסבבה להם עם שני אלה :) "מוות רך מאוד" נפתח בשיחת טלפון שמגיעה אל סימון בעודה ברומא ובה מבשר לה שכן בבניין של אמה, פרנסואז, כי לאמה קרתה תאונה והיא נפלה באמבטיה. האם, קרובה לגיל 78 ומתגוררת בפריז. מכאן נפתח מסע ליווי של סימון ואחותה פופט את האם אל מותה (שכן מתגלה בגופה גידול סרטני במעי הדק).
המסע הזה מתכתב לכל אורך הדרך עם היחסים המורכבים ששררו בין סימון לבין אמה בנערותה, זיכרונות ילדות נעימים, מחיר אישי שמקבל גם הדהוד חברתי לכך שהאם זנחה את כל המימוש העצמי שלה לטובת תפקידי הבית וגם קריצה של סימון לגבי חיי הנישואים בין הוריה: "המקרה שלה בלבד די בו לשכנע אותי שהנישואים הבורגניים הם מוסד המנוגד לטבע." סימון כבר דמות מפורסמת בימים אלה, כבת 55, שנויה במחלוקת, מוערכת, ספריה נמכרים, היא עניין לפולמוס אבל גם מפרנסת את האם. היחסים כבר אינם סימטריים. האם הנוצרית נחרדת מעמדותיה של סימון וחוששת מפני בתה, בו בזמן שיש בה גם גאווה רבה על הישגיה וההערכה שהיא זוכה לה ובכלל הצלחתה הגדולה.

אותי הספר ריתק מהרבה מובנים, במקום לשתף מהם פשוט הרשו לי לתת לכם טעימות ציטוטים:

"כל בני האדם בני תמותה, אך לגבי כל אדם מותו שלו, ואפילו הוא יודע אותו ומסכים לו, הוא תאונה, אלימות שאין לה צידוק."
"אני יודעת כעת מה מנעה ממנה לעשות כן" היו לה גמולים רבים לפצות עצמה בהם ופצעים רבים לחבוש מכדי שתעמיד עצמה במקומו של הזולת."
"ביום חמישי, אך חזרה להכרתה, שעה שהעוזרת הביאה לאחותי ארוחת בוקר, אמרה בנשיפה: 'כו... כו...
'כומר וידוי?'
'לא, קונפיטורה.' היא זכרה שאחותי אוכלת קונפיטורה בבוקר."
"אמי היתה קיימת לגבי תמיד ומעולם לא הרהרתי ברצינות שבאחד הימים תעלם פתאום. קיצה, כלידתה, חל בזמן בזמן מיתי."

"אוי,היא כותבת כל כך יפה אבל כל כך עצוב!" קוננה הספרנית כשבאתי לקחת את הספר.
לא יצא לי לקרוא עד עכשיו את הספרים של סימון דה בובואר,אז לא ידעתי למה הספרנית מתכוונת.
וכן,זה עצוב.אז תכינו טישו.

סימון דה בובואר חושפת פה את מערכת היחסים שלה עם אמה.מערכת יחסים אמביוולנטית (אוי כמה אני שונא את המילה הזאת).מצד אחד,היא כועסת על אמא שלה שכל הזמן כרתה לה את היצירתיות בצורה ברוטלית.אבל מצד שני,היא יודעת להעריך את ההקרבה שהיא עשתה,שהיא נתנה לעצמה להפוך לאמא ולא יותר,כאילו ויתרה על עצמה ועל האופי שלה והפכה לבעלת תפקיד.

הספר עצמו מדבר על ימי האחרונים של האם.מה שהתחיל כשבר בעצם הירך התגלה כסרטן אלים.האם חיה במין אפלה,מין נמנום חושים שמשרות עליה בנותיה.הן בוחרות לא לספר לה שהיא גוססת,אלא לתת לה להניח שהכול בסדר ועוד מעט היא משתחררת מהבית חולים.אבל הספר לא מדבר על רק הסוף,אלא גם על ההתחלה.דה בובואר קופצת מההווה לעבר,לזמן שהיא הייתה ילדה ואמא שלה טיפלה בה (בשונה מעכשיו שהיא מטפלת בה).היא משערת שאולי אמא מעדיפה אותה כסוג של דרך להחזיר ליקום,על זה שבילדותה שלה היא הייתה הבת הלא מועדפת.ככה,האם עושה את מה שהיא שנאה שעשו לה (מין צחוק הגורל).

הספר הוא מסמך רגיש,שמכולו עולה נימה של אבל.הסופרת מנסה לברוא מחדש את אמא שלה ומנסה לצייר לקוראים את כל דמותה של האם-על צדדיה החיוביים ועל צדדיה השליליים.הכותרת עצמה,"מוות רך מאוד",היא סותרת,הרי איך מוות יכול להיות רך?
כל מוות הוא אלים,כי בכל מוות נקטעו חייו של אדם,בכל מוות אדם הפסיק להיות אדם והפך לחפץ,למשהו חסר חיים.

