כהרגלי, עוד לפני שהספקתי לסגור את עטיפתו האחורית של הספר, רצתי אצתי לקרוא את הביקורות בסימניה
רובן רטנו על הדמיון העז לצלה של הרוח (שהוא, עבורי, לא פחות מספר מופתי)
אני חייב להסתייג. יש מה לבקר בנוכחי, אפילו לא מעט. אבל דמיון?
דימיון? הרי בבסיסו טיעון זה קצת מגוחך. כמו לפסול את הארי פוטר וחדר הסודות על דימיון לספר הראשון. בוודאי שיהיה דמיון בכתיבה, זהו ספר המשך, ומדובר באותו סופר. ודווקא, למרות שזהו ספר המשך, בעיניי הבדיל את עצמו אלפי הבדלות מהראשון. אומנם שניהם חוקרים טמה מקורית וחדשנית של עלילה שמתפתחת סביב כתיבה, סביב סופרים, וסביב ספרות (אני משתעשע לי ואומר שסאפון המציא לבדו את ה"ספרות הארספואטית"), אבל חוץ מהקשר המופשט והתמטי הזה, שניהם שונים בתכלית. הראשון, ספר נוער, עוסק באהבת נעורים, במסתורין, בבלשות. מנגד ספר גותי, אפל, מהורהר שעוסק בסופר במרכז, ברצח, בתעלומות, בדת, בשטן. המשותף בעיקר לשניהם, לדעתי? כתיבה שאין שנייה לה. גם עוכריו של מר סאפון לא יוכלו להכחיש: הבחור הזה כותב עם כשרון.
אני חושב שהחולשות של הספר הנוכחי (בניגוד לקודמו, שבאמת שיש לי מעט דברים רעים להגיד עליו), נעוצות בשני עניינים עיקריים: במאת העמודים האחרונים החלשים, ובדיונים הפילוסופים הנבובים.
סאפון יוכל להמציא סיפור מתח מושך, כזה שלא תוכל להעתיק את עינך ממנו, מתוך שינה ובאי בודד. בזה הוא מצטיין. זה מה שפורץ ממנו כדרך הטבע. כפילוסוף? פחות התרשמתי. בניגוד לכל תפניות העלילה האחרות, שחדרו עמוק עמוק אל חלומותי, שיחותיו של מרטין עם הבוס, ותובנותיהם הבאנליות על דתות, גרמו אצלי לכמה גלגולי עיניים קלים.
אבל זה באמת עניין שולי, מכיוון שמדובר בחלק קטן מאד מהספר. הבעיה הגדולה יותר היא עם סופו. אבל לרגע נשים בצד את הבעיות, ונסקור את נקודות האור.
סאפון בנה לכל אורכו של הספר מתח בגאון. גאון! מי הוא קורלי? מה הוא מתכוון לעשות עם הספר? האם ניתן להביס שטן שכזה? כיצד נפטר מרטין מהמחלה שלו? מתח זה עטוף בכתיבה אפלה, מסתורית, בדימויים שופעים, בתיאורים שהפתיעו אותי כל פעם מחדש עם חדשנותם.
מספיק הייתה סצנת הפתיחה האפלולית, של מרטין ועורכו במערכת "קול התעשייה", ברקע עשן סיגר, וכותב עם הרבה תקווה אך מעט ניסיון, כדי לסחוף אותי פנימה. ועד הסוף, לא התאכזבתי. כל תפנית הלמה בי - אם זו חשיפתו של סוכן המשטרה ריקרדו סלוודור, אם זו הסצנה המצמררת (מצמררת!) בבית הקכרות פאבלו נואבו, אם זה סיפור האהבה קורע הלב עם כריסטינה, מערכת היחסים המשעשעת והכנה להפליא עם איזבלה...
נקודת המפנה הגיעה בביקורו של מרטין בבית החולים בצרפת. בעודי בא לכתוב את המילה שמתארת נכונה את המשך הסיפור מנקודה זו ואילך עבורי, אני נרתע קצת ומהסס. זוהי מילה שעלולה להיתפס כמזלזלת, ואם יש דבר אחד שאיני רוצה שישתמע מביקורתי זה זלזול בספרדי ההוא, שכבש אותי. זלזול שיטיל ספק בכמה שאני מעריך אותו. ומה היא המילה? עצלנות. לא היה קתרזיס, לא היה פתרון. זה מת לאחר קרב עתיר אקשן, הזה מת, הזה מת, והזה ברח. חבל. מרושל אפילו
עם זאת, בשורה התחתונה, באמת נהניתי. נסחפתי. זו הייתה חוויה כל כך מרעננת, כל כך ייחודית... אני לא מתחרט אף לא על רגע. אדרבה! אני ממליץ בחום. על הזה, ועל קודמו. אז לא, לא מדובר ביצירה מופתית. אבל אני רעב, לעוד. בהחלט אפקוד את הבא, שהוא גם האחרון בטרילוגיה.
נ.ב., רק אוסיף בשוליים, יצאתי לטיול בברצלונה בעקבות הספר הראשון והנוכחי. פקדתי את כל אותם מקומות... הוסיף עוד מימד לחווית הקריאה. בדרך גם עברתי בכמה הרים, ואיים.. אבל זו כבר סטייה מהנושא ;)