הוא נולד חסר מזל. ירושה גנטית שעברה אליו חינם מאביו ומסבו שהיו לוזרים כמותו. הוא החייל ששבוע לפני סיום השירות פלט בטעות כדור לעבר הרס"ר וישב שלושה חודשים בכלא צבאי. הוא האיש שנדרס באור ירוק במעבר חצייה וגובס בשתי רגליו למשך חודשיים, הוא האידיוט שחתם על משכנתא ביום שהעלו את הריבית. ברזומה שלו חסר רק סרטן. ההישג היחיד שלו עד כה הוא אוסף כישלונות מרשים: בלימודים, בצבא, בעבודה ובחיים. הוא נכשל באופן סדרתי, דבר שכבר לא מכאיב לו. למעשה, עבורו הכישלון הוא סימן בדוק לכך שהוא חי. אם יצליח במשהו כנראה שמת.
ולכן, גם כשזחל מתחת לכיור באותו בוקר ותחב את ידו לצינור הסתום ונחתך בגלל שבעלת הווילה, הכלבה העשירה שקראה לו לפתוח את הסתימה, חסכה בקטנות כמו מסננת, פלט קללה חרישית, והחריש. מה יעזרו הקללות? אם יקלל יכאב פחות? החתך היה עמוק. שבר זכוכית שהתחבא בסיפוֹן וסתם אותו, כמעט הוריד לו את האצבע האמצעית, זאת שמסמלת: "לך-דפוק-ת`עצמך!" כאילו הוא לא מספיק דפוק.
ודווקא נתוניו הבסיסיים לא רעים בכלל. הוא חכם, פיקח ובעל רעיונות טובים ומקוריים, שמשום-מה אנשים אחרים מיישמים בהצלחה ומתעשרים. בחלקו נופלים רק הפירורים. עכשיו הוא אינסטלטור כושל. לפני כן עבד כסבל, רצף, בנאי, טייח ונגר. בכל העבודות האלה, מיותר לציין, נכשל באופן מצטיין. התוצאה: הוא עני מרוד. כולו בן שלושים וארבע וכבר הספח בתעודת הזהות שלו מפוצץ בשמות של ילדים. מירי אשתו לא מוכנה לבלוע גלולות כי קראה פעם באיזה עיתון נשים שהן גורמות להתקפי לב ולסרטן השד. בגלל המאמר המזוין יש לו כבר שלוש בנות והרביעי מתבשל ברחם. ואת כל הלועות הרעבים האלה הוא חייב לסתום באוכל.
ניסה לעצור את הדימום מתחת לזרם מים חזק וחשק את שפתיו מכאב. זין. זין. זין. הפציעה עמוקה מדי. בגללה בטח לא יוכל לעבוד כמה ימים, בזמן שבמצבו הנואש היה צריך לקחת שלוש עבודות נוספות כדי לגמור את החודש. צרה חדשה נפלה על ראשו: תשלום המשכנתא האחרון חזר. אם יזרקו אותם מהבית, הוא מתאבד בלובי של בנק טפחות. שופך נפט על עצמו ועל הפקידים ומדליק הכול.
חת`כת מפגר, התמלא זעם על מחשבותיו, למה להתאבד? במקום לשרוף ת`בנק, עדיף לשדוד אותו. מי יחשוד בו? הוא לא עבריין. אין לו בכלל עבר פלילי. ואולי יתחיל עם יעד פחות מסוכן, למשל, האיטליז הגדול של בוצ`צ`ו בנאות רחל בחולון. הוא ייכנס רעול פנים וישדוד את הפדיון היומי. בוצ`צ`ו עושה מינימום עשרים אלף שקל ביום חלש ולפחות חמישים אלף שקל בימי חמישי.
ובאותו רגע, עדיין שוטף את האצבע המדממת, ראה אותה. בתחילה חשב שהוא הוזה, שהכספת היא חזיון תעתועים העולה ממחשבותיו הפליליות. אבל לא. היא הייתה שם, אפורה-כסופה, יציבה וקבועה, מבצבצת לה מתחת לתמונה. הכאב נשכח באחת. לבו החל להלום באופן לא סדיר. חיפש מצלמה נסתרת, מתג חבוי, חוטים שמובילים ישירות לתא מעצר, ואז כרך סביב אצבעו מגבת והלך נחוש לעבר התמונה – ציור של עשרות זוגות אופניים. הוא הוריד אותה מהקיר, וכספת תעשייתית נחשפה, אפורה ורצינית, חצובה בתוך הקיר. מטר וחצי מרובע גודלה. מיני בנק. ובתוכה... לך תדע. הבוס שלו, יצחקי, סיפר לו שבעל הווילה, רפי מקסימוב, הוא "יהלומן טחון בכסף. עושה קו בלגיה-תל אביב כמו אני ואתה עושים קו פתח-תקווה-ירושלים". ובאמת, כמה שהספיק לראות, בווילה הזאת בצהלה לא חסר שום דבר. שתי מכוניות מרצדס בחניה הפנימית, בריכת שחייה בחצר, ולוסטרות שנהב-קריסטל על התקרות. אולי אלוהים שלח אותו לכאן ואולי זה הסוף של המזל הדפוק שלו. אבל איך לעזאזל פורצים כספת?
בחוץ חנתה המיצובישי המסחרית הישנה שלו, גרוטאה פרה-היסטורית שנוסעת באופן קבוע על טנק דלק ריק וקללות, מסרבת להתניע בעזרת מפתח כדרך הטבע ומתעוררת רק כשמכים בכוח על המצבר הישן. גם היום הוכיחה המיצובישי את האופי החרא שלה. חמש דקות עמד כמו שמוק בשכונה השלווה וחבט במצבר עם מפתח שוודי. כלבים זועמים נבחו מתוך חצרות, מה שכנראה הבהיל את המכונית שנדלקה סוף-סוף. יהושע שמח להסתלק ממקום שאפילו כלבים מזהים אותו כלא שייך, מגיע בפעם המיליון למסקנה שהעולם נברא להנאתם של העשירים בלבד.
