ספרו של אורי אורלב מוגדר בכמה אתרים כספרות ילדים ונוער. האמת היא כי גיבור ספר זה הוא אלכס, ילד בן 12 והסיפור מסופר לנו מפיו ומנקודת מבטו של ילד, אך פרט לכך אין בו דבר היכול לאפיין אותו בקטגוריות שהזכרתי. אך בואו נתחיל בהתחלה.


את "האי ברחוב הציפורים" ראיתי במקרה באחת מחנויות סיפור חוזר ומכיוון שעד עתה טרם הזדמן לי לקרוא ספר של אורלב, אספתי אותו. נדמה לי כי כבר כמה שנים לא קראתי ספרים העוסקים בתקופה של מלחמת העולם השניה ושואת יהדות אירופה, אך מכיוון שנושא זה תמיד היה קרוב לליבי כמו נושאים אחרים הקשורים להיסטוריה יהודית, לא הססתי לרגע.


משפחתו של אלכס חיה בגטו ורשה ואביו של אלכס נותן לו שיעורי הישרדות כולל ירי באקדח מבלי שאלכס מודע למשמעות התורה שהוא סופג מאביו. ואז מגיעה האקציה ממנה חומק אלכס בהוראת אביו לאחר שקיבל ממנו את האקדח. הוא שורד לבדו בין הריסות הגטו באמצעות תכונות כמו אומץ, חוכמה, תושייה, קור-רוח, רגישות, חמלה, דמיון עשיר, הגינות ומעל לכל - תעצומות נפש. ממקום מסתורו הוא משקיף על הנעשה בעיר, רואה את הגטו שהפך לעיי חורבות ואת האיזור בו חיים הפולנים ובו החיים ממשיכים בסדרם. בקרב הפולנים יש כמובן משת"פים של הגרמנים אותם מכנה אלכס מלשינים, אך יש כמובן גם חסידי אומות עולם. אלכס, מחכה לאביו שיבוא לאסוף אותו כפי שהבטיח לו לפני שפתח במנוסה בזמן שהגרמנים הובילו את היהודים לגורלם. אלכס מחכה כי אצל אבא, מילה זו מילה.


בספרו מזכיר אורלב את סיפורו של רובינזון קרוזו והרי לא ניתן להימנע מההשוואה בין סיפור השרדותו של זה לבין הישרדותו של אלכס, אולם האסוציאציה שלוותה אותי במהלך קריאת הספר היתה קצת שונה: לפני כ-25 שנה ראה אור סרטו של רוברטו בניני "החיים יפים" בסרט שיחק בניני את גווידו אורפיצ'ה היהודי האיטלקי הנשלח לגטו עם בנו יהושע. אין לו דרך להסביר לבנו את כל מה שהם עוברים והוא מציג לו זאת בצורה של משחק. בסוף הסרט, כשהוא יודע שסופו קרוב, הוא מורה לבנו לצאת מהמחבוא רק כאשר ישרור באזור שקט מוחלט. כמובן שאין קשר בין החיים יפים לאי מרחוב הציפורים, פרט כמובן לקשר האמיץ בין האב לבנו. קשר זה מוצג גם בספר וגם בסרט וסיפור הקשר הזה הוא שליווה אותי במהלך הקריאה.

ספר קצר שנקרא מהר מאוד. 5 כוכבים ללא היסוס.

