****




זה אולי הספר הראשון בהיסטוריה שיש לו יותר מחמש מאות עמודים ובכל זאת אפשר לסיים בשעה שעתיים של קריאה קלה ולא מחייבת. מאה שמונים וחמישה מהעמודים הם איורי-עיפרון מוקפדים, והשאר כתובים בפונט גדול וזריז שמתאים לחתך הגילאים שאמור, נדמה לי, לקרוא את הספר הזה - גילאי שבע עד אמצע שנות העשרה.

אני בן ארבעים ואחת, ולמרות גילי המתפורר דווקא אוהב לקרוא ספרי נוער, אוהב איורי עיפרון, אוהב ספרים שיש בהם גימיק קטן, ואוהב הרפתקאות ומסתורין וסיפורי סינדרלה בדיוק כמו ילד בן עשר או שתים עשרה. על פניו, לספר הזה היה את כל הפוטנציאל לכבוש את לבי. העלילה שלו נעימה ורהוטה, הכתיבה טובה, הנושא מסקרן והאיורים מצויינים ועשויים טוב, אם כי לא מצאתי שמתחשק להתעמק בהם יותר מדי אלא בעיקר להבין מה מתרחש בהם ולדפדף במהירות הלאה.

הוגו קברה הוא יתום שמתגורר ב"מאחורי הקלעים" של תחנת רכבת בפריז בתחילת שנות ה-30. הוא דואג באין-רואה לתחזוקה השוטפת של השעונים הענקיים בתחנה וגונב קרואסונים וחלב מהקיוסקנז'רים בסביבה. יום מר אחד תופס אותו בעל חנות הצעצועים בתחנה על חם כשהוא מנסה לגנוב לו עכבר מכני קטן מהדוכן, ומאותו רגע והלאה מתגלגל הסיפור וקורותיהם של הילד ובעל דוכן הצעצועים, פנסיונר נרגן בשם ז׳ורז׳ מלייס. מלייס, למי שלא יודע, היה מחלוצי הקולנוע הצרפתי והעולמי עם המצאתו בשלהי המאה ה-19 ע"י האחים לומייר, ורקח חלומות ויזואליים מרהיבים וקסומים בעזרת המדיום החדש והמופלא. אני יודע את זה כי ז'ורז' מלייס מהווה חלק לא קטן בהרצאות ובקורסים שהעברתי בעשור האחרון על ראשית ימי האפקטים הוויזואליים. בזכות אנשים כמו מלייס אנחנו יכולים היום, יותר ממאה שנה אחרי שהוא צילם את סרטיו, ללכת לקולנוע ולראות סרטים שהאשלייה המרהיבה והקסומה בהם עשוייה בדיוק באותן שיטות שהמציא מלייס כשעוד לא היו מים זורמים במטבחי פריז.

ובכל זאת, מצאתי שהספר מרהיב אך ילדותי במקצת, ושלמרות הביקורות הנלהבות שהוא קיבל כאן באתר התחושה שלי מעט פושרת. את הסרט "הוגו" של סקורסזה, שנעשה על בסיס הספר הזה, לא יכולתי לסבול למרות הוויזואליה המרשימה בהחלט שלו, אולי מכיוון ששתי היצירות חולקות את אותו פגם. הקסם, שעליו הן מושתתות, לא עולה על המקור - הסרטים המבריקים של ז'ורז מלייס. אני ממליץ לכל מי שיש לו כמה דקות לגגל את george melies ולראות על מה אני מדבר.


****

אני פותחת את הספר
כשאני קוראת שיש ציורים אני שוקלת לסגור אותו אבל... זה ספר, ולא שופטים ספר לפי הכריכה, נכון?
אני עוברת לעמוד הראשון בשעמום ובלא צפייה
אחרי עשרים עמודים אני נראית דבוקה לספר ולא עוזבת אותו עד העמוד האחרון
ספר יפהפה, מדהים, עוצר נשימה, ומרתק
הציורים מוסיפים לעלילה, הכתיבה נהדרת, והעלילה, מדהימה
ספר שמומלץ בחום, כמו עוגה שרק יצאה מהתנור

הוגו קברה. אני זוכרת שראיתי את הספר הזה בספרייה.
"נו באמת ניני, זה ספר לתינוקות!" אמרתי בקטנוניות בעוד חברתי דוחפת לי אותו ליידים
"הו, באמת? תני צ'אנס!"
היא הזכירה לי את האדם המקסים והמבורך שנתן לי את הספר הראשון ביותר שלי, ואולי בגלל שהרגשתי רגשנית בגלל מבחן שנכשלתי בו באותו יום, כך או כך, לקחתי את הספר.

