שנים של הלשנות, פחד, משטר מעורר אימים, שנים על גבי שנים של הובלת חפים מפשע, שנים של פחד תהומי מכולם ומהכל, שנים תחת משטרו של סטלין.
ובתת אחת, הכל נגמר, לאט לאט, עדיין מפחדים, אנשים מתחילים להרגיש משהו שונה, שינוי באוויר.
מה קורה שמתרחשת מהפכה? ששלטון אחד הופך לאחר?
אנרכיה מושלמת, תהו ובוהו.
על כל זה "הנאום הסודי" מדבר.
סטלין מת, את המושכות מושך מישהו אחר, ופשעים מן העבר מתחילים לצוף.
הרודפים הופכים לרדופים, ואנשים מונעים על ידי כעס ורצון עז לנקום.
במהלך הספר חשתי שזה אולי מה שקורה היום בעולם הערבי, אחרי שנים של דיכוי ורדיפה, אנשים תובעים לעצמם זכויות וחופש.
אבל מה קורה שהכל מונע על ידי שנאה תהומית ורצון לנקום בכל מקרה? האם אותם רדופים הופכים למראה של רודפיהם? האם האכזריות מותרת כדי לחפות על אכזריות אחרת?
רומא לא נכבשה ביום אחד, מסתבר שהכלל הזה חל גם על רוסיה הסובייטית.
לאורך הסיפור אנו פוגשים את גיבורנו הידוע, לב, הסוחב עבר שאפוף כולו בריח שרפה ומוות, הוא לא גאה במעשיו אך הוא מחליט לפתוח דף חדש ובכך לכפר על מעשיו.
האם זה מספיק? ומה עם אלו המבקשים נקמה, אלו שחייהם נהרסו, שפצעיהם מסרבים להגליד?
הבנתי שמהלך הקריאה שכעס וזעם מובילים את האדם כעיוור, הרצון לנקום משכיח מלבם של אותם חפים מפשע את האנושיות, ובסופו של דבר הם נדמים יותר ויותר לאנשים אותה הם שונאים יותר מכל.
נקרע מעל רוסיה מסך, מתגלה האמת שהייתה ידועה לכול, רק שכרגע גם אפשר לדבר עליה, אפשר לקרוע את תמונתו של סטלין, אפשר לשנוא ולהאשים, ואולי לא?
קשה להתנתק מפחד שכזה.
רוסיה לא מתחילה עידן חדש, עדיין לא.
קשה להודות בתבוסות, קשה להאמין כי רבבות של אנשים מתו לחינם, קשה להודות בטעות, והכי קשה להאשים בכך רק אדם אחד.
את הרודן הישן מחליף אחד חדש, את הפחד המוכר מחליף פחד אחר, מתברר שמהסך לא נקרע לחלוטין, אבל חור כבר יש בו.
למדתי מהספר על מהפכות, על אנשים המובלים אותם, מכל מיני שיקולים אנוכיים, ועל אלו המשתתפים בהם, כמו כל אותה הסטודנטים, בני הנוער למיניהם, שמאמינים שהם יכולים לשנות, רק אינם יודעים, שמי שמושך בחוטים, אינו עושה זאת מכוונה טהורה, לכולם יש אינטרסים, כולם מקריבים את חייהם של אחרים.
למען מה?
בשביל כמה תמונות...
