מאיר שלו נותן לנו הצצה מדהימה על הדבר הכי אישי ומוצלח שיש לכולנו (אם אנחנו ברי מזל) וזה המשפחה שלנו.
לכל אחד מאיתנו יש סיפור כזה במשפחה שלו: סיפור ששורד את תחלואות הזמן ובורות השיכחה, סיפור שבכל מפגש משפחתי מישהו יקום ויספר מחדש וכולם יצחקו כמו בפעם הראשונה, סיפור שבכל פעם שמספרים אותו הוא עובר איזה שינוי גרסה כמו קמט קטן שנוסף לו על הפנים ומראה כמה הוא כבר חי איתנו .
מאיר שלו משתף אותנו בסיפור שלו ושל משפחתו:
בהומור עצמי ושנינות חריפה הוא סוקר את ילדותו וילדות הוריו בנהלל עם קום המדינה כאשר במרכז סבתא חולת ניקיון ויחסי האהבה-שנאה שפיתחה עם שואב אבק אחד גדול ומשוכלל שהגיע אליה מעבר לים בנסיבות לא תמימות.
נשמע דבילי? נשמע הזוי?
אולי... אבל אני אחרי הספר הזה כבר לא אסתכל באותו אופן על שואבי אבק...
העובדה היא שהספר נכנס ללב גם לאחת כמוני שמגוון הביטויים השגורים בפי הסבתא לא נשמעו לה מוכרים וכך גם יתר מנהגי הניקיון והרחצה שלה. עדיין הרגשתי שאני חלק מהתקופה וכמעט חלק מהמשפחה
למה?
אולי בגלל שבאמת לכולנו יש סיפור כזה במשפחה ואולי בגלל הכתיבה היפה והמשעשעת שלו ואולי זה (כנראה) השילוב המנצח של שניהם.
בתור אחת שבחרה לפני כמעט עשור לקשור את חייה עם חולה ניקיון כפייתי (אבל לא כמו סבתא טוניה, בכל זאת הוא שוטף עם מגב את הרצפה ולא על הברכיים) בסוף הספר אם רק היתה ניתנת לי הזדמנות הייתי מחבקת בחום את כולם.
אם ספריו של מאיר שלו היו ארוחה אז נראה לי שאני התחלתי מהקינוח הואיל והספר המתוק הזה הוא (למרבית הבושה) ספרו הראשון שאני קוראת (לא כולל ספרי ילדים כמובן) אבל לבטח לא האחרון.

















