ביקורת ספרותית על הטיגריס הלבן מאת ארווינד אדיגה

---

תוך כדי קריאה הייתי עסוקה ביצירת שתי רשימות: האחת על הודו, מאפייניה ומנהגיה. השניה על מוטיבים העולים מהסיפור הספציפי הזה. אנסה לפרט עבורכם את הרעיונות הבולטים ביותר:

הטיגריס הלבן הוא חיה נדירה ביותר המופיעה רק פעם אחת בכל דור. גיבור סיפורינו משול לטיגריס בג'ונגל הזה של הודו. הוא גם מבין שכדי לשרוד יהיה עליו לאמץ נורמות של טורף – להפוך לרוצח. בביקור בגן החיות של דלהי, כשהביט בעינו היוקדות של הטיגריס הכלוא בכלוב, הבין שהוא עצמו כלוא בכלוב של סבתו, ראש המשפחה, הממתינה בכל חודש לקבל את משכורת הפרוטות שלו – זו תאכיל משפחה שלמה. אם לא ישלח – היא תלשין לאדונו. אם הוא יפר את החוקים ויגנוב, משפחת האדון תתנקם במשפחתו. מלכוד. "עקרון הלול" מכנה זאת אדיגה: "מקור גאוותה ותהילתה של אומתנו… הוא המשפחה ההודית, היא הסיבה שאנו לכודים בלול וקשורים אליו… רק אדם שמוכן לראות בהרס משפחתו – נרדפת, מוכה, ונשרפת חיים בידי האדונים – מסוגל לברוח מהלול. לא אדם מן היישוב נחוץ כאן אלא חריג, סטייה של הטבע. טיגריס לבן. אתה מאזין לסיפורו של יזם חברתי, אדוני".

היזם הוא אותו אדם שרואה בעוולות המכבידות על 400 מליון מבני עמו החיים בחושך, חושך – תרתי משמע, ללא חשמל. ללא מים וביוב. והוא רוצה לחולל שינוי. שינוי אישי בראש ובראשונה, אבל גם שינוי חברתי, למרות שהוא מבין מראש שיקשה עליו להוביל מהפכה ולסחוף אחריו את ההמונים. אחרי הכל, לשיטתו, גם גנדי האלוהי לא הצליח, למרות שרבים מרחובות הודו נקראים על שמו, כיכרות העיר עטורות פסלים בדמותו, וילדים מתחנכים להעריצו. גנדי האלוהי לא השיג את המטרה אחרי הכל. כשהטיגריס שלנו יקים בית-ספר כחלק מחזונו החברתי הוא יבטיח שיהיה זה "בית ספר שבו אסור לדפוק למישהו את השכל בתפילות וסיפורים על אלוהים ועל גנדי".

גיבור סיפורנו נולד לקאסטת האלאווי – עושי הממתקים. זה אומר שבמקרה הטוב הוא יכול לנגב שולחנות בבתי-תה. את חוק לימודיו סיים כשבת-דודתו עמדה להתחתן, והמשפחה היתה צריכה לספק מוהר גבוה מכפי יכולתה: "רק ילדים שלימודיהם הופסקו, זוכרים את מה שלמדו" הוא אומר בכעס שנים לאחר מכן. המקפצה הראשונה בסולם הקריירה היתה כשהתקבל להיות נהג שני בבית משפחת האיש העשיר בכפר. אין לתאר את האושר שהציף אותו כשקיבל חדר עם גג, הגג כנראה אינו בנמצא בדרך כלל. הנהג הראשון זוכה לישון על מיטה, הוא על הרצפה, אבל מה צריך לבקש יותר מזה?! כעבור זמן, עבר אל העיר הגדולה – דלהי, יחד עם הבן של הבוס ואשתו האמריקאית. חשיפה ראשונה אל חיי האור. הזוג התגורר במרומי מגדל מפואר, בשעה שהנהג ישן במגורי המשרתים מתחת לאדמה. דלהי מתוארת כעיר בה הפערים בין העשירים שמבלים בקניונים מפוארים, לבין העניים הישנים בשולי הכביש ומתחת לגשרים, הם מעל למה שניתן להבין. על מדד זיהום האויר מודיעים בחדשות יומיום. הפקקים בלתי נסבלים. לצד תנופת בניה אדירה, אנו עדים לתיאורי עבדות של ממש: פועלים הנושאים על גופם לבנים, ועובדים גם בשעות הלילה המאוחרות. מעברות עלובות צמודות לשכונות הפאר. הכל קרוב וכמעט מתערבב אחד בשני, אך אין מעבר מהאור אל החושך.

בהודו חמש כיתות (קאסטות) עיקריות: בראש – כת הברהמינים (כתבי קודש). אחריה כת הקשאריה (מלכים ולוחמים), כת הואישיה (סוחרים), וכת הסודרה (איכרים ובעלי מלאכה). הכת הנמוכה ביותר "דליט / אנטצ'בלס" הם האסורים במגע. בפועל יש כ 3000 כיתות שונות, כאשר המעמד החברתי מבנה את זהותו של האדם, את טווח עיסוקיו האפשריים, מנהגיו, הנורמות לפיהן ינהג. הניעות החברתית בין הקאסטות השונות כמעט ואינה אפשרית. החורג מכללים אלה ייענש בנידוי, הוא וכל משפחתו. הרעיון מבוסס על האמונה בגלגול נשמות, והאיום הבלתי נמנע שאם לא תחיה את חייך כנדרש בגלגול הזה, תיענש בגלגול הבא ולעולמי עד. מי צריך את זה?!

מוטיב חוזר בספר הוא אזכור של ארבעה משוררים גדולים. המוכר שבהם הוא איקבל. בתי האמצעית למדה לא מזמן בשיעור דרמה (כתה ב') על איקבל וציפור הזהב: ילד פקיסטני שאמו התבקשה למסור אותו לעבדות, ובמקום זאת החליטה לוותר על סיכת ציפור מוזהבת, יקרת-ערך ויקרה לליבה, כדי לקנות את חירותו. הילד כעס על שוויתרה על הציפור. בלב הסיפור הסיפור: עבדות הילדים בפקיסטן. אדיגה אמנם לא מפתח את הנושא, אך בהחלט מתייחס למצבם הרעוע של ילדי הודו: " עמודי חשמל – אין. ברז המים – מקולקל. הילדים – רזים ונמוכים מדי לגילם, ראשיהם גדולים מדי והעיניים הנמרצות שבתוכם זורחות כמו המצפון המיוסר של ממשלת הודו".

לקריאה נוספת: http://www.shirleysegev.co.il/2011/06/the-white-tiger/

» ביקורות נוספות של שירלי שגב, אבא מגלה-ארצות
» ביקורות נוספות על הטיגריס הלבן