“לפי השם של הספר ציפיתי לקיטצ' רציף. הכחשתי את העובדה שהוא נמצא אצלינו בבית. הנחחתי שלקחנו אותו בספריה סתם בטעות.
אז זהו שלא.
סיפור מאוד חביב ומוצלח.
המון משפטים כיפים, לפעמים עמוקים, לפעמים סתם מצחיקים, אבל לכל הדרך מאוד עדינים. בכלל סיפור שופע אהבה ומאוד עדין ומתוק ( "איזה כיף שסבא שלי הוא סבא שלי ולא סבא של ילד אחר", "הוא הביט בפניו שמשתקפים בקערית מים וראה שהוא שמח", "בלילה לגמרי בחושך, לגמרי לבד, כרית הנוצות חיבקה את שומבי..").
ילד (גמד קטן שיש לו אמא וסבא) רוצה לגעת ביונה וכל פעם היא בורחת לו. סבא עוזר לו לבנות לה שובח. אבל עדיין כל פעם היא לא רוצה להתקרב אליו. על הדרך מלמדים אותו שלא כל דבר אפשר לחבק - יש דברים שצריך לחבק מרחוק ( קצת מזכיר לי שכשהילדים קטנים , הם גם לא תמיד אוהבים את המגע והחיבוק - והרבה פעמים צריך לתת להם את ה-space שלהם ולדעת לכבד את זה).
הקטנה בת 5 שהתחילה בזמן האחרון להיות יותר ויותר ביקורתית לספרים שמקריאים לה שמעה בכיף גדול ומאוד נהנתה.
מומלץ בחום.”

“במרכז סיפור-המסגרת ניצב שומבי הגמד, אשר יונה לבנה נהגה לבקר אותו מדי פעם. כשניסה להתקרב אליה, היתה פורשת כנף ו"עפה להתחבק עם הרוח". איזה יופי של ביטוי: "להתחבק עם הרוח". אולי בגלל זה שומבי כל כך רוצה להתחבק עם היונה. אך היא עפה, והוא מפרש את הסתלקותה באופן אחד ויחיד: היא מפחדת ממנו, והוא אינו מבין מדוע, שהרי כוונותיו טובות. הפרשנות הזו תחזור על עצמה פעמים נוספות. כדי לשכנע את היונה שהיא אינה צריכה לפחד, שומבי פוצח במזמור קצר שיחזור מספר פעמים לאורך הספר: "יונה עני לי עני, את יודעת מי אני? אני הגמד שומבי, שומבי הגמד אני". ובעצם, האמירה הזו מראה ששומבי דיי בטוח בזהותו שלו: הוא גמד, וככזה הוא לא מזיק לאף אחד. אך וודאות זו של תפיסת-הזהות תתערער במקצת בהמשך. אני מעלה כאן השערה פרועה, אולי הסופרת נוגעת בנושא הגיל/גודל שמעסיק כל כך ילדים בגילאי שלוש-ארבע. הם כל הזמן רוצים להיות גדולים, אך הם עדיין קטנים ונאלצים לעיתים לוותר על רצונותיהם בשל חוסר יכולת/התאמה. הגננת שלנו לימדה אותנו לאמר "בוגר" במקום "גדול"… שומבי הוא גמד, זה מה שהוא – קטן. ועדיין, עבור היונה הוא גדול/מאיים.

נמשיך? מוזמנים להכנס לפוסט מיוחד במיוחד:
http://www.shirleysegev.co.il/2011/07/ive-never-hugged-a-dove/”