ליל הסדר, קצת אחרי חצות. אני מתחת לשמיכות, כל הבית שקט והנה אקפוץ לי למצרים של פרעה אך מזווית משעשעת הרבה יותר משל עבריה משועבדת , זוויות רבת עוצמה הרבה יותר. חסל סידור פסח ב"פירמידה האדומה". מיותר לציין שאני נרגשת ודווקא מודה על העובדה שלא עלה בידי להשיג את הספר בו חפצתי זמן רב על מנת להנות ממתיקותו דווקא אחרי המרור - ברגע המושלם.

וההתחלה משעשעת , אין מה להגיד. ריירדן יודע את תלמודו והסיפור נפתח במקרה חריג עם תכונות אופי מלבבות שהקורא המצוי יזדהה עמו (אהמ אהמ האנטי גיבור)- קרטר. קרטר "החי על מזוודות" (ציטוט מהכריכה) הוא ילד של ארכיאולוג נודע שמסייר בעולם ומתעניין במיתולוגיה המצרית ובשל הנסיבות, קרטר לומד מאביו ומתוודע אט אט לתרבות העתיקה, אפופת הכישופים. קרטר שלנו הוא חבר נחמד ואתה אוטומטית רוצה להתלוות לחייו ולסיפורו. לקרטר יש אחות בשם סיידי (כן, גם אני הרמתי גבה. מה זה פה, שמות משונים כעונש על יציאת מצרים?) שחיה עם קרובי משפחתה ויום אחד קרטר ואביו שבים הביתה להרפתקאה נוספת (אם ניתן לכנות זאת בית כפי שאתם יודעים ריירדן לא מעניק לגיבוריו בית חם ואוהב בתחילת הסיפור לאאאא ספויילר! ספויילר!* זה יקרה רק אחרי שגיבור יעבור מבחן אומץ או מבחן סבל - מישהו שהוא אוהב ימות , הוא יקלע לקרב חסר סיכוי נגד מפלצות או יותר טוב - קרב יריות עם רוחות רפאים , לא, לא, בעצם עם קבואיים כן , אבל זה יהיה קרב עם חרבות ארוכות כאלה , איום רציני אררר ואז טאם טאם טהה טאםםם הוא ינצח באמצעות חוויה חוץ גופית מסתורית ואז הוווווו הכינורות יופיעו ואההההה מי אלה? ברבורים יפייפים, הם באים לקראתו! הוא בכלל לא ברווזון מכוער, הוא.. הוא.. הוא..ברבור! הוא מצא את בני מינו! הוא יציל את העולם יחד עם חבריו לכת אהה זאת אומרת לדת וכולם ידעו אהה זאת אומרת לא ידעו ששששששש מה אתם מספרים, שוטים!? כמה שהוא ברבורי ומיוחד ואצילי חחחח גועל נפש, אמרתם? חכו , זאת רק ההתחלה)

גם אם דילגתם על הספוילר ואין לכם מושג מהי התבנית הקבועה של ריירדן או שזה לא ממש שינה לכם וחייכתם כמו אידיוטים לאורך כל ההתחלה , נהנים מספר חטיף מתקתק , עדיין, יש בסדר (למה אמרתי סדר? ספר!) הזה כמה סימנים בטעם רע (או טעם לוואי רע?) ואלו הם:

המיתולוגיה המצרית - היהלום שבספר, מרכיב מתח ומסתורין ביחד , ידע כללי שאני ממש שמחה שמהווה השראה לספר נוער ומחכים את הנוער - יכול להיות גם חרב פיפיות. מי שלמד את הנושא בהיסטוריה של העולם או בהיסטוריה של תולדות האמנות בהכרח יאבד חלק מהקסם והמיסתורין של הספר וחלק גדול מאוד יותר ממנו במקרה בו (כאשר חלק מהלוט מוסר) הוא יכול לחבר בין הרמז היחיד שניתן לדמויות ובין סיפור המיתולוגיה. כבר על ההתחלה (משידעתי מיהו אוזיריס אל המתים) התחלתי לחשוד ולהעלות סברה בנוגע לאלים ובני התמותה וכן, אין מה לעשות, זה מרכיב סיפורי מהמם אבל לי יצא להנות ממנו הרבה פחות.


