בעיירה צרפתית קטנה שלוש נשים מתות זו אחר זו - ילדה יפהפיה בת עשר נרצחת, מורה צעירה ויפה נוטלת את נפשה בכפה, ואישה צעירה מתה בעת לידת בנה הבכור.
האם יש קשר בין המקרים?

יש קשר, קודם כל כי כל מקרי המוות קורים ב-1915 והם בולטים על רקע "המגמה ההפוכה" בת הזמן לפיה דווקא גברים מתים במלחמה המשוגעת שמתרחשת לא הרחק, באחת החזיתות של מלחמת העולם (הסופר והקוראים יודעים שהיא הראשונה).
האם יש קשר נוסף?

המספר של הסיפור הוא שוטר. שוטרים יודעים כל מיני דברים על כל מיני אנשים. גם השוטר שלנו יודע הרבה על תושבי העיירה. הוא גם יודע לכתוב. כלומר פיליפ קלודל כותב יפה באמצעות גיבור סיפורו.
סגנון הכתיבה של קלודל שובה לב. תיאוריו ציוריים, קלים לדמיון כמו תמונות מסרט מוכר, ושזורים בהומור חביב ונעים. קלודל אוהב את הדמויות שלו. הוא מחייך איתן, קצת צוחק איתן, אך אף פעם לא עליהן.
אווירת הספר ברובו הזכירה לי את הסרט הצרפתי המוצלח למדי "שנים של אירוסין" של הבמאי ז'אן פייר ז'אנה.

אני חושב שזה לא מקרה שנזכרתי בסרט. קלודל הוא גם במאי סרטים, ובספר מצויות דמויות אופייניות לסרטים צרפתיים על הפריפריה - קציני משטרה זללנים ומושחתים, משפטן חמור סבר שכמו לקוח ממקום אחר, טבחית טובת לב ושמנה, מורה חיננית כקרן שמש.

כיף לקרוא את קלודל. מדי פעם הוא מעיר הערות אגביות חכמות על הדמויות שלו ועל החיים בכלל. לא משהו שלא ידענו, אבל הן מנוסחות יפה ובחן.

סוף הספר מוקדש לפיצוח שאלת השאלות של הספר - מה הקשר בין מקרי המוות האלה? ובכן מסתבר שיש, והוא גרוע ממה שחשבתי.
חטפתי את הכאפה שלי. לא ראיתי את זה בא. נתתי לקלודל לעבוד עליי.

ספר יפה, מהנה ומומלץ.

מה גורם לנו לצפות מאנשים להתנהגות מוסרית? השאלה הזו מנקרת בי יותר אחרי שקראתי את הספר הזה. הרי די ברור לכל מי שעבר את גיל התמימות ש"התנהגות מוסרית" אינה ברירת המחדל של המין האנושי, למרות מה שנאמר בכתבי הקודש. אפשר בהחלט שזו תהיה התנהגות לא חריגה בזמנים רגילים. אבל מה קורה כשיש משבר? כשמשהו הופך את הקערה על פיה? אז צצה ההתנהגות האנושית "הטבעית", שלמרות שאנחנו מגנים אותה בכל פה, היא ברירת המחדל האמיתית. ואז העולם נחלק בחדות - הרשעים שהם השורדים בעלי מעט מוסר והרבה רצון לקחת - והתמימים - שהם הרוב המשועבד לראשונים.