אולי הספר מלא בתמונות אך הם יפות ומסבירות דברים. כמו שהמורה הלא מועילה שלי ללשון בכיתה ו' נהגה לומר "תמונה אחת מסבירה יותר מאלף מילים". במקרה הספציפי במיוחד הזה אני מסכימה.

שנות ה-20, פריז. נער ונערה בגיל 12 , תחנת הרכבת . מוצאים את עצמם קשורים אחד לשני בשרשרת בצורת לב. הנער, עני שמחליף את דודו השיכור בתחזוקת השעון ללא ידיעת מבוגרים, והילדה, שגרה בבית סבא וסבתה מפאת מות הוריה. את כל הספרים מלווים איורים מקסימים ומפורטים. סרטים ישנים, סודות, עבר מוסתר... הוגו קברה.

מומלץ מאוד למבוגרים וילדים.

"התגלית של הוגו קברה" שם מסקרן לספר מתוק ומקסים.

למה ציפיתי? לספר שיותיר אותי המומה, קוראת את הדפים האחרונים שוב ושוב ומסרבת להאמין שנגמר.
ההמלצות והתשבוחות לא הסתיימו, אז כן... מודה ומתוודה, התאכזבתי מעט.
אני לא מכירה את הסופר - אבל כבר בעמוד 56 (פשוט כי לפניכן הדפים מלאים בציוריו הנהדרים), ברור לכולם שבריאן סלנזיק כותב טוב.

הספר חושף בפנינו את סיפורו של הוגו קברה, יתום בן שתים עשרה, המכוון את שעוני תחנת הרכבת בה הוא מתגורר, וגונב למחייתו.
בתחילת הספר מטרת חיו היא לתקן את הרובוט המכני - מה שיביא בעיניו את הישועה - יציל אותו.
בסוף הספר הוא כבר לא זקוק להצלה הזאת.

איך אפשר שלא להתייחס לציורים המדהימים, ולכל העיצוב הבלתי רגיל של הספר? אז זהו, שאי אפשר.
אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מציירת בכל יום, בכל שיעור בבית הספר, ב"צייר" במחשב - כשאני מחכה שהאינטרנט יפתח, בספרי הלימוד ובמחברות שלי, בחול שעל שפת הים, כשאני מבשלת וכשאני עושה עוגות.
רק אתמול מרחתי בקרם את העוגה של אחי לכבוד מסיבת הגיוס שלו, לא יכולתי להתאפק, ומצאתי את עצמי מציירת על הקרם.
מזלי שמחקתי את זה אחר כך, כי יש לי תחושה שאמא הייתה תולה אותי בסלון...
העמוד הראשון כמו כישף אותי. העיצוב לא היה דומה לשום ספר אחר שקראתי, וכך גם הספר עצמו - לא דומה לשום ספר אחר שקראתי.

- - - - - - - - - התגלית - - - - - - - - - - -
- - - - - - - - - - - של - - - - - - - - - - -
- - - - - - - - הוגו קברה - - - - - - - - -

דף שחור, מעוטר בסלסולים לבנים בצדדיו.
אני מעבירה דף, ממתינה בהתרגשות ובקוצר רוח מפתיעים למילה הראשונה, המילה שתפתח את הסיפור.
אבל אין מילה כזו.
אני מעבירה דף, ורואה ציור.

מי כמוני יודע, שלפעמים, ציורים מדברים הרבה הרבה יותר חזק ממילים. ציורים יכולים להעביר את הרגש טוב יותר ממילים, במצבים מסויימים.
קצת כמו ששתיקה עוצמתית לאין שיעור מצרחה.
כשרון הציור של בריאן סלזניק נפלא. הוא מרגש, הוא תמים, הוא מתוק ומקסים. הוא עוצמתי כשצריך, הוא יודע להכאיב. הוא יודע גם לשמח.
אני לא יודעת אם אחרים שמו לב לדקויות הקטנות שבציור שלו- לכך שהציורים גדלים - מתחילים קטנטנים ולאט-לאט מכסים את כל הדף, ואז שוב נעשים קטנים יותר, חלשים ועדינים יותר.
בריאן סלזניק הצליח ליצור מתח בעזרת הציור.

דבר נוסף שיפה בעיניי, הוא שהציורים באו במקום מילים ולא קטעו את רצף הקריאה. הם היו חלק מהעלילה, לכן היה צריך להעניק להם תשומת לב יוצאת דופן.
אבל הם היו חלק מקסים מהעלילה. הם באו והלכו, באמצע, בהתחלה, בסוף, חתמו את הספר ופתחו אותו, בדרך מיוחדת, יקרה; חרישית.

משהו שלא ראיתי בשום ספר - היו דפים כמעט ריקים. דף שהמשפטים מתחילים במרכזו, דף שכולל חמש שורות בלבד.
דפים שחורים, יפהפיים.

ועכשיו, לשאלה הגדולה: למה הענקתי לספר ארבעה כוכבים ולא חמישה?