בסוף הספר קיימת אחרית דבר,שמכניסה קצת פן פסיכולוגי לסיפור ועושה לו ספק ניתוח ספק תיאוריית תזה שלמה.חוץ מזה שהיה כתוב שמה קוראות (אפליה!) ולא קוראים,הסכמתי עם הרוב.אחרי אחרית הדבר היה גם קטע שלם של זוג פסיכואונקולוגיות.את הקטע הזה כבר לא טרחתי לקרוא.זה הרגיש יותר מדי כמו העלונים שמחלקים בקופת חולים,"מישהו כבר מת?זה לא סוף העולם".השתמשו בספר כנקודת מוצא (למרות שכמעט ולא התייחסו אליו) לפי מה שקראתי (קראתי את העמוד הראשון של זה).בקיצור,לדעתי לא היה מתאים במיוחד לשים את זה.

אסיים רק ואומר שמדובר בספר רגיש,והייתי רוצה לקרוא עם ספרים שלה (הלוואי ולא הייתי בספרייה כל כך דלה...)

כשהתחלתי לקרוא את הספר שיערתי שמדובר בעוד ספר שהולך לבזבז לי זמן יקר.
שאלתי את עצמי, מה לי עכשיו ולסיפור על מוות, לכאורה רגיל, ממחלה שכיחה לצערי. מה כבר יכול לסחוף אותי? מה הסופרת תעשה? תספר לי כמה קשה המחלה ותפעיל את מידת הרחמים שלי?
ולא, זה לא מה שקרה.
סימון מגוללת סיפור של קשר בין אם לביתה, והיא מצליחה לגעת בי ולתפוס בי בדיוק בעמוד ה30, בו אני מתחילה לראות סממנים דומים לקשר שלי עם אימי, שם הצלחתי להתחבר. היא נוגעת בשאלות הכי עמוקות שלי, בפחדים שלי ומציבה אותם מול עיניי בעזרת מילים מדוייקות שמסדרות כל מחשבה מלאת כאוס בראשי.
כשסגרתי את הספר התמלאתי בתחושת סיפוק ותהיות.

אצטט קטע שנגע בי:
"כאשר נפש יקרה מסתלקת לה, אנו משלמים באלפי חרטות נוקבות על האושר שאנו מאריכים לחיות אחריה. מותה מגלה לנו את ייחודה החד-פעמי; המת נעשה רחב ממדים כמו העולם שהעדרותו ממנו כילתה אותו לגביו, ושנוכחותו בו מקיימת אותו כל כולו; דומה כי צריך היה לתפוס מקום רב יותר בחיינו: וככל הניתן, את כל המקום. אנו מתנתקים מאותו סחרור: הוא לא היה אלא פרט אחד מרבים אחרים. אך הואיל ולעולם אינך עושה כל שביכולתך, בשביל שום אדם- אפילו במסגרת הגבולות הניתנים לערעור שקבעת לעצמך - עדיין נותרות די תוכחות להטיחן כלפי עצמנו."
עמ' 110-111.

לא מזמן קראתי את סיפור חיי נישואיהם של סארטר ובובואר. לא אהבתי את דמותה של בובואר כפי שהשתקפה בספר. לא משום שיפוט ערכי על הזוגיות הפתוחה שלהם, אלא דווקא מהמקום בו היה לה כל כך קשה לקיים את ההסכם, כמה קנאה וכאבי לב עברו עליה. כמה קשה היה לה לקיים את מה שהטיפה לו במציאות חייה. אפשר להבין כמובן שסארטר כישף אותה, קשה להבין, דווקא מפני שזו היא מראשונות הפמיניסטיות, אישה חופשייה ועצמאית כשלעצמה הסכימה לוותר ולהקטין את אישיותה מולו. חשבתי שלא ארצה לקרוא אותה שוב, אך הנה יצא לאור בתרגום מחודש של מיכה פרנקל ספרה " מוות רך מאוד". מיכה פרנקל כבר תרגם את הספר פעם בתחילת שנות השמונים, כעת התרגום עודכן. לא יכולתי שלא להכריח את עצמי להתנתק מדעתי על האישה ולקרוא שוב את הספר.

לעתים אי אפשר להתעלם מהמפגש הראשוני, עם העטיפה. כאן, ספר בכריכה קשה, עם סימניה אדומה תפורה אליו, כמו פעם. העטיפה בצבע תכלכל ועליה מודפסות זוגות ידיים קושרות, או מתירות קשר בחוט. כל כך מתאים לספר. כבר אמרתי כנראה בעבר שעטיפות הספרים מזה כמה שנים הפכו לפרשניות מוקדמות או מקבעות מצב רוח פנימי של הספר.

בובואר אמיצה מאוד כשהיא כותבת סיפור אמיתי על יחסיה עם אמה. האשימו אותה שזה סגירת חשבון משפחתי, אך ככל שהקריאה מתמשכת מגלים עד כמה עמוקה התובנה שלה ואומץ הלב שלה להגיד דברים שלא כולם יכולים להודות בהם.

http://cafe.themarker.com/post/445302/
נו, יש לי בלוג שם
אז נהנת לקרוא מה שאנשים כותבים שם
תודה רבה
פשוט סיקרן אותי מה אומרים על הספר כשסימתי לקרוא מכיוון שהנושא טעון מאוד וקשה