האי ברחוב הציפורים הוא ספר שואה לנוער, שואה לייט. המיקום הוא גטו ורשה, מעט אחרי המרד שפרץ שם כנגד הגרמנים. יהודים רבים נלקחים מבתיהם, ביניהם אלכס ואביו. אלכס מצליח לחמוק מבין הנלקחים ובתכנון מוקדם עם אביו, הוחלט היכן יתחבא ואילו סימנים ישאיר ליום בו אביו יחזור לחפש אחריו.
אלכס בן אחת-עשרה וחצי, ילד שלא חושש ליזום. בתים רבים נותרו ריקים והוא יודע לעבור ביניהם, לא להתפס, לאגור מזון, שמיכות ובגדים, נפט לפרימוס וספרים.
בשלב מסוים אלכס אף לא פוחד להתעמת עם חייל נאצי בסיוע האקדח שקיבל מאביו. הוא הורג את החייל ומציל שניים.
כך מחזיק אלכס מעמד חמשיה חודשים, גם אל מול החורף המקפיא, החיפושים והבוזזים. בתושיה כי רבה, אלכס אף רוכש לו "חברה". זה הצריך מצדו מעבר לצד הפולני המסוכן.
הסוף הוא סוף טוב, יחסית לתקופה ולאפשרויות.
ספר מקסים.

הספר מגלל בפנינו את סיפורו של אלכס, ילד יהודי, ששורד בין חורבות הגטו, בציפייה לאביו שהבטיח לחזור.
אלכס חווה שלל הרפתקאות ותקריות מיוחדות בין חומות הגטו. הוא מגלה תכונות רבות באנשים רבים:נאמנות אדירה, תוך סיכון חיים, ולצידה אנוכיות מזעזעת.
אלכס לא מפסיק לקוות לאביו, שהבטיח לשוב. אף על פי שהחודשים מתארכים ומתארכים, עד שהסוף מטשטש ולא נראה באופק.

אורי אורלב כותב בצורה קלילה, קולחת ואמיתית.
השפה שלו ידידותית, והוא מעביר את היסטוריית השואה בצורה שמתאימה לילדים.

נהנתי לקרוא את הספר, למרות שהסוף היה צפוי מההתחלה.
כנראה שרק לי יש בעיה עם זה שאני יודעת מההתחלה שהסוף ייגמר טוב. הידיעה הזאת (שכבר מתחילת הקריאה מתגבשת במחשבות, וכל שממשיכים מתחזקת עוד ועוד) הרסה חלק מחווית הקריאה.
בסך הכל ספר טוב (:
היה נחמד לגלות שיש ספר על השואה שלא גורם לי לבכות...

הספר "האי ברחוב הציפורים" מתאר סיפור פרטי של ילד שחי את חיו הרגילים עם משפחתו הרגילה עד שקורה דבר שמזעזע את כל עולמו המוכר- מלחמת העולם השנייה. הוא מוצא את עצמו לבד, כמו אדם בוגר. והוא צריך לדאוג לעצמו. ולא רק לעצמו- הוא הבטיח לאבא, והוא יחכה לו עד שהוא יחזור.
הוא מתחבא בתוך בית הרוס, ובונה לעצמו מעין "אי"- מקום מפלט, שרק הוא מכיר.

הספר מספר את השואה מנקודת מבט תמימה, של ילד שנאלץ להתמודד עם עול שגדול ממנו בהרבה. הספר מקסים ומעורר מחשבות. הלוואי ולכולנו הייתה את התושייה שיש לאותו הילד.

ווואו...הספר מהמם
!
התחלתי לקרוא את הסר לפני כמה ימים וסיימתי אתמול:-)
התחלתי לקרוא את זה רק בגלל שהכריחו אותי,מזה התאהבתי בסיפור..הוא מרגש מאוד ואפילו יצא לי כמה פעמים לבכות..!
הכי אהבתיי את הסוף של הסיפור כאשר אלכס נפגש עם אביו ומחבק אותו כ"כ חזק וביננו אם גם אתם לא הייתם רואים את אבא שלכם 5 חודשים גם אתם הייתם בוכים ומתרגשים מהגעתו ומחבקים אותו ומנשקים אותו:-)
כל אלה שקוראים אותו עכשיו אזזז שתדעו שזה ספר

ש-ו-ו-ה!