כל הדרך הביתה, הכספת לא יצאה לו מהראש. אות משמים. עובדה: הוא לא חיפש אותה, היא התגלתה מיוזמתה, הציצה מתחת לתמונה, קרצה לו ופיתתה אותו כמו זונה. מה זה אם לא גורל? והכי חשוב, מה היא מחביאה בתוך הבטן שלה, שקלים, דולרים ואולי לירות סטרלינג שמטפסות עכשיו לשווי זהב? כשהגיע לצומת חולון כבר היה משוכנע שבמעיה מסתתרים הררי יהלומים ומטילי זהב בגודל בלוקים.
המרכז המסחרי העלוב של ג`סי כהן, שכונת מגוריו, העיר אותו מחלומותיו המסוכנים. באזור זה רבים החולמים שמקיצים מחלומם בכלא. מן המפורסמות ששכונת ג`סי כהן היא אחת מיצואניות העבריינים המצטיינות ביותר במשק, ענף חקלאי שמספק לבתי-הסוהר פסולת אנושית לאורך כל עונות השנה, ובשנות בצורת אף מגדיל את תפוקתו בצורה ניכרת.
מהווילה של מקסימוב בשווייץ למשכנות העוני בעזה, חשב יהושע כשחנה מול בניין מגוריו ברחוב העלוב: הבניינים צפופים, הטיח מקולף, הקירות מתפוררים, השכנים זורקים את הזבל מהמרפסות, ואם כבר מדברים על החוסר מזל שלו, חודש אחרי שקנה את הקופסת גפרורים שנקראת הדירה שלו, ירו אלמונים בתת-מקלע על דוד אוחנה שכנו מהקומה הראשונה, כשעמד במרפסת עם אשתו וניהל איתה קרב צעקות. המשפט האחרון שהטיח בפניה היה: "אצלך הכול נובל ומת. אפילו פרחים מפלסטיק." ולא שמע את תשובתה הארסית כי צרור היריות הפסיק את הריב אחת ולתמיד. אבל באותה הזדמנות גם הבניין חטף פגיעה שהורידה עוד יותר את ערך הנדל"ן.
בכניסה הייתה מודעה מוועד הבית: התקנת מעלית. סכום הנזק לכל משפחה: ארבעת אלפים שלוש-מאות שקל בשלושה תשלומים. מאיפה לעזאזל יביא להם סכום כזה? הם חושבים שרוטשילד בן-דוד שלו? ודווקא הוא, שגר בקומה האחרונה, צריך מעלית כמו אוויר לנשימה. שישים ושתיים מדרגות לא מצחיקות את הגב שלו ובטח לא את הבטן של מירי אשתו. טיפס מתנשף עד לקומה הרביעית, לקח אוויר מול השלט הצבעוני שהכריז בעליזות כאן גרים בכיף יהושע ומירי שוורץ ונקש על הדלת שלוש פעמים, שתיים במרווח קצר והשלישית אחרי שהות. טק-טק... טק. נקישות מוסכמות. נקישות אחרות עלולות לבשר את בואם של מעקלים מההוצאה לפועל.
מיטל, הבכורה, פתחה את הדלת והתחבאה מאחוריה. כשנכנס צעקה לו "בווווו…" עשה את עצמו נבהל ורדף אחריה לסלון – אם אפשר לקרוא לתבנית אפייה, סלון. בקיץ תנור, בחורף סיביר. כולו שלוש על ארבע מטר ובתוכם מחסן רהיטים ישנים שקנו בשוק הפשפשים: ספה, כורסה, שולחן, מזנון, טלוויזיה 19 אינץ`.
הרהיט הכבד מכולם – מירי – שכבה על הספה המהוהה כמו צב ענקי ובהתה בטלוויזיה. לימור, האמצעית, האפטית, דבוקה אליה, לועסת חיתול, ופנינית, התינוקת, שוכבת בעריסה על הבטן, עושה אמבטיה של רוק לברווז צהוב מפלסטיק. יהושע סקר בעייפות את כל אוכלי החינם שמוצצים את לשדו ושאל את מירי בקול דעוך, "יש משהו לאכול? אני מת מרעב."
מבטה של מירי לא זז מהטלוויזיה. "בישלתי נקניקיות ואטריות." את המילה "בישלתי" היא ביטאה כמו "הקאתי".
הוא פנה למטבח, פתח את מכסה הסיר ונרתע לאחור. לא שהיו לו ציפיות למשהו שונה מהרגיל, אבל אפילו הריח היה דוחה. על המראה לא כדאי להרחיב את הדיבור: הנקניקיות צפו בשמן כגושי בונזו. בסיר אחר רבצה עיסה דביקה של אטריות והסלט נראה כאילו עבר סחיטה במכונת כביסה. יהושע נאנח מעומק לבו. אהבת חייו זה אוכל, אבל גם במקרה הזה אלת המזל ברחה מפניו בצעקות. מירי בשלנית גרועה למופת. אם הייתה מלמדת בקורסים של "איך לא לבשל" היו מיליונרים. לפירה היה תמיד טעם של גבס, לאורז – טעם אבק, לבשר – טעם של קלקר. חביתות נשרפו או נאכלו חיות ורוטטות. פעם, הילדות הביאו הביתה כלב רחוב והניחו לפניו קציצות שמירי בישלה. הכלב המסכן רחרח את הקציצות והלך אל הדלת עם הזנב בין הרגליים, יילל שיפתחו לו כדי שילך לחפש אוכל טעים יותר בפח. לפחות לחם היא לא מצליחה לקלקל, וטוב שלחם משביע. העמיס על הצלחת את הרעל שבישלה ובלע בעזרת לחם.
הוא דחס את האוכל לקיבתו ושטף במים, אבל ככל שדחס, הכספת חזרה, עלתה וצפה בראשו. "די. נשבר לי הזין!" צעק בלי קול והדף את הצלחת. נמאס לו מהחובות, מהדאגות ומהמזל הדפוק שלו. הוא הולך לשנות הכול, וזה מתחיל עכשיו!