"כל דבר בעתו"- המריחה הקבועה של המבוגרים יודעי הסוד למי שיודע לשאול - סיידי וקרטר (בסדר הזה:) שאלו וחקרו - מה הולך פה, מול מה אנחנו מתמודדים וכ'ו. את פתח לו ? ממש לא! כדי להשאיר את הקורא במתח זה מובן לגמרי שלא ינתנו תשובות לכל השאלות אבל בחיי שזה עצבן כאשר העלילה התקדמה והתקדמה אבל התשובות סירבו להגיע ועוד נחסמו באמצעות המשפט הכי "שקוף" , לא אמין ומזלזל כאילו אותן דמויות מנסות להצטייר כמי שנשמעות לצו השעה אך ברור לכל שהן נשמעות לצו הסופר ולי זה הרס את תקוות האמינות , שתהיה תחושה שיש הלימה נכונה בין האירועים לבין התנהגויות של הדמויות.

שטיחות הדמויות- (מי שקרא ואהב מצטערת אבל-) קרטר וסיידי היו כל כך שטחיים וילדותיים בהגזמה כזאת- איך היא יכלה לחשוב שלי היה קל בחיים? סבלתי (מזה) וסבלתי (מזה) והיא לא יכולה הייתה לדמיין מה זה להיות אני..חצופה ..לה היה ממש כיף עם - חכו רגע , מתקיפים אותי. אוקי, חיסלתי אותו.. איפה הייתי? אהה כן, באחותי שחושבת שלי היו חיים קלים ומהנים אבל כפי שאמרתי - אוך, תפסיקי לדחוף אותי! חחח תראו, בני נוער אמורים להיות ילדותיים וטיפשים לפעמים ובהתחלה היה לדמויות מן קסם נערי כזה , זה תרם לאופי של כל אחד אבל זה לא הגיוני (עבורי לפחות) שחוץ מעלילה מותחת ברמה הבסיסית ביותר אני לא אתחבר לדמויות. אני רוצה להעמיק את החיבור הנפשי אליהם ולא להיוותר עם קלישאות מהלכות - קרטר זהיר , סיידי מרדנית..כל אחד לא מסתדר עם השני. מבחינתי זה לא מספיק.

למרות כל הנכתב למעלה עדיין נהניתי - זה ספר משעשע ומותח שהרבה יהנו ממנו מאוד! אני עדיין ממליצה..אבל מיד אחרי שסיימתי את הספר רצתי לסדרת ברטימאוס!

למרות העובדה שקרטר וסיידי קיין הם אחים, הם בקושי מכירים אחד את השני, ומה שהם מכירים ממש לא מוצא חן בעיניהם. בעקבות מותה בטרם-עת של אמם סיידי נשלחת לגור אצל הסבא והסבתא, הורי האם, שמאשימים את אביה במותה של בתם האהובה, ומאפשרים לו ולקרטר לפגוש את סיידי רק פעמיים בשנה. כל העניין מתנהל מצוין, עד שבאחד הביקורים שלו אצל בתו שבלונדון מחליט אבא-קיין 'לסגור קצוות' מהעבר, וסוחף את שני ילדיו לתוך הרפתקה מטורפת, שגורמת להם לפגוש כל מיני אלים מצריים, היירוגליפים ועוד דברים שהיו אמורים להיות קבורים במעמקי ההיסטוריה.

יכול להיות שאם לא הייתי קוראת את סדרת "פרסי ג'קסון" לפני הספר הזה הייתי מתלהבת מ"הפירמידה האדומה" הרבה יותר, כיוון שהרעיון די דומה ובתחילת הספר הרגשתי כאילו ריק ריירדן משחזר את אותו דפוס של פרסי, רק במצרית עתיקה במקום ביוונית. בעצם, זה די נכון, רק שבשלב מסוים בספר די שכחתי מהמחשבה הזאת. קרטר וסיידי שונים מאוד מהדמויות ב"פרסי", והעובדה שחצי מהפרקים מסופרים על ידי קרטר וחצי על ידי סיידי יוצרת ספר ממש מוצלח, שמשתפר אפילו יותר בזכות העלילה המשעשעת ורצופת ה'אקשן' והסגנון המעולה של ריירדן. אני, לפחות, נדלקתי לגמרי על הספר, למרות ההרגשה שמלווה אותך לאורך כל הספר -שזה ספר שהרעיון המרכזי שלו כבר מוצה בעבר, ובדיוק בסגנון של ריירדן.