זה הספר השלישי של פיליפ קלודל שאני קוראת, והוא משרטט לי סגנון והשקפת עולם ברורים של הסופר. קלודל הוא אחד מאותם "תמימים" המצפה לטוב ומוסר, וכותב על הכי גרוע, משל אומר - תראו לאן הדברים יכולים להידרדר אם לא נאמץ התנהגות מוסרית. הוא כותב על מלחמות מתוך גישה פציפיסטית עמוקה. בספר הזה זו מלחמת העולם הראשונה, ב"דו"ח של ברודק" מלחמת העולם השניה, ב"נכדה של מר לין" אחת מהמלחמות הרבות שהתחוללו במזרח הרחוק. המלחמות משמשות רק רקע ל"יצר לב האדם רע מנעוריו" שהוא המוטו המלווה את ספריו. הוא מטשטש את מקום המגורים: העיר, העיירה, הכפר בשלושת הספרים אינו מפורט וברור שהוא מומצא. אליבא דקלודל - הוא לא חשוב. הוא דומה לכל מקום. יש טוב בסיפוריו: יש אנשים שלבם נחמץ על עוולות, אנשים אוהבים, אנשים המוכנים להתגייס למען אנשים אחרים גם כשזה נוגד את האינטרס שלהם, אבל כל אלה אינם משנים את תמונת העולם. מי שמשנים הם הרשעים הנחושים ובעלי כושר ההישרדות המפותח.

קלודל הוא מספר של אווירה ומלים. הוא כותב מילים כמו שצייר מצייר על הבד: מטשטש קצת פה, מדגיש קו שם, מושך את הקורא לסיפור פתלתל, עובר מהווה לעבר ולעבר רחוק, ומגיע בסופו של מסע לסגירת מעגלים, לסוף - שגם אם נשאר לכאורה מעורפל כמו בסיפור הזה, הוא סוף סגור הפותר את השאלות שהתעוררו. ונשאלת השאלה מה גורם לנו לצפות שסופו של סיפור צריך לפתור את השאלות שהתעוררו? הרי אנחנו יודעים כבר שבחיים אין מענה למה שמסקרן אותנו, והרבה תעלומות נותרות בלתי פתורות. קלודל, מכל מקום, מאמין בהתנהגות מוסרית ובסוף "סגור". ומי מכם שאוהב ספרים שהייאוש שהם מתארים מחפה על אמונה עמוקה בטוב שבאדם, שאוהב כתיבה פיוטית וסיפור עם עלילה יאהבו, כנראה, את ספריו של קלודל - שבסופו של דבר, למרות שהעלילות שונות והתקופות אחרות, מספרים למעשה את אותו סיפור.

זהו ספר אווירה. אני לא אוהב ספרי אווירה. אוהב ספרים שיש בהם סיפור, סיפור אנושי קטן הכתוב בכישרון גדול, סיפור אנושי קטן המעורב בארוע היסטורי גדול. האם בספר שלפנינו יש משהו בכל זאת?

קלודל התפרסם בעיקר בספרו הדו"ח של ברודק, ספר שתחילתו מעורפלת וסופו שמכה בבטן. גם כאן בוחר קלודל באווירה של ישוב קטן, כזה שמאחורי גבעותיו שומעים את הדי המלחמה, המלחמה העולמית הגדולה. דרך הישוב עוברים אלפי חיילים אל החזית הבוצית, חלקם לא חוזרים יותר וחלקם חוזרים כעיסת אדם אל בתי החולים המצויים בישוב הקטן.

מה שמתחיל את הסיפור אינו דווקא עניין המלחמה, כמו עניין ילדה קטנה ויפה, בתו של אחד מבעלי בתי האכילה בעיר, המוצאת את מותה בחניקה. כדי לחקור את המוות קוראים לשופט, מיירק, המגיע לחקירה ותוך כדי רישום הפרטים מזמין כמה ביצים משום שהוא רעב והחלמון נותר על שפמו בתום האכילה. הילדה החנוקה נמצאת לא רחוק משער המוביל ל"ארמון" של דסטינה, התובע של הישוב, שכל נאשם רועד מפניו ובסוף חוטף ממנו. המספר הוא השוטר הנמצא ברקע המאורעות ולמרות הכל אין זה ספר מתח וגם הרוצח לא ממש מתגלה, וזו גם לא מטרת העלילה.

המטרה היא הנפשות האפורות, אלה הנמצאות בכל ישוב קטן כגדול, אם כי בקטנים יותר כולם מכירים את כולם ויודעים למה לצפות. מאוחר יותר יש מוות נוסף ואף עוד שניים, אבל נרצחת יש באמת ילדה קטנה אחת, בלתי חשובה.