הוגו הוא ספר קליל וכבד גם יחד. הוא היה צפוי, סיימתי אותו מהר מאוד, אבל בניגוד לספרים קלילים אחרים - הוא השאיר אחריו משקע, משהו רגשי.
כמו שאמרתי קודם, הספר הזה מתוק. זו המילה הטובה ביותר שהצלחתי למצוא כשניסיתי לתאר אותו. מקסים ומתוק.
בריאן מצייר טוב יותר מהאופן בו הוא כותב. הספר שלו כתובת בצורה ילדותית אבל מלאה ברגש, הוא צפוי מדי, וכמה שהוא שונה מספרים אחרים, חסרים בו גם דברים שיש בהם: הוא לא מפתיע, אין בו תגליות, פיתולים וניצוצות של שעשוע לא נודע.
מהרגע שהתחלתי לקרוא בו, ידעתי מה יקרה. הקסם של הספר טמון, גם כאן, בדרך יוצאת הדופן בה הוא מסופר. אין ויכוח על כך שהוא מסופר היטב. אבל משהו גדול מההנאה שבקריאה של ספר חסר פה, משהו גדול, שעצוב שהסופר פספס.

בסך הכל, הספר הזה מומלץ בחום. לילדים, לנוער ולמבוגרים כאחד.

הספר "הוגו קברה" נגלה לי בספרייה, הרחק מהמדפים שבהם יש את הסדרות שמושכות אנשים, כגון "הארי פוטר", "פרסי ג'קסון", ועוד כל שאר הסדרות שהביאו הרבה כבוד לסופרים שכתבו אותם.
שמתי לב ממזמן שהרבה מאוד ספרים טובים ושלא קיבלו הרבה תהילה דחסו למדפים האפלים ביותר, מהרגע שסיימתי אותו אני תהייתי לאיזו קבוצה הספר שייך - לספרים עם הפוטנציאל שאף אחד לא שם אליהם לב, או דווקא לספרים הפשוטים וסרי הטעם שפשוט לא שווים הרבה מזמנכם.

העטיפה מושכת את העין, היא בולטת מאוד. השם "הוגו קברה" הוא יותר מצלצל לי טוב בתור שם במה של קוסם במקום שם של ילד, אבל שיהיה, נזרום.
התקציר מושך ומרתק וגורם לך לרצות לפתוח את הספר בו בשנייה ולהתחיל לקרוא.
לעומת זאת, הדפים שחורים ודי מדכאים אותי, אבל די מוסיפים לערכו של הספר, וזה למה? כי זה גורם לכם לרצות לראות למה הדפים שחורים.

שהתחלתי בעמוד הראשון, נגלה לי ציור, ציור שפותח את הספר, וסוגר את הספר - כל מי שקרא את הספר יודע את זה.
עכשיו אני רוצה להעיר כמה דברים על הציורים האלה, ודעתי מעט שונה מאשר כל שאר הדעות של הקוראים, אנא אל תכעסו עלי או משהו כזה, רק דעתי אחרי הכל.
ציורים באים והולכים, באמצע פרק, בסוף פרק, בתחילת פרק, אחרי זה חייבים גם לבוא לפחות כמה משפטים שימשיכו את העלילה אחריהם.
אסור להפסיד שום ציור ואסור לדלג עליהם כי הם מתארים פרטים חשובים בעלילה, והסופר לא מתאר אותם אחר כך במילים.
ומה הבעיה שלי איתם?
הרי הם כל כך מדהימים ומרהיבים שאני בטוחה שהם לא היו מביישים את גדולי הציירים, למתקשים בקריאה הם בטח יהוו עזר, וזה רעיון אפילו די גאוני ליצור ספר כזה.
לדעתי בערך 50% מהספר (אם לא, אז יותר) הם ציורים.
עשרים עמודים סיימתי בכמה דקות, מאה עמודים חיסלתי בעשרים דקות-חצי שעה, ואת כל חמש מאות ומשהו העמודים סיימתי בשעתיים פחות או יותר.
ומה הבעיה שלי?
הציורים די קטעו אתרצף הקיאה וניתקו אותי מהעלילה, והייתי צריכה להתפקס לקראת המעברים בין ציור לקריאה, ובין הקריאה לציור.
אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת מאוד את שני הדברים, קריאה וציור גם יחד. לעיתים אני אף מוצאת את עצמי מתבוננת בציורים ובולעת בשקיקה את קווי המתאר של הדמויות או המבנים או הנוף שמצוייר ומנסה לאחר מכן לשחזר את הדבר.
אבל אם הייתי צריכה להכריע בין קריאה לבין ציור, בלי היסוס הייתי מעדיפה קריאה.
והציורים היוו - בשבילי לפחות - גם פלוס, וגם מינוס.
ובגלל זה אני חייבת לתת לספר ארבעה כוכבים.