חוץ מהעניין המעיק של הדמיון לסדרת פרסי, הפירמידה האדומה הוא ספר מעולה. בניגוד למיתולוגיה היוונית, המתוארת בפרסי, את המיתולוגיה המצרית לא הכרתי בכלל -ולמרות זאת בסוף הספר ההרגשה היא שבהחלט התחלתי להבין משהו בתוך כל הבלגן האלילי הזה. בניגוד לסופרים אחרים שגורמים לדמויות שלהם להיות אובר-מושלמות, ריירדן מצליח לתמרן בהצלחה בין דמויות 'חנוניות' ומעצבנות לבין יצורים מדהימים וכלילי-השלמות, וגורם לקרטר וסיידי להישמע כמו ילדים נורמלים עם מלא חסרונות ואח/אחות ממש מעצבנים. דבר נוסף שאהבתי בספר הזה זה את העלילה הבלתי-צפויה, שברובה הצליחה להפתיע אותי, בסופו של דבר.

בקיצור, הפירמידה האדומה הוא ספר מעולה, בהנחה שהצלחתם להתנתק מהעובדה שכבר קראתם את הסיפור הזה בסדרת "פרסי"!
תהנו!

ספר יפה.
העלילה מספרת על שני אחים שונים לגמרי שנאלצים לסמוך אחד על השני ולחיות באותו בית עם קוף ותנין.
אה, כן. וגם להציל את העולם.
עולם שלם של מיתולוגיה מצרית נפתח עם העמוד הראשון ונגמר עם המילה האחרונה.
כן, הספר דומה לפרסי ג'קסון.
רק ברעיון הכללי, יותר מזה לא. לפי התקציר כל אחד יכול להגיד שריק ריירדן לא מקורי אבל רק מי שקורא את הספר באמת מבין שזאת פשוט יצירת אומנות.

ריק ריירדן לעולם לא ייאכזב את המעריצים שלו.
העלילה לא כבדה אבל גם לא קלילה מדי. הרבה הומור וגם מסר לחיים.
כמו תמיד, פשוט מדהים.

כאן נגמרת הביקורת,
מייטי ♥

סיימתי לקרוא ואני מה זה מחכה להתחיל כבר את השני.
אני מאוד אוהבת את הז'אנר של ספרים שלוקחים ילדים נורמלים מעולמנו אנו ומגלים שהם בני של....
בספר זה קרטר וסיידי מתברר שהם צאצאי הפרעונים. אביהם נהרג נחטף לתוך סרקופג ברגע שמנסה לשחרר אבן רוזטה. ואז בעצם חייהם משתנים.
הם מגלים שבית החיים הבית של החרטומים מנסה הסגן דג'רדן להרוג אותם, בתוך גופם נכנסים 2 אלים מצריים וכן הם חייבים להרוד את האל סת שרוצה להביא כאוס לעולם.
אני מאוד ממליצה על הספר ריק ריירדן יודע לכתוב. ומאוד מוצלח לטעמי בנושא היסטוריה.
אז לא אגלה מה קורה להם רק מקבל 5 מתוך 5 כוכבים. מירה

אף פעם, אף פעם, אף פעם, לא תיארתי לעצמי שהמיתולוגיה המצרית עד כדי כך מעניינת. וכשריק ריירדן כותב עליה? פי כמה.
(זאת אומרת, כיף לקרוא עליה רק כשריק ריירדן ומייקל סקוט כותבים עליה [-; )

העלילה טובה; שוב, זורמת בקצב קצת מוגזם לטעמי - אתה מסיים לקרוא בלי לזכור על מה היה הספר בכלל, ובכל זאת עם תחושה מסקרנת, טעם טוב ועקצוצים בקצות האצבעות.
מצא חן בעיניי מאוד שכל כמה פרקים המספר מתחלף, פעם סיידי ופעם קרטר - משהו שמעניק לספר גוון קצת שונה ומייחד אותו, וכמובן מוסיף עניין.