***
אלישע סודאי, המכונה בפי כול "ד"ר כספת" על שום התמחותו בטיפול בכספות שלא שייכות לו, נודע בעולם התחתון כפורץ כספות מהמעלה הראשונה, ובג`סי כהן מכורתו זכה לכבוד השמור למעטים. רוב עברייני השכונה היו סתם בריונים חסרי מוח או נרקומנים מעוכים. אלישע היה ברמה אחרת לגמרי. הוא התעסק בפשע אינטליגנטי ולבן, זה שבסולם הפשעים נחשב כפשע רומנטי המכבד את בעליו. הוא גם היה מפורסם: מעלליו נפרשו על גבי העיתון חדשות לבקרים, בעיקר במדורים הפליליים. פה נחשד בפריצת הכספת של ביטוח כלל, שם ניקה את תכולת הכספת של סופר סנטר פתח-תקווה. והכי מבריק ומצחיק: הוא פרץ את הכספת של תנועת העבודה. המושחתים, הרמאים, אוכלי החינם, מוצצי הדם, האלה ניסו לכסות על עצמם והצהירו שבכספת היו רק מסמכים וניירות ערך שאי-אפשר לפדות, אבל הלשונות סיפרו שהוא חלב משם מאתיים אלף שקלים במזומן. מעולם לא נמצאו הוכחות נגד אלישע, לכן תמיד שוחרר. חיוכו מתרחב ממעצר למעצר, וגם נכסיו. בלילות החמים ישבו השכנים על ספסלי הבטון של המרכז המסחרי וריכלו על כל דבר שזז, במיוחד על אלישע שזז הרבה עם הב.מ.ו שלו ודיבר על כך שבקרוב יעשה תזוזה לכיוון פנטהאוז בראשל"צ החדשה.
יהושע העריץ את משלח ידו של אלישע, אך האיש עצמו דחה אותו. לעזאזל, ככה לא נראה עבריין צמרת. בדמיונו, פורץ כספות הוא מודל קשוח מהסוג של סטיב מקווין, אחד שמסוגל לרתך מתכות בעזרת עיניו התכולות בלבד, אחד שכפתורי חולצתו ניתקים מעוצמת מאסת שריריו. אלישע לא דמה לסטיב מקווין אפילו מהגב. הוא היה ברווזון מכוער, זערורי וצהבהב. חזהו בולט, רגליו גרומות, ובגלל העקמת בעמוד השדרה שלו התהלך כמו מחוג שבור. בנוסף, היו לו גינונים של אישה. תמיד מטופח, מגונדר, ודיבורו מאנפף ומלווה בתנועות ידיים מרובות.
אחד התחביבים של מירי היה לעקוב אחריו וללעוג לו. מחלון ביתם המשקיף לחניה האחורית הסתכלה בו כשיצא ממכוניתו המפוארת. "איזה מכוער," נשפה, "אם הייתה תחרות של מכוערים הוא היה לוקח את שלושת המקומות הראשונים. `סתכל עליו! שוקל כמו שקית שוקו ריקה, נראה כמו בת של בת-יענה, אבל עושה את אשתו חוה מלכה... למרות שתהרוג אותי, וגם אז אנ`לא יבין, איך היא נכנסת איתו כל לילה למיטה."
למירי היה כישרון אדיר לקטול בני-אדם בהבל פה באותה שפה ארסית שהקסימה אותו מהיום שפגש אותה. "איכס," הצטמררה, משעינה את בטנה שפעם הייתה שטוחה וחלקה על החלון, "אלישע נראה כמו קרפיון. הוא גם הומו," הוסיפה עוד תובנה מעמיקה לאחר מחשבה.
"איך הומו?" יהושע גירד את הכרס. "יש לו אישה ובן."
"אז מה? יש מלא הומוהים נשואים," ענתה בידענות ששאבה מאותם עיתוני נשים ארורים. "תראה לי גבר אמיתי אחד שמורט גבות וצובע שיער!"
"סתמי!" נבהל, "איזה ג`ורה פתחת! שלא תדברי כאלה דיבורים בשכונה, שמעת? עוד תסבכי אותנו עם השטויות שלך. לפי מה את קובעת שהוא צובע שערות?"
"לפי הקורס ספרות שעשיתי לפני שמונה שנים ב`דיאנה`," רשפה, כפות ידיה הנפוחות על מותניה העבים, "ולפי שלא יכול להיות שלגבר בן ארבעים אין שערות לבנות. הנה אתה," טפחה על ראשו, "בקושי בן שלושים וכל הראש שלך מלח-פלפל." מירי לא סבלה שחולקים על דעתה, ובמיוחד לא בעלה.
כן צובע, לא צובע, ליהושע לא היו הרבה ברירות. הכספת שתפתור אחת ולתמיד את כל בעיותיו התנחלה בראשו, והוא לא הכיר פורצי כספות מלבד אלישע. בסתר לבו לא בטח בו, אבל הרגיע את חששותיו. למה שיטיל בו ספק? הרי באלישע נעזרים עבריינים כבדים המגיחים לביתו לעסקים מפוקפקים בשעות לא מקובלות לקבלת אורחים. אם הוא אמין עליהם, הוא מספיק טוב גם בשבילו.
***
הוא מצא את אלישע במרכז המסחרי, יושב על ספסל ברחבה שבחזית הקיוסק של אבי נעים. בשעות אחר הצהריים המאוחרות אלישע היה בעיצומה של הפסקה אחת מִני רבות שהעניק לעצמו בנדיבות ושחיברו את יומו להפסקה אחת גדולה ומאושרת. מפקיר את פניו המכוערות לקרני שמש אחרונות, מצץ טרופית ענבים בעונג גדול. לצדו חנתה עגלת ילדים ובתוכה בנו התינוק.
יהושע קרב אליו, מבטיהם הצטלבו. "יש לי איתך דיבור קצר," אמר.
אלישע התרומם בזריזות מהספסל והזיז את העגלה, רומז לו שיתקדם בנפרד, בלי לעצור לידו, לתוך החורשה הסמוכה.
בין נדנדות שבורות ועצים שחופים סיפר לו על הכספת שמאחורי התמונה, על גודלה ועל הפוטנציאל שלה. ניצוץ חמדני נדלק בעיניים הסגריריות ומטח שאלות ניתך על יהושע: "כמה קומות יש בווילה? השער נעול? יש חומה? כלב? מצלמות? אזעקה?"
