ביקורת ספרותית על סוגרים את הים - הספריה החדשה # מאת יהודית קציר

---

הספר כתוב מצוין ונקרא בקלות ובסקרנות. אותי הכניסו הסיפורים לאווירה דכאונית. בכולם יש לפחות דמות אחת שפיספסה משהו.
שלאף שטונדה מספר בעצם על מנוחת צהריים אחת מסוימת שבה שני בני דודים עשו מעשה שעכשיו, בבגרותם, כשהם נפגשים בלוויה של סבא, הם מתביישים בו, ולכן בעצם פיספסו את הקשר הקרוב שהיה ביניהם בילדות.
"הנעליים של פליני" מכיל בתוכו פיספוס עיקרי ופיספוסי משנה. אם אתלה בשם הסיפור, אז הפיספוס העיקרי הוא של במאי מזדקן שחלם כל חיו לעשות סרט אידשאי לכבוד אימו, ואנו עדים לפיספוס הזדמנות אחרונה לכך. יש גם הרבה דמויות אחרות עם הפיספוסים שלהם.
"דיסניאל" , שוב אתלה בשם הסיפור, מדבר על פיספוס חלומו של מיכאל להקים את דיסנילנד שלו בישראל. אבל בסיפור זה יש דמויות רבות נוספות, ובעיקר האם של המספרת שמאז שהמשפחה התפרקה, הלכה ודעכה. האם מיכאל היה מאהב שלה? מיכאל שהיה מבקר פעמים בשנה, ואחרי ביקורו האחרון המשפחה התפרקה.
"סוגרים את הים" שבו המספרת חוזרת לפגוש חברת ילדות שהיתה קרובה אליה מאוד,נישאה, היתה בעולם הגדול, חזרה לארץ וזכתה מיד לתפקיד כשחקנית. כל הסיפור מוביל לקראת הפגישה שלהן, שכמעט התפספסה כי החברה בכלל שכחה אותה, ואז הבכי הגדול שפורץ ממנה כשהיא מגלה שהחברה בהריון. האם היא מרגישה שפיספסה את חייה?
כמו שכבר כתבתי, כל הסיפורים כתובים היטב, אבל האווירה הדיכאונית שעולה מהם הורידה מההנאה שלי. לא הצלחתי להתקרב לאף דמות, כיוון שאף דמות לא התפתחה מספיק כדי שאכיר אותה.
כל הסיפורים משלבים עבר והווה ומדלגים ביניהם בקלילות.

» ביקורות נוספות של שרה
» ביקורות נוספות על סוגרים את הים - הספריה החדשה #