קראתי את הספר לפני כשנה, ומאז אני כל פעם נזכרת בו.
הגעתי אליו דרך המלצה של חברה, שגם היא מאוד אהבה אותו.
כבר כשהתחלתי לקרוא אותו ידעתי שהספר הזה הוא מסוג הספרים שברגע שמתחילים לקרוא בו, אי אפשר להפסיק.
קראתי וקראתי ולמחרת גמרתי אותו.
הספר בעיני היה מדהים. פשוט כמשמעו. מדהים.
כשקראתי אותו עלו לי דמעות בעיניים, התרגשתי כל כך מהכתיבה של הסופר, למרות שאני לא טיפוס רגשני.
אחרי שקראתי את ספר זה, קראתי עוד המון ספרים בנושא השואה, בעיקר של אורי אורלב.

ספר ילדות, שגם כאמא לילדות בנות 5 ו4 קראתי .לא עזבתי...כתיבה מדהימה ומרתקת. לבכות על צורת הכתיבה והתוכן......אין מילים....

אני שמחה שקראתי את הספר הזה, יחד עם רבים שעשו זאת לפניי. בחרתי להעלות לפה ציטוט מכל פרק, בסך הכל עשרים. בחרתי את המשפטים שהכי בלטו לי מבין השורות, התהליך לקח לי לא מעט זמן, אך העדפתי לעשות זאת מאשר לכתוב ביקורת על הספר. אני חושבת שהמשפטים מדברים בפני עצמם, מאחלת לכם קריאה מהנה.

פרק א:
אבא נאנח. יותר משלוש שנים נמשכה כבר המלחמה וזאת היתה מלחמת-עולם שנייה. אבא שלי זכר גם את הראשונה. ופעם אחת אמר לי, כאילו בצחוק:
"ואתה עוד תזכה לראות את השלישית."
האם התכוון לומר שהוא מקווה שאני אשאר בחיים עד אז, או אולי רק רצה לומר שזו לא תהיה מלחמת העולם האחרונה.

פרק ב:
דבר אחד מדבריה נחרט בזכרוני. זהו משל העץ. היא אמרה:
"לא חשוב מי אתה נולד, סיני או כושי או אינדיאני. אבל כשאתה כבר נולד אתה לא יכול להתכחש לשורשים שלך.
כשכורתים שורשים של עץ הוא מת. אנשים לא מתים כשהם מתכחשים לתרבות שלהם. אבל הם לא יכולים להגשים את עצמם," אמרה אמא, "ואז הם גדלים אנשים עצובים ומעוותים וכך מגדלים את ילדיהם."

פרק ג:
אבא בא בריצה למחסן.
"סלקציה," אמר.
ידעתי את פירוש המילה הזאת. אוספים את כל האנשים במקום אחד. בחצר סגורה, למשל. ואז כולם יוצאים אחד אחד דרך השער. שם עומדים הגרמנים ובעל בית-החרושת הגרמני ושותפו הפולני. גם שוטרים. הם בוחרים מי יישאר ומי יישלח. לילדים ולזקנים לא היה, כמובן, שום סיכוי. גם לאנשים צעירים שהלכו עם ילדיהם.

פרק ד:
"אם תתייחס לאנשים באמון ובמאור-פנים הם יעזרו לך," שיעור של אמא.
אבל אבא אמר: "כבדהו וחשדהו," וזה היה מבלבל.
"תלוי במצב," אמרה אמא, "אם אתה אדם חכם תוכל לדעת מתי לנהוג כך ומתי אחרת. אבל אני מתכוונת לא בדיוק איך עליך להתנהג תמיד. אני מתכוונת מה שחשוב לצבור בלב. בלב כדאי לצבור מאור-פנים ואהבה. אלא שלא תמיד צריך להשתמש בו. בוודאי לא כשלפניך רוצח עם גולגולת של מת על מדיו."
אבא שתק רגע ואחר-כך אמר:
"כן, אלכס, זה נכון."

