את בורוז הכרתי לראשונה דרך פרויקט משותף שלו ושל קורט קוביין, סולן נירוונה. קורט קוביין היה אחראי על הסאונד המלוכלך של הגיטרה בעוד בורוז הקריא סיפור קצר
-
The "Priest" They Called Him.
בסיפור שני קווי עלילה.
הראשון מתחיל עם מונית שעוצרת על יד בניין מגורים ומתוכה יוצא ילד רזה שאוחז במזוודה. המזוודה בלויה ומלוכלכת עשויה עור זול, היא כבדה מאד. קו עלילה נוסף מתרחש כשהכומר מביט בילד יוצא מהמונית. הכומר המשיך לבניין וכשנכנס מגלה שהילד איננו והמזוודה בכניסה. הוא לא היה בטוח אם זו המזוודה איתה יצא הילד מהמונית, אף ילד לא יחזיק במזוודה שכזו. סקרן לגבי תכולת המזוודה, ובתקווה שאולי יצליח למכור אותה או את מה שימצא בפנים, לקח הכומר את המזוודה ויצא החוצה אל הרחוב החשוך. הוא המשיך ללינקולן פארק וכשמצא מקום שקט ובודד פתח את המזוודה וגילה זוג רגליים של אדם קטועות ודחוסות בקושי.
את המזוודה הוא הצליח למכור תמורת שלושה שטרות.
משם המשיך לרופא. הרופא לא היה מרוצה כשראה אותו נכנס. הוא כבר ביקש ממנו שיפסיק להגיע. יכולים לקחת לו את הרישיון אם יגלו שהוא ממשיך לחלק מרשמים לכל נרקומן שמגיע לבקר. הכומר הניח את השטרות על השולחן וקיווה שהרופא יבוא לקראתו. הרופא התלהם וכעס ואיים שיקרא למשטרה אם יבוא לכאן שוב, אבל הכומר ישב כמו מנותק מכל המתרחש מביט לא מביט דרך עיניים מתות וכבדות אחרי שנים ארוכות של שימוש בג'אנק. לבסוף הרופא הוציא קפסולה קטנה עם חצי גרם אותה העיף על השולחן, "זה כל מה שיש לי, קח את זה ועוף מכאן!"
חצי גרם, אחרי שנים של שימוש בחומר, לא יעזרו הרבה לנרקומן ותיק כמותו. אבל זה עדיף על כלום. הכומר יצא מהמרפאה והמשיך חזרה אל הדירה. הוא סחב את עצמו בקושי במעלי המדרגות, פתח את הדלת ונאנח עמוקות. הוא נכנס לחדר האמבטיה, הקירות צהובים מתקלפים מלאים בעובש, האסלה מטפטפת. מאחרי הכיור הוא מחביא את הציוד. הכומר חזר לחדרו, הרים את השרוול, הכין את המזרק, ולפתע נעצר. הוא שמע קול. גניחה כואבת. הילד המקסיקני מתגורר גם הוא בבניין. מידי פעם היה פוגש בו בחדר המדרגות וכשראה אותו ידע לומר שגם הוא מכור.
הילד המשיך לסבול ולגנוח מכאבים אז הכומר מחליט ללכת ולבדוק מה קורה איתו.
"מה קורה איתך?" שאל הכומר.
"זו הרגל שלי. היא כואבת, והתרופה נגמרה."
לפני כמה שנים הילד נפצע במרוץ אופניים ומאז הכל היסטוריה. הכאבים היו חזקים מאד ובגלל התרופות שקיבל התמכר גם הוא למשככי כאבים.
הכומר חזר לדירה שלו, לקח את חצי הגרם שקיבל מהרופא וחזר אל הילד שהתפתל מכאבים.
"זה רק חצי גרם, זה כל מה שיש לי."
כשהכומר עזב הילד כבר נרדם.
------
את "ג'אנקי" כתב בורוז בשנות החמישים. סיפור שלקוח מחייו האישיים, של נרקומן שמשוטט ברחבי אמריקה של שנות הארבעים כשהוא רעב לחומר. להיות ג'אנקי זו עבודה במשרה מלאה, 24/7, אין הפסקות, כמעט ואין זמן לנוח, רק אחרי הזריקה. אם נתייחס לספר כמסמך תיעודי מפיו של נרקומן מדובר באחד מהספרים הטובים והמדויקים ביותר שנכתבו בנושא. כיצירה ספרותית, כרומן, מדובר בספר טוב, לא שגרתי, אבל לא הייתי מרחיק לכת וקורא לו יצירת מופת.
הכתיבה של בורוז, כמו ביטניקים רבים אחרים, לא נכנעת לתכתיבים, שוברת מוסכמות ובטח לא הולכת בתלם, אלא מתאימה את עצמה לאנשי השוליים, לתרבות השוליים האמריקאית של אותם שנים כשהיא מנסה להמציא את עצמה מחדש בכל פעם. הקריאה בספר זורמת וקלילה מאד, למרות הנושא הלא קל, וזו נקודה לזכותו. זה ספר אנטי ממסדי, מלוכלך, לא תקין פוליטי בשום צורה, בוטה ואותנטי, חד כתער וישיר מאין כמותו. מסמך מרתק אודותיהם של מכורים, על מסעותיו ושיטוטיו של המחבר באמריקה ובמקסיקו, מהשימוש הראשון ועד לתהליך הגמילה, על האנשים שפגש בדרך ועל חיי היום יום שלו כמכור וקצת על חוויותיו כהומוסקסואל. "הדפוק וזרוק" של המכורים לסם, הנרקומנים, הג'אנקי.
"ג'אנק, בניגוד לאלכוהול או למריחואנה, הוא לא רק אמצעי להעצים את ההנאה מהחיים. ג'אנק הוא לא כיף. ג'אנק הוא דרך חיים."
על אנשים כמו בורוז כתב האנטר ס. תומפסון - "מוזרים מדי כדי לחיות, נדירים מדי כדי למות". בורוז היה להשפעה עצומה על אחרים שהיו גם הם לאבני יסוד בתרבות השוליים האמריקאית, ברשימה הקצרה תמצאו את לו ריד, קורט קוביין, דיוויד בואי ושמות גדולים נוספים. לאלו מכם שלא צלחו את "ארוחה עירומה" הביזרי, המבולגן וחסר הגבולות, ועדיין לא הרימו ידיים, הספר הזה יכל מאד לספק את הסחורה.