"אנ`לא זוכר," אמר יהושע בחוסר אונים, "לא הספקתי להסתכל על כל הדברים האלה."
"לא חשוב," חייך אליו המקק בחיוך שכולו זדון, "במילא אנ`לא פותח ת`ארגז כלים לפני שאני חורש ת`סביבה ומתצפת על הבית כמה ימים טובים."
"אז עושים ת`מכה?" שאל יהושע.
"למה לא?" אלישע לעס את קשית הטרופית. "ולפי התנאים שלי. אנחנו שותפים ארבעים- שישים. אתה ארבעים," הבהיר מי הבוס.
"על אינפורמציה מקבלים עשר אחוז," יהושע לא מצמץ, "ככה שיוצא חמישים-חמישים."
ראש העיט של אלישע זינק קדימה בחשדנות ומיד נסוג לאחור. "הולך." לחץ לו יד, "שותפים חמישים-חמישים."
הם ערכו תצפית על הווילה במשך ארבעה ימים. במהלכם הכיר יהושע צדדים חדשים, אם כי לא לגמרי מפתיעים, באופיו של שותפו לפשע. דבר אחד בלט מאוד: ד"ר כספת אהב את עצמו בטירוף, בלי גבולות ממש, ולא ניסה להסתיר את אהבתו בצביעות או בנתינה לזולת. מדי בוקר הגיע מצויד בסנדוויצ`ים מעוררי תאווה המורכבים מתערובת אלוהית של סוגי נקניקים משובחים, מרוחים במיונז ובחרדל ומעוטרים בחמוצים, ואפילו לא הציע לו ביס. מזיל ריר ואכול קנאה ראה אותו בולע אותם בביסים קטנים ומקנח בשתיית פטל ממותק בבקבוקים שקופים. לא היה גבול לאנוכיותו. כשהתחבאו, תמיד לקח לעצמו את הצל ודאג לקירור כשנופף על עצמו במניפה ספרדית קטנה שהחזיק בתיק נשי וצהוב יחד עם הסנדוויצ`ים. הוא גם התלונן כמו כוסית על כל דבר: "היתושים עוקצים אותי."; "הנמלים נכנסים לי מתחת לבגדים."; "השמש שורפת אותי."... הייתה לו יכולת מדהימה להפיק מעצמו זרם יציב של תלונות. ליידי-בוי, מפונק, בלתי נסבל. יהושע הרגיש שעוד יום בקרבתו, והוא מתפוצץ עליו.
כל התכונות האלה התנדפו באחת כשפרצו לווילה ואלישע ניצב פרונטלית מול הכספת. למראה גודלה ורצינותה התיישרה העקמת בגבו וקומתו גבהה בראש שלם. פניו אורו ונראו כמעט יפות. לראשונה הזכיר גבר מסוג זכר. בהדרת כבוד הסיר את כובעו ועמד מולה נפעם. "יפהפייה," התפעל בקול רם וליטף את המסגרת, "בת-זונה יפהפייה, מה את מחביאה?" הצמיד אליה את אוזנו כאילו תגלה לו את סודה. "אני ואת הולכים לעשות אהבה," הבטיח לה בלחישה ולחץ את הידית כמו סגרו על עסקה. "אני ייתן לך ת`זיון של החיים שלך ובסוף עוד תגידי תודה רבה." יהושע עקב אחריו סקרן ונרגש.
שמש צהריים כתומה כתפוז האירה את הבית בצהלה ואת יהושע שעמד דרוך בצד החלון, אקדח בידו. כשאלישע שם בכפו את הברטה ולראשונה הכה בו קור המתכת של הכלי, חש רתיעה, אך דחף פנימי חזק ממנו גרם לו להושיט את ידו השנייה ולכסות את האקדח כאב המכסה את תינוקו בשמיכה. חום כפותיו עבר מיד לברזל הקר. עתה הפיח בו ידידו הקטלני קור רוח ושאננות. בעין אחת עקב מהחלון אחר המתרחש בחוץ, ובשנייה התפעל מביצועיו של רב-אומן. דבר כזה לא ראה גם בסרטים.
בין אלישע לכספת ניצת רומן הדדי. הוא לא פרץ אותה, אלא פיתה אותה במגע ובמילים. אצבעותיו רפרפו על הכספת וחיפשו מקומות אסטרטגיים. "איפה אני עושה לך נעים, כפרה? איפה אני עושה לך חשק?" דגדג אותה, "תגלי לאבא`לה," ליטף את חריציה, "נהנית, בובל`ה?" שאל באינטימיות כשהכניס לזוויותיה מכשירים דקים וחדים, "את מתגרה? עושה גורו-גורו מתענוג?" הניח את אוזנו על טבורה והאזין למתרחש ברחמה עם סטטוסקופ. "עוד דקה אני נכנס בך, כפרה," התנשף, "סבלנות. גם אני מת..."
יהושע נכח בסצנה שהוא אפילו לא חלם עליה. לא רק שלא פחד או התרגש, הוא ממש התחרמן. הסרט הכחול המפתיע בין החפץ לאדם שהוקרן לנגד עיניו המשתאות, הסכנה וההבטחה הקרובה לעושר גרמו לו ריגוש חזק ולא מוכר. הוא ניצב ליד החלון עם אקדח שלוף וזין עומד, בעוד אלישע כורע על ברכיו, לצדו ארגז הכלים הפתוח, תנועותיו מיומנות וזריזות. "טיפלתי בך יפה, כוסית?" מצא את הנקודות המתאימות והכניס בהן בעדינות חומר נפץ. "עכשיו תקבלי את הזין שמגיע לך," התרחק לאחור, "אני הולך להיכנס בך."
שני פיצוצים קטנים נשמעו והכספת השמיעה סדרת טיקים עדינים. "ככה היא גומרת," זרח אלישע.
הכספת נפתחה ותכולתה התגלתה. הם גרפו הכול בשני צרורות והסתלקו במהירות. בבית של אלישע התחלקו שווה בשווה.