הספר מגולל בפנינו את סיפורו של הוגו קברה, יתום בן שתיים עשרה, התייתם מאביו בעקבות שריפה, ותולה את תקוותיו בעקבות בובה ישנה ותרשימים נושנים.
סיפורו של הוגו מתפרס בפנינו לאט לאט. אנו הקוראים מגלים מיהו הילד, מאיפה בא, על עברו, על חייו הקצרים, על האנשים שבהם פגש, ועל הכישרון הענקי שלו בתיקון חפצים.
הוגו גונב מידי פעם למחייתו, כך הוא נתפס בידי הזקן בשעה שניסה לגנוב צעצוע כלשהו מחנות הצעצועים.

על סיפור מעניין ומרתק ברור שבראשו עומדת תעלומה נסתרת שתגלה הרבה מאוד על הדמויות שהכרנו במהלך הספר, תפתיע אותנו ותצמרר אותנו, ותגרום לנו לרצות עוד.
הספר מסתיים בסוף טוב וקליל, הדמויות מאושרות - וכך גם אני.

הכתיבה מרתקת.
הציורים - אחרי הכל - מדהימים.
העלילה מצויינת.
ועל זה אני מוחאת כפיים לבראין סלזניק, הסופר המופלא שרקם את הסיפור המרהיב שזכיתי לעיין בו.

מומלץ בחום.

ספר מעולה ומקורי, מרגש וסוחף.
מתאים לכל גיל ומשלב בתוכו אומנות טהורה של ציור וכתיבה.
עם שילוב כל תכונותיו המקסימות הוא יכול להיקרא ''יצירת מופת''.

בראש ובראשונה, אני רוצה להתייחס לחיצוניותו של הספר: הכריכה הססגונית והדפים השחורים כבר מושכים את העין. עוביו של הספר מעט מרתיע בהתחלה, אבל מניסיון - ספרים טובים הם גם ארוכים (דוגמא טובה לכך היא "האיר פוטר" הארוך).
שנית, כאשר פותחים את הספר, אפילו בלי לקרוא את המילים, התמונות מיד מושכות את העין למרות שהן מצוירות בשחור ולבן, כמו רישומי עיפרון. יש שבשלב הזה יבחרו להניח את הספר בצד, במחשבה תמימה כי מדובר בספר ילדים ותו לא, אבל לפי דעתי, האיורים רק מוסיפים עניין לספר ויוצרים חווית קריאה מיוחד.
שלישית, תוכנו של הספר הוא מאד קלאסי: הוגו קברה הוא נער יתום שמכוון שעונים וגם גונב למחייתו, בהיעדר אב ואם להשגיח על מעשיו. בעקבות גנבה אחת בדוכן צעצועים הוא נקלע לצרות והרפתקתו בעיר פריז מתחילה...
לדעתי, זוהי מתנה לילדים ולמבוגרים כאחד, במיוחד אם המקבל אותה לא מחבב טקסטים ארוכים ונהנה מאיורים רבים.

איזה ספר מושלם. פשוט מושלם.
תמימות של שלמות.

הספר הזה נפתח אצלי בשניה שקניתי אותו. סתם, ראיתי אותו בסטימצקי וקניתי. אולי כי ליד התקציר היה את הציור אחד היפים ביותר שראיתי.
כשפתחתי את הספר גילית שדפיו שחורים וחשבתי שאולי קניתי ספר פגום. אחרי שניה חייכתי כי זה היה מגניב! ואז הכו אותי הציורים! פשוט נתנו לי סטירה. ולמה? אולי כי הם היו יפים מדי? אולי כי הם משכו אותי יותר מדי? אני חושבת שזה בגלל שעל כל תמונה נתקעתי שעה. הם כל הזמן אמרו לי, "יאאלה ילדה, תמשיכי לקרוא! לא לנעוץ בי עיניים!"
ועכשיו, לחלק הכי חשוב- העלילה: הסיפור מתוק, תמים, עוצר נשימה ומפתיע. הוא ממש השאיר אותי ללא מילים ורדף אחרי כמה ימים אחרי זה. למרות שגמרתי אותו התחלתי ספר חדש אבל תמיד הצצתי בו שוב. את הספר הזה קראתי בסביבות ה6-7 פעמים. בכל פעם הוא הפתיע,ריגש,הימם והפליא מחדש!
אני ממש ממליצה עליו אבל בתור ספר לבית ולא מהסיפריה!
:)

ספר מרגש שקראתי בנשימה אחת. קריאת הספר היא כמו להכנס לחלום, או נכון יותר הזיה, מה שמוגבר בזכות האיורים הנהדרים, והעובדה שכל עמודי הספר נמצאים בתוך מסגרת שחורה, כאילו שייכים לעולם אחר.