הספר הסתיים מהר מדי. זאת אומרת, הוא לא קצר, אבל הוא פשוט זורם בקצב מטורף.
כל הספר מורכב מהמון מאורעות מסעירים, התנגשויות דרמטיות, ומדי פעם נוצרה התחושה שלמרות שעובר על הדמויות כל כך הרבה, הן לא מרגישות כלום. כי לא היה מקום להכניס מספיק מחשבות שלהן, רגשות, התלבטויות. הכל פשוט קרה... מהר מדי, בלי להותיר מקום לדברים האלו - שבעיניי, לפחות - הם חשובים מאוד.

בסך הכל ספר טוב, קליל, שממש כייף לקרוא (כמו כל ספר אחר של ריק ריירדן).
אהבתי? כן. מומלץ? מאוד D:

26.10.15: התחלתי לקרוא
נשמע מעניין. מאוד ארוך, אבל קראתי ספרים ארוכים יותר ~הארי פוטר~
כשקראתי את התקציר הרגשתי שזה חיקוי (אני לא חושבת שאפשר לקרוא לזה חיקוי עם אותו סופר כתב את זה, אבל חיקוי זו מילה חזקה אז אני אשאיר אותה) של פרסי ג'קסון (אם כבר מדברים על פרסי, מישהו זוכר מה קרה לאנבת' בסוף הסדרה השנייה?), רק אם אלים מצריים.

28.10.15: עמוד 120
(בדרך כלל אני קוראת מהר יותר, אבל יש לי עוד שני מבחנים השבוע ואני צריכה להתכונן. וכן, אני יודעת שהיום יום רביעי.)
לא קראתי הרבה ואני לא יודעת מה אני כבר יכולה לכתוב, אבל יש משהו שאני חייבת לציין: הספר הזה מעניין כבר מהמילה הראשונה.

30.10.15: עמוד 200
(לא התקדמתי הרבה).
יחסית לעובי של הספר, שמונים עמודים זה מעט, אבל כל כך הרבה קרה בשמונים העמודים האלה! זה מדהים!

4.11.15:עמוד 400

#ספוילרים#

בדרך כלל אני לא מתנגדת למוות של דמויות. כמה מהן חייבות למות, גם רעות וגם טובות. אבל הפעם זה היה נורא, כי הדמות ה-אהובה שלי מתה! או גורשה למעמקי הדואת, או מה שזה לא יהיה.
מה זה דמות ה-אהובה, אתם שואלים?
טוב, אז למי שלא יודע (במילים אחרות: כולם, כי אני המצאתי את זה) דמות ה-אהובה היא דמות שאתה רוצה לדעת עליה הכל. היא אף פעם לא הדמות הראשית ואתה שמח כל פעם שהיא מופיעה.
אם יש לכם הרבה דמויות כאלה, מזל טוב! אל תחייכו, המזל הטוב הוא לא לכם אלא לסופרים שהמציאו את הדמויות האלה (כמובן שאתם תמיד יכולים לחייך מתי שתרצו, זה מאיר את החדר.)
בכל מקרה, בספרים שאני קוראת דמויות כאלה הן נדירות (או שזה רק אצלי). זה בסך הכל הספר השלישי שמצאתי בו דמות ה-אהובה (באמת יכול להיות שאני בררנית מדי).
ודרך אגב, אני קוראת המון ספרים. מאז שלמדתי לקרוא אני קוראת ספר אחרי ספר (מצד שני אני יודעת לקרוא רק קצת יותר משש שנים), ובכל זאת יש לי רק שלוש דמויות ה-אהובות. אני מעריצה את ריק ריירדן על שהצליח להמציא דמות כזאת (למרות שהוא לא לגמרי המציא אותה) וגם כועסת עליו כי הוא הרג אותה. למה?!?!

#סוף ספוילרים#


6.11.15: סיימתי את הספר.
וואו. פשוט וואו.