הוא נולד חסר מזל. ירושה גנטית שעברה אליו חינם מאביו ומסבו שהיו לוזרים כמותו. הוא החייל ששבוע לפני סיום השירות פלט בטעות כדור לעבר הרס"ר וישב שלושה חודשים בכלא צבאי. הוא האיש שנדרס באור ירוק במעבר חצייה וגובס בשתי רגליו למשך חודשיים, הוא האידיוט שחתם על משכנתא ביום שהעלו את הריבית. ברזומה שלו חסר רק סרטן. ההישג היחיד שלו עד כה הוא אוסף כישלונות מרשים: בלימודים, בצבא, בעבודה ובחיים. הוא נכשל באופן סדרתי, דבר שכבר לא מכאיב לו. למעשה, עבורו הכישלון הוא סימן בדוק לכך שהוא חי. אם יצליח במשהו כנראה שמת.
ולכן, גם כשזחל מתחת לכיור באותו בוקר ותחב את ידו לצינור הסתום ונחתך בגלל שבעלת הווילה, הכלבה העשירה שקראה לו לפתוח את הסתימה, חסכה בקטנות כמו מסננת, פלט קללה חרישית, והחריש. מה יעזרו הקללות? אם יקלל יכאב פחות? החתך היה עמוק. שבר זכוכית שהתחבא בסיפוֹן וסתם אותו, כמעט הוריד לו את האצבע האמצעית, זאת שמסמלת: "לך-דפוק-ת`עצמך!" כאילו הוא לא מספיק דפוק.
ודווקא נתוניו הבסיסיים לא רעים בכלל. הוא חכם, פיקח ובעל רעיונות טובים ומקוריים, שמשום-מה אנשים אחרים מיישמים בהצלחה ומתעשרים. בחלקו נופלים רק הפירורים. עכשיו הוא אינסטלטור כושל. לפני כן עבד כסבל, רצף, בנאי, טייח ונגר. בכל העבודות האלה, מיותר לציין, נכשל באופן מצטיין. התוצאה: הוא עני מרוד. כולו בן שלושים וארבע וכבר הספח בתעודת הזהות שלו מפוצץ בשמות של ילדים. מירי אשתו לא מוכנה לבלוע גלולות כי קראה פעם באיזה עיתון נשים שהן גורמות להתקפי לב ולסרטן השד. בגלל המאמר המזוין יש לו כבר שלוש בנות והרביעי מתבשל ברחם. ואת כל הלועות הרעבים האלה הוא חייב לסתום באוכל.
ניסה לעצור את הדימום מתחת לזרם מים חזק וחשק את שפתיו מכאב. זין. זין. זין. הפציעה עמוקה מדי. בגללה בטח לא יוכל לעבוד כמה ימים, בזמן שבמצבו הנואש היה צריך לקחת שלוש עבודות נוספות כדי לגמור את החודש. צרה חדשה נפלה על ראשו: תשלום המשכנתא האחרון חזר. אם יזרקו אותם מהבית, הוא מתאבד בלובי של בנק טפחות. שופך נפט על עצמו ועל הפקידים ומדליק הכול.
חת`כת מפגר, התמלא זעם על מחשבותיו, למה להתאבד? במקום לשרוף ת`בנק, עדיף לשדוד אותו. מי יחשוד בו? הוא לא עבריין. אין לו בכלל עבר פלילי. ואולי יתחיל עם יעד פחות מסוכן, למשל, האיטליז הגדול של בוצ`צ`ו בנאות רחל בחולון. הוא ייכנס רעול פנים וישדוד את הפדיון היומי. בוצ`צ`ו עושה מינימום עשרים אלף שקל ביום חלש ולפחות חמישים אלף שקל בימי חמישי.
ובאותו רגע, עדיין שוטף את האצבע המדממת, ראה אותה. בתחילה חשב שהוא הוזה, שהכספת היא חזיון תעתועים העולה ממחשבותיו הפליליות. אבל לא. היא הייתה שם, אפורה-כסופה, יציבה וקבועה, מבצבצת לה מתחת לתמונה. הכאב נשכח באחת. לבו החל להלום באופן לא סדיר. חיפש מצלמה נסתרת, מתג חבוי, חוטים שמובילים ישירות לתא מעצר, ואז כרך סביב אצבעו מגבת והלך נחוש לעבר התמונה – ציור של עשרות זוגות אופניים. הוא הוריד אותה מהקיר, וכספת תעשייתית נחשפה, אפורה ורצינית, חצובה בתוך הקיר. מטר וחצי מרובע גודלה. מיני בנק. ובתוכה... לך תדע. הבוס שלו, יצחקי, סיפר לו שבעל הווילה, רפי מקסימוב, הוא "יהלומן טחון בכסף. עושה קו בלגיה-תל אביב כמו אני ואתה עושים קו פתח-תקווה-ירושלים". ובאמת, כמה שהספיק לראות, בווילה הזאת בצהלה לא חסר שום דבר. שתי מכוניות מרצדס בחניה הפנימית, בריכת שחייה בחצר, ולוסטרות שנהב-קריסטל על התקרות. אולי אלוהים שלח אותו לכאן ואולי זה הסוף של המזל הדפוק שלו. אבל איך לעזאזל פורצים כספת?
בחוץ חנתה המיצובישי המסחרית הישנה שלו, גרוטאה פרה-היסטורית שנוסעת באופן קבוע על טנק דלק ריק וקללות, מסרבת להתניע בעזרת מפתח כדרך הטבע ומתעוררת רק כשמכים בכוח על המצבר הישן. גם היום הוכיחה המיצובישי את האופי החרא שלה. חמש דקות עמד כמו שמוק בשכונה השלווה וחבט במצבר עם מפתח שוודי. כלבים זועמים נבחו מתוך חצרות, מה שכנראה הבהיל את המכונית שנדלקה סוף-סוף. יהושע שמח להסתלק ממקום שאפילו כלבים מזהים אותו כלא שייך, מגיע בפעם המיליון למסקנה שהעולם נברא להנאתם של העשירים בלבד.