קלודל יודע לכתוב, אבל לטעמי הוא באמת סופר של ספר חזק אחד, הספר הכי מפורסם שלו. הנפשות האפורות מכיל סצנות חזקות, לרוב כתובות בצורה מושכת, אבל הספר לא באמת מוביל לשום מקום וכשמבינים זאת בשלב מוקדם, מצפים לכתיבה עזה ומכה ומקבלים רק הד לציפיה זו. אם "הנכדה של מר לין" קלוש ממש, הנפשות האפורות אך מעט טוב ומתקרב לסגנון שעשה את הדו"ח של ברודק לספר חזק. מכאן, שההמלצה פושרת למדי. אין באמת טעם רב אם הרגלי האכילה הגרוטסקיים של השופט או ריקנות חייו של התובע, המתוארים בכישרון, לא מגיעים לאיזשהו קרשנדו. והם לא.

כפי שנאמר בביקורות אחרות פתרון "החידה הבלשית" אינו הכוח המניע את הקריאה ברומן. המספר מציע לקורא דרכי התבוננות שמקלפות את התבניות שמצויות במחשבתו של הקורא כמו בזו של המספר. מקלפות את הדעות הקדומות ומציגות אופציות אחרות של פרשנות לגבי התנהלותן של הדמויות בקהילה הקטנה שבה מתגורר המספר. מעמדות ונימוסים, איפיונים של מלבושים ומראות של בתים מציעים שיטוט בין מה שיודעים לבין מה שלא יודעים. ובתווך עומדות הנשים- הזכות והטהורות מלבר ומלגו, כמו הילדה הצעירה, האלמנה המורה החייכנית, רעייתו של המספר וגם הנשים שנראות כאילו הן שייכות לתחתית הגזע האנושי אך מתברר שהן בעצם קדושות ובעלות תובנות מפתיעות על העולם. בכל מקרה הגיבור הראשי על פי גישתו של המספר אינו בן אנוש אלא הגורל. דעתם של האנשים היא מוטת גורל, ומשום כך התפניות בעלילה אינן נובעות רק מן הפעולות שמבוצעות על ידי הדמויות בקהילה הקטנה - לעיתים בניגוד מוחלט מתחולל מהפך בלתי צפוי בעלילה שמשמעותה היא גזר דין מוות לאחת הדמויות.
הרומן מציע התבוננות באנשים ובטבע מתוך חמלה ופליאה ובעיקר צניעות. שווה קריאה - בנחת .

לפני מספר שבועות סיימתי לקרוא את "נכדתו של מר לין" של אותו הסופר. לאחר שקראתי את "הדוח של ברודק" לקחתי את "נכדתו..." בלי לחשוב פעמיים. בעיני, "נכדתו..." עוד טוב יותר מהדו"ח. כשגיליתי שלקלודל יש עוד ספר בעברית, היה ברור לי שאחפש אותו. מצאתי אותו לפניי יומיים בספריה, וכמובן שלא חשבתי פעמיים.

הסיפור מתרחש בעיירה צרפתית נידחת בזמן מלחמת העולם הראשונה. לא הרחק מהגבול, התותחים רועמים, אך לא על זה מסופר הספר. הספר מתאר "פרשה" שמתרחשת בעיירה ומעורבת בה גופת ילדה קטנה שנמצאת לצד הנחל.

אל תטעו, אין זה ספר מתח. לא מאוד מעניין לדעת מי רצח את הילדה. מה שמעניין הוא בניית הדמויות שמורכבותם מתגלה לאט לאט וחושפת את האמת על הרצח, על הדמות עצמה וגם קצת עלינו. המושג "בדידות" מקבל משמעות חדשה.

בעיני, שם הספר גאוני. העיסוק באמצע- לא בקדושים ולא בשטניים, אלא סתם, בנפשות האפורות- הם ואנחנו, הוא המעניין ביותר (בהתחשב בעובדה שכולנו משתייכים לשם).

לא הייתי קוראת לספר ספר מתח, אבל בשלושים העמודים האחרונים אני לא יכולה להגיד שנשמתי. קראתי בנשימה עצורה, בהתפעלות מהפשטות והמורכבות שמונחות לפניי שחור על גבי לבן.