פרק ה:
להודות על האמת, לא ידעתי ממה אני פוחד יותר. מגרמנים או מרוחות. ברור היה לי שהגרמנים לא היו מטריחים את עצמם להסתתר בין הגרוטאות, בלכלוך, כדי לתפוס מישהו בלילה. הם היו באים באמצע היום, אחרי ארוחת-בוקר דשינה – כך היה ברוך אומר. הם היו באים עם עוזרים רבים, השוטרים למיניהם ואלה היו עושים למענם את המלאכה. באמת, אני חושב שפחדתי יותר משדים מאשר מגרמנים אמיתיים, למרות שזה היה צריך להיות ההפך.

פרק ו:
נכנסתי לתוך דירה עזובה וחריבה למחצה. עברתי לחדר-המדרגות. עמדתי רגע. היה שקט. ניסיתי לפתוח את הדלת ממול. היא נפתחה. זה נראה כאילו האנשים יצאו רק לרגע וישובו מיד. הכל היה במקום. קצת לא מסודר, משהו זרוק פה-ושם. והרבה אבק.

פרק ז:
הם חזרו אל השקים ואני חזרתי והלכתי בעקבותיהם כמו קודם, ורק שמרתי היטב את תנועותיהם.
"אבא," אמרה הילדה, "תן לו קצת אוכל."
"בילמי את פיך, מרתה," אמר לה, אך נעצר והוריד את השק.

פרק ח:
בצהריים הם הגיעו אלי. ראיתי אותם כשנכנסו. ואז נסוגותי קצת יותר עמוק פנימה. עכשיו הבנתי היטב למה התכוון ברוך הזקן כשחזר ואמר לי תמיד: מחבוא בלי יציאת-חירום לא שווה כלום.

פרק ט:
ואז נפרדנו. הוא חזר ועלה למעלה, לתוך הבית. אני יצאתי לרחוב ועברתי בריצה אל הצד השני. אחר-כך חזרתי ולקחתי את התרמיל. מוזר שאיש כזה נחמד בא לאסוף חליפות. אולי לפני המלחמה הוא היה מורה.
"מה לא עושם למען הפרנסה." אבל אמא אמרה תמיד: "לא הכסף עושה את האדם."

פרק י:
ואז עלה בדעתי לבדוק את הברז. אם למעלה יש מים מדוע שלא יהיו כאן? מניתי:
"אחת, שתיים ו...שלוש," היו מים. בדיוק כמו ברצפה העליונה, בברז של הציפורים. סחבתי את הבקבוקים המלאים לחינם, והם היו כל-כך כבדים. היה עלי לחשוב. אם יש מים למעלה בוודאי יש גם כאן "למי שאין בראש, יש לו ברגליים." באמת כאבו לי כבר הרגליים מן הטיפוס הלוך וחזור.

פרק יא:
לא התגברתי על יצרי. לקחתי את אחת המגבות, סבון, התפשטתי והתרחצתי במקלחת. לא יאומן, אבל המים היו חמים. עמדתי שם עד שהמים החמים התקררו. היה להם דוד-פח ותחתיו מבער עם טפטפת-נפט. בדיוק כמו שהיה בבית אצלנו. אם לא יהרסו את המקום, אוכל עוד להתרחץ פעם או פעמיים. לא יותר מדי. הרי אסור להתגרות במזל.
כל-כך שנאתי להתרחץ בבית. הייתי רב עם אמא על כל רחצה. עכשיו זה היה כל-כך טוב.

פרק יב:
היתה ילדה אחת שאהבתי מאוד. היא גרה ממול, ולפני שהחשיך היתה יושבת ליד החלון, מכרסמת את העיפרון או את ידית-העץ של העט שלה ומכינה שיעורים. כל כך קינאתי בה. כל כך רציתי ללכת ללמוד בבית-ספר. כל בוקר ראיתי את הילדים יוצאים עם תיקים וממהרים לדרכם. קטנים וגדולים.

