ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 26 במאי, 2011
ע"י Solipsism
ע"י Solipsism
אנתרופולוגית אחת קבעה פעם שאנשים לא פוחדים מהזר, מהשונה מהם- כי אם מזה שהם אינם מסוגלים לקטלג.
כזה הוא ביל בורוז. הכרתי את דמותו של האיש דרך כתביו העיוניים של רוברט אנטון ווילסון (זצ"ל). כבר אז הוא נשמע לי כמו מישהו שאני לא אדע איך לאכול: ראשית העובדה שנולד ב1914 ומת ב1997. במהלך חייו התנסה בכמעט כל סוג של חומר פסיכואקטיבי שקיים- וכמובן "פסגת" ההתמכרות להרואין, שהייתה לא אחרונה ולא חביבה. בן למשפחה WASP-ית, אדם מפוקפק, רוצח בשוגג (את אישתו, בתאונת שכרות עם אקדח. ברח למקסיקו). בקיצור, הסיוט של החלום האמריקאי.
הוא מעורר בי את אותן תחושות שגורם לי האנטר תומפסון. זו רק מקריות ששניהם נודעו לשמצה בעקבות סמים. מה שקשה לי לפייס בטומפסון זה המעורבות הפוליטית והסמים.
בכל מקרה... "ג'אנקי". המילה עצמה, המצלול שלה, מעלה בי אסוציאציות של אתר פסולת, מכוניות פג זמנן. משהו סטרילי וכמעט מכני. לכן השם היה יכול להטעות. ב189 העמודים האלה (באחת מהפסקות הקריאה הנחוצות שמתי אותו עם הדפים כלפי מטה וראיתי שזו הוצאה של ידיעות אחרונות- סדרת "ספרי חמד". גיחכתי) צבור רפש ביולוגי שלא נתקלתי בו מעולם. תזקיק של חוסר משמעות מוחלט. למען האמת, אפשר לספור על יד אחת את מספר הפעמים שבהם המספר אשכרה נהנה מהסם. רוב הזמן הוא מקטר על ההתמכרות, ומתאר בנייטרליות את כל חבורת היצורים שמקיפים אותו במסעותיו לעוד קפסולת הרואין, לעוד מרשם מורפיום. זה ניגוד חריף לריח השתנן שמדיפים כל המוזכרים במהלך הספר (חלקם הגדול הספיק למות לפני תומו).
בורוז מצליח לעצבן ולהכעיס. הוא דוחה. לקראת הסוף הוא משווה בין פאניקת האנטי-הרואין בתקופה לרדיפות האנטישמיות של הנאצים. אתה תוהה איך בנאדם די מלומד (תואר בספרות אנגלית, לימודי רפואה חלקיים) מגיע לדבר כזה. בורוז נחשב לאחד מצלעות השילוש הקדוש של דור הביט (לצד גינזברג וקרואק) אבל אין בו משהו יותר מדי משותף איתם. המודל של קרואק היה הג'אז. אנשים שהיו כל כך משולהבים בטירוף הזה של האילתור, שלדעת החצוצרן ווינטון מארסליס, היו חייבים את הסם כדי לרסן את האנרגיה הזו.
בורוז, לעומת זאת- היה ונשאר ידוע בעקבות השימוש שלו בלבד. אני מעריך כל אדם שמשקיע באפיק מסויים בחייו ומהקצע אותו לשלמות (ממוכרי פלאפל ועד מהנדסי תוכנה) אבל לדעת למצוא וריד שעדיין לא קרס- איכשהו פחות מרשים.
ספר קשה, ספר חשוב, ספר שנועד לכל מי שאפילו משתעשע במחשבה על סמים (קשים). ובסופו של דבר, נותרתי מבולבל כי ממש ממש, בעמוד האחרון, אחרי כל הקור, הגועל והזוהמה שהלכה ב188 עמודים הקודמים בורוז מספר על איזה סם שמשתמשים בו אינדיאנים, שמעניק כוחות טלפתיים. וכך הוא כותב:
"הדבר שאני מחפש בכל מערכת יחסים הוא מגע ברמה הלא-מילולית של אינטואיציות ורגשות, כלומר מגע טלפתי".
כאילו חזה מראש את התגובה שלי לספר, וזרק לי ג'סטה של אנושיות ומשאלת לב שכאילו הועתקה מהנגטיב של תודעתי.
אז אחרי אנתולוגיה מזעזעת ומשעממת של כתביו, השלמנו.
1:1 ביל, 1:1.
17 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני 14 שנים ו-4 חודשים)
הביקורת יותר טובה מהספר
|
|
|
הלל הזקן
(לפני 14 שנים ו-4 חודשים)
אז מתי הביקורת על "בדרכים" ?...
וואללה, תומפסון, גינזברג, קרואק ובורוז בסקירה אחת... אתה לא 'במיליה' הנכון, אח שלי...:)
|
|
|
Solipsism
(לפני 14 שנים ו-4 חודשים)
שמח שאהבתם.
התלבטתי הרבה לגבי הביקורת הזו. לכאורה יש לי כבר כמה כאלה באוסף. אמביוולנטיות מדי. 5 כוכבים עם תוכן של 3 במקרה הטוב.
לקח לי 3 ימי קריאה רגילים לסיים את הספר אז אני לא מתחרט על הזמן, אבל אין ספק שאם יש לך איזו רשימה ממש מוקפדת- עדיף לדבוק בה, כי הספר הזה לא מוסיף הרבה, אלא אם כן המסר של "אל תיגע בהרואין או סמים קשים בכלל" לא דבק בך איפשהו שם, בין כל תוכניות המניעה של מערכת החינוך. אני אישית החלטתי לחסוך את כל זה מעצמי בעיקר כי אין לי כסף :-) אבל בכל זאת- חשוב להכיר ת'ספר בשם כי זו גם אבן פינה בספרות הביט, בספרות הנרקוטית וכמובן באמריקאית... יומרנות של 2:20 בלילה... |
|
|
זמזם
(לפני 14 שנים ו-4 חודשים)
ביקורת מצויינת - בזכותה לא אקרא את הספר
את הביקורת כיף לקרוא - את הספר, עושה רושם שממש לא.
ואני חושב לעצמי: מי מכריח אותי לקרוא ספר על המיץ של הזבל? מספיק לי לקרוא ביקורת כתובה היטב, כדי לדעת שהספר הוא הישג ספרותי, אך את זמני הקצוב אקדיש לספר שגם אהנה ממנו. |
|
|
ליז מאילת:-)
(לפני 14 שנים ו-4 חודשים)
כייף לקרוא..:-)
|
|
|
אנקה
(לפני 14 שנים ו-4 חודשים)
ביקורת מקורית מאוד משעשעת וחכמה:))
|
17 הקוראים שאהבו את הביקורת
