התחלתי את הקריאה של הספר ברגשות מעורבים. מצד אחד קיבלתי המון המלצות על הספר מצד שני, היו כאלה שהתאכזבו וציינו כי הספר סובל מחשיפת יתר. לאחר קריאה של כעשרה עמודים הייתי בטוחה של הקבוצה השנייה של אנשים היא הצודקת, אבל לאט לאט התחלתי להישאב לתוך הסיפור עד שלא יכולתי לעזוב. מכיוון שזו הסקירה הראשונה שלי (אולי קשה לקרוא לזה סקירה – יותר רחשי לב), אני מתנצלת מראש אם הכתיבה קצת ממבולבלת.
הסיפור עוקב אחר סטודנט יפני צעיר וטנבה ויחסו עם שתי צעירות: נאוקו, המלנכולית ומידורי, מלאת שמחת החיים. הסיפור נפרש על שלוש שנים ומסופר בגוף ראשון כזיכרון של וטנבה המבוגר יותר.
עד כאן הסיפור ומכאן הרגשות.
הסיפור האמיתי מבחינתי הוא סיפור על בדידות ולא על אהבה. לאורך כל הספר הרגשתי את הבדידיות האיומה שחש הגיבור. על פניו הוא בסדר, סטודנט רגיל שמגיע בקביעות לאוניברסיטה, לומד למבחנים, קורא, אוכל ובעיקר חושב, אבל כמעט תמיד לבד. מספר פעמים בספר הוזכר, כי עברו ימים ואף שבועות עד שוטנבה מדבר עם אדם אחר, אפילו שלום הוא לא אומר. הבן אדם מרוכז כולו, כל הזמן במחשבותיו. בבחירת החברים שלו אפשר לראות עד כמה הבן אדם הוא בודד, הוא בוחר לו כחברים דווקא אנשים מוחצנים יחסית, כאלה שיודעים לדבר ולבדר, הפכים גמורים ממנו, כל זה על מנת שיוכל לא לדבר, אלא להקשיב, להנהן ולהתרכז בחזרה בבדידות שלו, במחשבות שלו. היחידה ששונה מהקונספט הזה היא נאוקו, נאוקו שדומה לו בהתנהגות השתקנית שלה, אך מסיבות אחרות. אהבתי את התיאורים הלכאורה משעממים של שגרת החיים של הגיבור, כי תיאורים אלה מעבירים את הלך הרוח שלו, את המהות שלו.
אין לי ניסיון עם ספרות יפנית וזהו ספר ראשון של סופר יפני שקראתי, לכן קצת חששתי מהלא מוכר, אך במהלך הקריאה הרגשתי הזדהות, כאילו סיפור דומה היה יכול להתרחש גם כאן או בכל מקום אחר. קצת מהוויה היפנית למדתי רק מתיאורי אוכל, מערכת החינוך והנופים המדהימים.
ספר מקסים וממכר אם כי לוקח קצת זמן להתחבר אליו!
נ.ב. דווקא את השיר של ביטלס Norwegian Wood לא ממש אהבתי
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