#עוד ספוילרים#

דבר ראשון, היא חזרה! תודה לאלים על המתנה הנפלאה שלהם! ~מי שקרא את הספר הבין~
דבר שני, קרטר וסיידי ניתקו את עצמם מהורוס ואיסיס. לגמרי לא צפוי!
דבר שלישי, קרטר התאהב בשבתי? קורע!

#סוף ספוילרים (שוב)#

{המשך} דבר רביעי (יש לי הרבה מה לומר), כמה אנשים שאני מכירה אומרים שהקלטה זה לא מקורי ושכבר עשו את זה, אבל אני אף פעם לא נתקלתי בספר כזה.
דבר חמישי, מה עוד יש לומר חוץ מזה שזה אחד הספרים הכי טובים שקראתי? מי שחושב שזה כמו פרסי ג'קסון שיחשוב שוב.

הייתי כותבת עוד כמה משפטים על כמה שהספר הזה נהדר, אבל יש לי ספר שני לקרוא.

10 כוכבים מתוך 5.
ריק ריירדן בהחלט מופיע ברשימת עשרת הסופרים האהובים עליי (מקום 2 מכובד, אחריי ג'יי קיי רולינג, כמובן). הוא בהחלט הרוויח את הכבוד הזה. הוא כישרוני בטירוף. ואיזה שיר מתאר בצורה טובה יותר את הכשרון של ריידן מאשר השיר הישן והמאוס אך בכל זאת אהוב- Yeh baby, she's got it (במקרה שלנו He ולא She)? תגידו לי אתם.


ועכשיו בואו נהיה רציניים.

מדהים איך ריירדן משלב בקלילות את המיתולוגיה המצרית בעלילת הספר- הספר לא עמוס מדי ומשעמם. לא תיארתי לעצמי שהמיתולוגיה המצרית כל כך עשירה ומרתקת. למדתי כל כך הרבה מהספר הזה. עוד משהו שאהבתי (מבין מיליון אחרים) זה את סגנון הכתיבה הייחודי לספר- מין קלילות וסרקסטיות כזאת של בני נוער; שריק ריירדן השתמש בזה בחכמה, הכתיבה בהחלט מדברת אלינו, בני הנוער המהוללים, ועוד יותר לבני הנוער כאן באתר החביב הזה, סימניה. עוד משהו מעניין בכתיבה זה שהסגנון הוא כיאילו הקלטה, והכתיבה כל כך כנה, זורמת וטובה עד שממש אפשר לשמוע את גווני הטון בהם הדמויות מדברות (שלא לדבר על הנזיפות אחד בשני..). הדמויות המשפרות את העלילה מתחלפות כל כמה פרקים, וזה מרענן נורא. אני מ-ת-ה על הדמויות, על סיידי בעיקר, את השנינות שלה והמרדנות בה. העלילה מותחת ברמות אדירות, שומרת על קצב קבוע. הספר מרענן ומדהים ומרתק ומושלם שמזכיר את סדרת פרסי ג'קסון (היי, זה הרי אותו סופר, לא?).



ממליצה!

וואו, וואו ושוב פעם וואו!!!
הספר הזה הוא אחד הספרים הסוחפים ביותר שקראתי בחיי!!!
לריירדן יש כתיבה כה יפה ומעניינת ובנוסף הוא יודע גם על מה לכתוב.
גם כשהספר על מצרים(-אני לא אוהבת מצרים) אתה יכול למצוא במיתולוגיה שלהם משהו יפה(במיתולוגיה שלהם-לא בהם!!!)
ממליצה בחום לכולם!!!

ספר מאוד נחמד, זורם ומלא עובדות על המתילוגיה המצרית, השזורות באופן שוטף וקולח בעלילת הספר. אמנם הספר מתרחש משתי נקודות מבט שונות, של שני האחים, אך דבר זה לא ממש פוגם בעלילה ובקריאה אלא אף מוסיף לה.

בסך-הכל, ספר חביב ונחמד ולטעמי, הרבה יותר מלמד מאחיו פרסי ג'קסון הראשון, אולי עקב העובדה שאנשים פחות מכירים את המתילוגיה המצרית אלא יותר את המיתולוגיה היוונית.

דירוג: 4 מתוך 5, נחמד וטוב, אבל לא מדהים.