פרק יג:
שוב ושוב ניסיתי להפסיק את בכיי ולא יכולתי. והרי בסך-הכל הייתי כמו רובינזון קרוזו. גם רובינזון ירה בפראים כשרצו לאכול את ששת השבוי.

פרק יד:
"מה אתה רוצה ילד?"
לא עניתי.
"קרה משהו לאבא או לאמא? או מישהו מהאחים שלך? למה שלחו אותך הנה?"

פרק טו:
ואז דיברנו על אחרי המלחמה. לא רק איך נצא ונלך ברחוב. לא רק איך ניסע רחוק לכפר לטייל ואולי נשוט בסירה. לא רק איך נמצא לעשות סקי בחורף או נגלוש על מגלשיים, אלא על הדברים שאמא הייתה מדברת עליהם. על פלסטינה.
הוא אמר:
"ארץ-ישראל."

פרק טז:
"קוראים לי אלכס," אמרתי.
"שמי סטשיה. קר," אמרה בשיניים נוקשות.
כל-כך רציתי לספר לה על עצמי. ואיך שאני מתבונן בה תמיד מבעד פתח-האוורור. אף פעם לא אוכל לספר לה על כך. עד סוף המלחמה. ואז שאלתי אותה, למרות שבערו פני מרוב בושה:
"רוצה שנהיה חברים?"
"אתה צוחק עליי?"
"לא," אמרתי. "ברצינות."

פרק יז:
האכלתי את שלג זמן רב אותו ערב. היה לי הרבה מה לספר. לפעמים שמחתי ששלג רק עכבר. יכולתי להגיד לו כל מה שעלה בדעתי.

פרק יח:
באתי לגן, כמו אז, אחרי-הצהריים. שמעתי מרחוק את המוסיקה מאגם ההחלקה. כבר פתחו את הצריף ותקעו בחור את חצוצרת הפליז של הגרמופון. פעם חשבתי שהיא עשויה מזהב. אנשים החליקו על-פני הקרח. עוד לפני הגיטו אפשר היה לשכור אצלם מחליקיים. היו עושים לך חור בעקב, אם לא היה לך, דופקים במסמרי-סנדלרים את הפחיות והיית צריך לשלם נוסף על הכניסה גם את מחיר ההתקנה וגם את מחיר ההשכרה, לפי שעות. כל-כך אהבתי את המנגינות שלהם. כשהייתי קטן, הייתי בא לכאן לא רק להחליק אלא גם לראות איך האשה השמנה מסובבת את הידית כדי למתוח את הקפיץ. אחר כך הייתי מביט מוקסם בתקליט המסתובב במהירות ובמחט-הברזל שהיתה מזדקרת מן הראש העגול והמבריק ומוציאה מדסקית עגולה ושחורה את כל המנגינות. ממש פלא.

פרק יט:
"אלכס?" לחש.
"אני כאן," לחשתי בתשובה.
"באתי לקחת אותך אלינו."
"לא, אני לא יכול לבוא," אמרתי ולבי נצבט.
"אתה לא יכול להישאר כאן יותר, עקשן."
לא עניתי.

פרק כ:
כן, בכיתי כשחיבקתי את אבא. חיבקתי אותו בכל הכוח. גם הוא בכה. ולא ידעתי אם אני בוכה בגללי, בגלל שאני כל כך שמח או מפני שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן, ואפילו לא הודתי לעצמי שאני כבר לא מאמין שיבוא. או אולי בכיתי פשוט מפני שהוא בכה. בכי מדבק. בדיוק כמו צחוק.

ילד קטן שעובר הרבה. אומץ אופטימיות ונחישות מסייעים לו להתמודד במצבים מורכבים שעלולים להפיל בקלות אנשים גדולים וגיבורים ממנו.

מאד נהניתי מקריאתו, ו...כן, הוא סחט ממני כמה דמעות...

ממליצה!