כל הדרך הביתה, הכספת לא יצאה לו מהראש. אות משמים. עובדה: הוא לא חיפש אותה, היא התגלתה מיוזמתה, הציצה מתחת לתמונה, קרצה לו ופיתתה אותו כמו זונה. מה זה אם לא גורל? והכי חשוב, מה היא מחביאה בתוך הבטן שלה, שקלים, דולרים ואולי לירות סטרלינג שמטפסות עכשיו לשווי זהב? כשהגיע לצומת חולון כבר היה משוכנע שבמעיה מסתתרים הררי יהלומים ומטילי זהב בגודל בלוקים.
המרכז המסחרי העלוב של ג`סי כהן, שכונת מגוריו, העיר אותו מחלומותיו המסוכנים. באזור זה רבים החולמים שמקיצים מחלומם בכלא. מן המפורסמות ששכונת ג`סי כהן היא אחת מיצואניות העבריינים המצטיינות ביותר במשק, ענף חקלאי שמספק לבתי-הסוהר פסולת אנושית לאורך כל עונות השנה, ובשנות בצורת אף מגדיל את תפוקתו בצורה ניכרת.
מהווילה של מקסימוב בשווייץ למשכנות העוני בעזה, חשב יהושע כשחנה מול בניין מגוריו ברחוב העלוב: הבניינים צפופים, הטיח מקולף, הקירות מתפוררים, השכנים זורקים את הזבל מהמרפסות, ואם כבר מדברים על החוסר מזל שלו, חודש אחרי שקנה את הקופסת גפרורים שנקראת הדירה שלו, ירו אלמונים בתת-מקלע על דוד אוחנה שכנו מהקומה הראשונה, כשעמד במרפסת עם אשתו וניהל איתה קרב צעקות. המשפט האחרון שהטיח בפניה היה: "אצלך הכול נובל ומת. אפילו פרחים מפלסטיק." ולא שמע את תשובתה הארסית כי צרור היריות הפסיק את הריב אחת ולתמיד. אבל באותה הזדמנות גם הבניין חטף פגיעה שהורידה עוד יותר את ערך הנדל"ן.
בכניסה הייתה מודעה מוועד הבית: התקנת מעלית. סכום הנזק לכל משפחה: ארבעת אלפים שלוש-מאות שקל בשלושה תשלומים. מאיפה לעזאזל יביא להם סכום כזה? הם חושבים שרוטשילד בן-דוד שלו? ודווקא הוא, שגר בקומה האחרונה, צריך מעלית כמו אוויר לנשימה. שישים ושתיים מדרגות לא מצחיקות את הגב שלו ובטח לא את הבטן של מירי אשתו. טיפס מתנשף עד לקומה הרביעית, לקח אוויר מול השלט הצבעוני שהכריז בעליזות כאן גרים בכיף יהושע ומירי שוורץ ונקש על הדלת שלוש פעמים, שתיים במרווח קצר והשלישית אחרי שהות. טק-טק... טק. נקישות מוסכמות. נקישות אחרות עלולות לבשר את בואם של מעקלים מההוצאה לפועל.
מיטל, הבכורה, פתחה את הדלת והתחבאה מאחוריה. כשנכנס צעקה לו "בווווו…" עשה את עצמו נבהל ורדף אחריה לסלון – אם אפשר לקרוא לתבנית אפייה, סלון. בקיץ תנור, בחורף סיביר. כולו שלוש על ארבע מטר ובתוכם מחסן רהיטים ישנים שקנו בשוק הפשפשים: ספה, כורסה, שולחן, מזנון, טלוויזיה 19 אינץ`.
הרהיט הכבד מכולם – מירי – שכבה על הספה המהוהה כמו צב ענקי ובהתה בטלוויזיה. לימור, האמצעית, האפטית, דבוקה אליה, לועסת חיתול, ופנינית, התינוקת, שוכבת בעריסה על הבטן, עושה אמבטיה של רוק לברווז צהוב מפלסטיק. יהושע סקר בעייפות את כל אוכלי החינם שמוצצים את לשדו ושאל את מירי בקול דעוך, "יש משהו לאכול? אני מת מרעב."
מבטה של מירי לא זז מהטלוויזיה. "בישלתי נקניקיות ואטריות." את המילה "בישלתי" היא ביטאה כמו "הקאתי".
הוא פנה למטבח, פתח את מכסה הסיר ונרתע לאחור. לא שהיו לו ציפיות למשהו שונה מהרגיל, אבל אפילו הריח היה דוחה. על המראה לא כדאי להרחיב את הדיבור: הנקניקיות צפו בשמן כגושי בונזו. בסיר אחר רבצה עיסה דביקה של אטריות והסלט נראה כאילו עבר סחיטה במכונת כביסה. יהושע נאנח מעומק לבו. אהבת חייו זה אוכל, אבל גם במקרה הזה אלת המזל ברחה מפניו בצעקות. מירי בשלנית גרועה למופת. אם הייתה מלמדת בקורסים של "איך לא לבשל" היו מיליונרים. לפירה היה תמיד טעם של גבס, לאורז – טעם אבק, לבשר – טעם של קלקר. חביתות נשרפו או נאכלו חיות ורוטטות. פעם, הילדות הביאו הביתה כלב רחוב והניחו לפניו קציצות שמירי בישלה. הכלב המסכן רחרח את הקציצות והלך אל הדלת עם הזנב בין הרגליים, יילל שיפתחו לו כדי שילך לחפש אוכל טעים יותר בפח. לפחות לחם היא לא מצליחה לקלקל, וטוב שלחם משביע. העמיס על הצלחת את הרעל שבישלה ובלע בעזרת לחם.
הוא דחס את האוכל לקיבתו ושטף במים, אבל ככל שדחס, הכספת חזרה, עלתה וצפה בראשו. "די. נשבר לי הזין!" צעק בלי קול והדף את הצלחת. נמאס לו מהחובות, מהדאגות ומהמזל הדפוק שלו. הוא הולך לשנות הכול, וזה מתחיל עכשיו!