כמו בספריו הקודמים, לקלודל יש משפטים מזוקקים, מדויקים שמתאימים להיכתב במקום בולט מאוד.

מומלץ ביותר. ספרות במיטבה

זה בודאי לא הוגן לשפוט יצירה בהשוואה לאחותה המאוחרת יותר, אבל במקרה הזה קשה לי להמנע מכך: קראתי את 'הנפשות האפורות' אחרי ש'הדוח של ברודק' הותיר אותי בתחושה שזו יצירה חד פעמית, אמנם אפילה וקלאוסטרופובית, אבל כזו שמצליחה להבין את הטבע האנושי בצורה יוצאת דופן. גם כאן פיליפ קלודל מיטיב לצלול לתוך מוחם ותחושותיהם של אנשים, גם כאן הציר המניע את העלילה הוא רצח, גם כאן הכל קורה בצל מלחמה נוראית אבל הספר הזה הוא רק צל חיוור ביחס לספר המאוחר יותר.

מזל שקראתי את "הדוח של ברודק" קודם אחרת לא בטוח שהייתי בוחרת לקרא ספר נוסף של קלודל והייתי מפסידה. "הנפשות האפורות", ככל שהמשכתי לקרא נדמה לי כאילו זו טיוטה או מסגרת ל"דוח של ברודק" הרעיונות האנטי מלחמתיים החריפים, אהבת הטבע ובעיקר פרחים, חיבה לכומר כאדם משכיל אך פיקפוק בריטואל הדתי ובקיומו של אלוהים וחיבה למורה גם כן בשל היותו בעל מחשבה, משכיל הומני, ויש כמובן את כותב הדוח ואהבתו הטרגית לאשתו הצעירה. סטריוטיפ של כפר נידח על תושביו שרובם הגדול אינם אלא אספסוף קשה יום בור ועם הארץ, תנאים המאפשרים לבעלי השררה לנהוג כרצונם באכזריות ורשעות שרק בני אדם מסוגלים לה. ובתוך הכפר דמות "המכשפה" הזקנה החיובית שהמחבר מיודד איתה. לתוך המסגרת הזו, עם שינויים קלים פה ושם, יוצק קלודל את הסיפור שלו. בספר הזה זהו סיפור בלשי שעוקב אחרי רצח ילדה שמזמן לקלודל לבטא את כל סלידתו, תוך ביקורת נוקבת, ממלחמה ומטיפשותם של הששים אלי קרב, את שנאתו לשולחיהם, את החממה של הבורות והנחשלות לרוע אנושי. אלא שכאן ,בספר זה נפל למלכודת מיותרת של מיסטיקה בגרוש, של טכניקת הסיום בבום כדי להשאיר רושם. בדוח של ברודק נעשו התיקונים הנחוצים ויצא ספר מצוין. על "הנפשות האפורות" אפשר לוותר אם קוראים קודם את "הדוח של ברודק".

מסתבר שפיליפ קלודל לא מפספס! קראתי את הספר הזה בעקבות התרשמותי הכבירה מ"הדוח של ברודק" שלו. וגם כאן.. הוא בונה את העלילה בפרטי פרטים בדייקנות תהומית של הנפש .. הוא נותן לקורא להיקשר לדמויות (לפחות לחלקן) ואז הפאנצ'!
לא פשוט אמנם כי הספרים שלו חותכים בבשר החי אבל אין עליו!

קו העלילה המרכזי לכאורה, הפותח ברצח של ילדה, הוא אמצעי להעברת הרעיונות המרכזיים האחרים של הספר. העיירה הקטנה כמיקרוקוסמוס שמסמל הרבה מעבר לגבולות הגיאוגרפיים שלה.
למרות שהרצף אינו כרונולוגי והכתיבה מעגלית, הספר שוטף מאוד.
מסוג הספרים שקריאה נוספת בהם חושפת רבדים נוספים ומעשירה את החוויה.

יפהפה ומעורר מחשבה.