“ברוֹדֶק שב לכפר הקטן שלו, אל משפחתו האהובה, לאחר ששרד את הגיהנום של המחנה אליו הושלך בזמן המלחמה. תושבי הכפר היו כבר בטוחים שהוא מת: "באתי מארץ שלא הייתה קיימת בתודעתם, ארץ שלא מופיעה בשום מפה, ארץ שלא שומעים עליה בסיפורים, ארץ שבקעה מן האדמה תוך כמה חודשים, אבל זכרה עוד יכביד על העולם מאות שנים".
הכפר של ברודק הוא מקום מבודד ומנותק-כמעט מהעולם, שוכן בעמק יפה ופסטורלי בין הרים, מוקף ביערות, נהרות ופלגים. אלא שהיופי הזה הוא נחלתו של הטבע בלבד. לבבותיהם של בני-האדם החיים בכפר – האופה, הקצב, הכומר, ראש הכפר, המורה, בעל הפונדק – אינם מלבבים כל כך. "שמות הם דבר מוזר מאד. לפעמים לא יודעים עליהם כלום ובכל זאת אומרים אותם שוב ושוב. זה דומה קצת לבני-אדם: אנחנו פוגשים בהם לאורך השנים אבל איננו יודעים מי הם בכלל, ויום אחד הם מתגלים לעינינו כפי שמעולם לא האמנו שהם מסוגלים להיות".
זהו ספר על הרוע הבלתי-נתפס שאנשים מסוגלים לו, על זרים והיחס אליהם, על הפחד והבורות המולידים שינאה, על רצונם העז-כמוות של אנשים וקהילות להשכיח את שאינם רוצים לזכור. הפרוזה של קלודל היא נפלאה, לא פחות. שפתו פיוטית ומדויקת, דימוייו עשירים ומרחיבי-דעת. גמעתי את הספר הדק-למדי הזה בלגימות קטנות, מתענג על כל אחת מהן, על אף שקריאתו הותירה אותי עצוב. הסגנון הזכיר לי קצת את קפקא. יש בו משהו מיסתורי וקמצוץ של סוריאליזם, אוירה דחוסה של כוחות רעים קמאיים המסתתרים מאחרי הפינה. כוחות שאינך יכול לראות אותם אבל אתה חש בהם וככל שתיאבק בהם יותר כך תוסיף ותילכד בקורי העכביש שהם טווים סביבך, בלתי-נראים אך חזקים מפלדה.
ספר נהדר, אחד היפים שקראתי בשנים האחרונות. סיימתי אותו על ערסל במיקרו-אקלים הצונן מעט של הגליל. משסגרתי אותו, עצמתי עיניים והרהרתי לי, מתמכר לתחושת הדכדוך שהוא הותיר בי. תוך דקות ספורות הובילה אותי שרשרת של אסוציאציות, שאת רובן כבר איני זוכר, לחשוב על עניינים פרוזאיים. אני לא יודע איך היינו חיים בלי מתנת השכחה וההדחקה שמאפשרת לנו לנהל חיים "נורמליים" רוב הזמן, כאשר רוע כזה משתולל לו בעולם. ומצד שני, זו מתנה מורעלת. אולי בלעדיה העולם היה טוב יותר. אולי.
======================
פינת הציטוטים.
- "היו לה עיניים ירוקות, גדולות ויפהפיות, מעוטרות בנקודות זהב על פני הקשתית. נזכרתי שפעם חשבתי שלעיניים אין גיל, שאנשים מתים עם עיני ילד שיום אחד נפקחו לראות את העולם ולא הרפו ממנו עוד".
- "לא יכולתי להפסיק לחשוב על התינוק המת של שלוס, ... על השעות הספורות שחי בעולמנו. חיי האדם מוזרים כל כך. מהרגע שאנחנו מושלכים לתוכם, אנחנו שואלים את עצמנו לא פעם מה אנחנו עושים כאן. אולי משום כך יש אנשים, קצת יותר פיקחים מהאחרים, שמסתפקים בלפתוח רק מעט את הדלת, להציץ פנימה, וכשהם רואים מה יש מאחוריה, עולה בהם רצון לסגור אותה מהר ככל האפשר. אולי הצדק דווקא איתם".”