***
אלישע סודאי, המכונה בפי כול "ד"ר כספת" על שום התמחותו בטיפול בכספות שלא שייכות לו, נודע בעולם התחתון כפורץ כספות מהמעלה הראשונה, ובג`סי כהן מכורתו זכה לכבוד השמור למעטים. רוב עברייני השכונה היו סתם בריונים חסרי מוח או נרקומנים מעוכים. אלישע היה ברמה אחרת לגמרי. הוא התעסק בפשע אינטליגנטי ולבן, זה שבסולם הפשעים נחשב כפשע רומנטי המכבד את בעליו. הוא גם היה מפורסם: מעלליו נפרשו על גבי העיתון חדשות לבקרים, בעיקר במדורים הפליליים. פה נחשד בפריצת הכספת של ביטוח כלל, שם ניקה את תכולת הכספת של סופר סנטר פתח-תקווה. והכי מבריק ומצחיק: הוא פרץ את הכספת של תנועת העבודה. המושחתים, הרמאים, אוכלי החינם, מוצצי הדם, האלה ניסו לכסות על עצמם והצהירו שבכספת היו רק מסמכים וניירות ערך שאי-אפשר לפדות, אבל הלשונות סיפרו שהוא חלב משם מאתיים אלף שקלים במזומן. מעולם לא נמצאו הוכחות נגד אלישע, לכן תמיד שוחרר. חיוכו מתרחב ממעצר למעצר, וגם נכסיו. בלילות החמים ישבו השכנים על ספסלי הבטון של המרכז המסחרי וריכלו על כל דבר שזז, במיוחד על אלישע שזז הרבה עם הב.מ.ו שלו ודיבר על כך שבקרוב יעשה תזוזה לכיוון פנטהאוז בראשל"צ החדשה.
יהושע העריץ את משלח ידו של אלישע, אך האיש עצמו דחה אותו. לעזאזל, ככה לא נראה עבריין צמרת. בדמיונו, פורץ כספות הוא מודל קשוח מהסוג של סטיב מקווין, אחד שמסוגל לרתך מתכות בעזרת עיניו התכולות בלבד, אחד שכפתורי חולצתו ניתקים מעוצמת מאסת שריריו. אלישע לא דמה לסטיב מקווין אפילו מהגב. הוא היה ברווזון מכוער, זערורי וצהבהב. חזהו בולט, רגליו גרומות, ובגלל העקמת בעמוד השדרה שלו התהלך כמו מחוג שבור. בנוסף, היו לו גינונים של אישה. תמיד מטופח, מגונדר, ודיבורו מאנפף ומלווה בתנועות ידיים מרובות.
אחד התחביבים של מירי היה לעקוב אחריו וללעוג לו. מחלון ביתם המשקיף לחניה האחורית הסתכלה בו כשיצא ממכוניתו המפוארת. "איזה מכוער," נשפה, "אם הייתה תחרות של מכוערים הוא היה לוקח את שלושת המקומות הראשונים. `סתכל עליו! שוקל כמו שקית שוקו ריקה, נראה כמו בת של בת-יענה, אבל עושה את אשתו חוה מלכה... למרות שתהרוג אותי, וגם אז אנ`לא יבין, איך היא נכנסת איתו כל לילה למיטה."
למירי היה כישרון אדיר לקטול בני-אדם בהבל פה באותה שפה ארסית שהקסימה אותו מהיום שפגש אותה. "איכס," הצטמררה, משעינה את בטנה שפעם הייתה שטוחה וחלקה על החלון, "אלישע נראה כמו קרפיון. הוא גם הומו," הוסיפה עוד תובנה מעמיקה לאחר מחשבה.
"איך הומו?" יהושע גירד את הכרס. "יש לו אישה ובן."
"אז מה? יש מלא הומוהים נשואים," ענתה בידענות ששאבה מאותם עיתוני נשים ארורים. "תראה לי גבר אמיתי אחד שמורט גבות וצובע שיער!"
"סתמי!" נבהל, "איזה ג`ורה פתחת! שלא תדברי כאלה דיבורים בשכונה, שמעת? עוד תסבכי אותנו עם השטויות שלך. לפי מה את קובעת שהוא צובע שערות?"
"לפי הקורס ספרות שעשיתי לפני שמונה שנים ב`דיאנה`," רשפה, כפות ידיה הנפוחות על מותניה העבים, "ולפי שלא יכול להיות שלגבר בן ארבעים אין שערות לבנות. הנה אתה," טפחה על ראשו, "בקושי בן שלושים וכל הראש שלך מלח-פלפל." מירי לא סבלה שחולקים על דעתה, ובמיוחד לא בעלה.
כן צובע, לא צובע, ליהושע לא היו הרבה ברירות. הכספת שתפתור אחת ולתמיד את כל בעיותיו התנחלה בראשו, והוא לא הכיר פורצי כספות מלבד אלישע. בסתר לבו לא בטח בו, אבל הרגיע את חששותיו. למה שיטיל בו ספק? הרי באלישע נעזרים עבריינים כבדים המגיחים לביתו לעסקים מפוקפקים בשעות לא מקובלות לקבלת אורחים. אם הוא אמין עליהם, הוא מספיק טוב גם בשבילו.
***
הוא מצא את אלישע במרכז המסחרי, יושב על ספסל ברחבה שבחזית הקיוסק של אבי נעים. בשעות אחר הצהריים המאוחרות אלישע היה בעיצומה של הפסקה אחת מִני רבות שהעניק לעצמו בנדיבות ושחיברו את יומו להפסקה אחת גדולה ומאושרת. מפקיר את פניו המכוערות לקרני שמש אחרונות, מצץ טרופית ענבים בעונג גדול. לצדו חנתה עגלת ילדים ובתוכה בנו התינוק.
יהושע קרב אליו, מבטיהם הצטלבו. "יש לי איתך דיבור קצר," אמר.
אלישע התרומם בזריזות מהספסל והזיז את העגלה, רומז לו שיתקדם בנפרד, בלי לעצור לידו, לתוך החורשה הסמוכה.
בין נדנדות שבורות ועצים שחופים סיפר לו על הכספת שמאחורי התמונה, על גודלה ועל הפוטנציאל שלה. ניצוץ חמדני נדלק בעיניים הסגריריות ומטח שאלות ניתך על יהושע: "כמה קומות יש בווילה? השער נעול? יש חומה? כלב? מצלמות? אזעקה?"
