הייתי צריכה לסגור אותו.
הדמויות לא עניינו אותי, לא הזדהתי ולא התעניינתי יותר מידי בסיפורים ובבחייהן. השנים האלו של תל אביב ואנשיה לא באמת עושים לי את זה, אני נהנת יותר מסיפורים על ירושלים או המעברות בקופה הזו וזה היה עוד ספר על אנשים שנמלטו לפני שמלחמת העולם השניה תפסה אותם, על תלושי מזון וישראל שרק התחילה.
כן כן, אני יודעת- פיספסתי את העיקרון- כך נראו חייהם ואין צורך בעלילה יוצאת דופן כדי המחיש.
נשארת איתנה בעמדתי- מפני שלא היתה לי בעיה לסגור אותו ולהתחיל וגם לסיים ספרים אחרים ואז לחזור, לקרוא עוד שני דפים, להשתעמם וללכת לישון בקלות.
יש לתל אביב את ההשפעה הזו עלי, אני מביטה במיקי שהרגיש שהוא חייב להלחם וחושבת- יופי אידיוט. ממש גיבור פטריוטי, שרק היה צריך לגשת כמה קילומטרים משם לרמת השרון ולעזור בנטיעת הפרדסים או בהתגיסות אמיתית לאחת המחתרות, אבל הוא העדיף ללכת להצגות עם סידי ולבכות בלילות על משפחתו. התרגשתי אולי פעם אחת בספר, הסיפורים בין לבין היו טובים אבל לא מסקרנים מספיק בכדי שאשאיר את הספר פתוח ואם לומר את האמת הייתי צריכה לשים אותו ברשימת ה"הפסקתי באמצע" שלי, אבל קראתצ אותו עד הסוף באיזו תקווה שאולי יקרה משהו.
מאשימה את אמא ואת החבר שאמרו לי שההתחלה משעממת אבל הסוף מצויין.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