"אנ`לא זוכר," אמר יהושע בחוסר אונים, "לא הספקתי להסתכל על כל הדברים האלה."
"לא חשוב," חייך אליו המקק בחיוך שכולו זדון, "במילא אנ`לא פותח ת`ארגז כלים לפני שאני חורש ת`סביבה ומתצפת על הבית כמה ימים טובים."
"אז עושים ת`מכה?" שאל יהושע.
"למה לא?" אלישע לעס את קשית הטרופית. "ולפי התנאים שלי. אנחנו שותפים ארבעים- שישים. אתה ארבעים," הבהיר מי הבוס.
"על אינפורמציה מקבלים עשר אחוז," יהושע לא מצמץ, "ככה שיוצא חמישים-חמישים."
ראש העיט של אלישע זינק קדימה בחשדנות ומיד נסוג לאחור. "הולך." לחץ לו יד, "שותפים חמישים-חמישים."
הם ערכו תצפית על הווילה במשך ארבעה ימים. במהלכם הכיר יהושע צדדים חדשים, אם כי לא לגמרי מפתיעים, באופיו של שותפו לפשע. דבר אחד בלט מאוד: ד"ר כספת אהב את עצמו בטירוף, בלי גבולות ממש, ולא ניסה להסתיר את אהבתו בצביעות או בנתינה לזולת. מדי בוקר הגיע מצויד בסנדוויצ`ים מעוררי תאווה המורכבים מתערובת אלוהית של סוגי נקניקים משובחים, מרוחים במיונז ובחרדל ומעוטרים בחמוצים, ואפילו לא הציע לו ביס. מזיל ריר ואכול קנאה ראה אותו בולע אותם בביסים קטנים ומקנח בשתיית פטל ממותק בבקבוקים שקופים. לא היה גבול לאנוכיותו. כשהתחבאו, תמיד לקח לעצמו את הצל ודאג לקירור כשנופף על עצמו במניפה ספרדית קטנה שהחזיק בתיק נשי וצהוב יחד עם הסנדוויצ`ים. הוא גם התלונן כמו כוסית על כל דבר: "היתושים עוקצים אותי."; "הנמלים נכנסים לי מתחת לבגדים."; "השמש שורפת אותי."... הייתה לו יכולת מדהימה להפיק מעצמו זרם יציב של תלונות. ליידי-בוי, מפונק, בלתי נסבל. יהושע הרגיש שעוד יום בקרבתו, והוא מתפוצץ עליו.
כל התכונות האלה התנדפו באחת כשפרצו לווילה ואלישע ניצב פרונטלית מול הכספת. למראה גודלה ורצינותה התיישרה העקמת בגבו וקומתו גבהה בראש שלם. פניו אורו ונראו כמעט יפות. לראשונה הזכיר גבר מסוג זכר. בהדרת כבוד הסיר את כובעו ועמד מולה נפעם. "יפהפייה," התפעל בקול רם וליטף את המסגרת, "בת-זונה יפהפייה, מה את מחביאה?" הצמיד אליה את אוזנו כאילו תגלה לו את סודה. "אני ואת הולכים לעשות אהבה," הבטיח לה בלחישה ולחץ את הידית כמו סגרו על עסקה. "אני ייתן לך ת`זיון של החיים שלך ובסוף עוד תגידי תודה רבה." יהושע עקב אחריו סקרן ונרגש.
שמש צהריים כתומה כתפוז האירה את הבית בצהלה ואת יהושע שעמד דרוך בצד החלון, אקדח בידו. כשאלישע שם בכפו את הברטה ולראשונה הכה בו קור המתכת של הכלי, חש רתיעה, אך דחף פנימי חזק ממנו גרם לו להושיט את ידו השנייה ולכסות את האקדח כאב המכסה את תינוקו בשמיכה. חום כפותיו עבר מיד לברזל הקר. עתה הפיח בו ידידו הקטלני קור רוח ושאננות. בעין אחת עקב מהחלון אחר המתרחש בחוץ, ובשנייה התפעל מביצועיו של רב-אומן. דבר כזה לא ראה גם בסרטים.
בין אלישע לכספת ניצת רומן הדדי. הוא לא פרץ אותה, אלא פיתה אותה במגע ובמילים. אצבעותיו רפרפו על הכספת וחיפשו מקומות אסטרטגיים. "איפה אני עושה לך נעים, כפרה? איפה אני עושה לך חשק?" דגדג אותה, "תגלי לאבא`לה," ליטף את חריציה, "נהנית, בובל`ה?" שאל באינטימיות כשהכניס לזוויותיה מכשירים דקים וחדים, "את מתגרה? עושה גורו-גורו מתענוג?" הניח את אוזנו על טבורה והאזין למתרחש ברחמה עם סטטוסקופ. "עוד דקה אני נכנס בך, כפרה," התנשף, "סבלנות. גם אני מת..."
יהושע נכח בסצנה שהוא אפילו לא חלם עליה. לא רק שלא פחד או התרגש, הוא ממש התחרמן. הסרט הכחול המפתיע בין החפץ לאדם שהוקרן לנגד עיניו המשתאות, הסכנה וההבטחה הקרובה לעושר גרמו לו ריגוש חזק ולא מוכר. הוא ניצב ליד החלון עם אקדח שלוף וזין עומד, בעוד אלישע כורע על ברכיו, לצדו ארגז הכלים הפתוח, תנועותיו מיומנות וזריזות. "טיפלתי בך יפה, כוסית?" מצא את הנקודות המתאימות והכניס בהן בעדינות חומר נפץ. "עכשיו תקבלי את הזין שמגיע לך," התרחק לאחור, "אני הולך להיכנס בך."
שני פיצוצים קטנים נשמעו והכספת השמיעה סדרת טיקים עדינים. "ככה היא גומרת," זרח אלישע.
הכספת נפתחה ותכולתה התגלתה. הם גרפו הכול בשני צרורות והסתלקו במהירות. בבית של אלישע התחלקו שווה בשווה.