מה מושך אדם לקרוא ספר? נניח ספר שלא שמעת עליו שום המלצה או חוות דעת מראש, ושאין לך היכרות מוקדמת עם הכותב שלו - מה גורם לקחת אותו ליד ולהתחיל לקרוא? יש דברים של מבט ראשון - שם הספר, עיצוב העטיפה, תמונת העטיפה. יש דברים של מבט שני - הכיתוב בכריכה האחורית, דפדוף בספר וניסיון להבין את סגנון הקריאה. ככה זה, אין הרבה דרכים לנחש מראש איך תהיה הקריאה של ספר לא מוכר וזה כמעט תמיד הימור.
מה שתפס לי את העין בספר הזה היא חליפת עור הכריש. נכון שזה מעורר את הדימיון? ועוד לבנה, תארו לכם איך דבר כזה נראה. רק בקריאת הספר הבנתי ש"עור כריש" הוא לא כפשוטו אלא הוא שם של אריג, כנראה משובח, ששימש לתפירת חליפות. זה קצת הוריד את הקסם של השם. על אף שבשם הספר מדובר על האיש, בתמונת הכריכה מופיעה דמות אישה. זו תמונה ישנה בשחור ובספיה של אישה העומדת במרפסת כשגבה לצופה והיא משקיפה לנוף בחוץ שכולל צמחיה ופירמידות. לוסט לניאדו כתבה בתחילה מאמר לעיתון - תיאור על הדרך שבה אבא שלה החזיר חוב גדול, תשלום על נסיעת שש נפשות מאירופה לארצות הברית, בתשלומים קטנים של עשרה עד עשרים דולרים בכל פעם, עד שסיים לשלם את החוב כולו. התגובות הרבות שהיא קיבלה למאמר הקצר הזה הובילו אותה לכתוב ספר שלם על חיי המשפחה שלה במצרים של אמצע המאה העשרים, היציאה משם לאירופה וממנה לארצות הברית.
לוסט כותבת את הסיפור כממואר, שזו סוגה בפני עצמה הממוקדת בזכרונות וברגשות אישיים, והיא מתמקדת באבא שלה, הוא "האיש בחליפת עור הכריש הלבנה". היא מתחילה את הסיפור בפגישתם של הוריה - לאון הרווק המבוקש, הבליין האלגנטי בן הארבעים ושתיים, ואדית, בת העשרים הגדלה עם אימה בחינוך מסוגר ושמרני. היות ולוסט עצמה היא הילדה הצעירה במשפחתה, והיא נולדה כבת זקונים בזמן שאביה היה בן חמישים וחמש, היא נעזרת בזכרונות של אחרים - אחיה הגדולים וקרובי משפחה אחרים לצורך השחזורים השונים. ניכר שהיא עשתה עבודת מחקר מקיפה מאוד, וניסיונות רבים להגיע לחקר הדמות ולהיות נאמנה ככל היותר. הספר משלב תמונות והיא כותבת גם בהתייחס לתמונות האלה. היא מתארת תמונה מורכבת של אדם שהיה בליין והמשיך "לבלות" גם כאיש משפחה, משאיר את אשתו בבית לטפל בילדים, אבל טיפל יפה בבת הזקונים שלו. אדם שהיה אחראי ומפרנס, אם כי לא ברור איך בדיוק - לא היה שכיר יום אחד בחייו ולא בעל עסק. אדם שנענה להנאות החיים, אבל הקפיד ללכת לבית הכנסת. ואת שנותיו האחרונות של אדם מתרבות מזרחית פטריאכלית שמגיע למערב כאדם מאוד מבוגר ומתקשה להסתגל. וכן את כל הכרוך בהגירה ממקום למקום, בעיקר כאדם עני הנדרש לשירותי הרווחה ועזרתם תלויה בהסתגלות הזאת.
מסביב לכל זה יש תיאורי תקופה ותרבות, מצרים באווירה בריטית, מצרים של תקופת המלך פארוק, היחס אל מדינת ישראל לשם הלכה הסבתא בערוב ימיה, אל המערב ואל ארצות הברית, והכל מנקודת מבט הן של לוסט הילדה והן של האישה הבוגרת שהיא. בסיום הספר יש תודות חמות לממשלת מצרים על האירוח, כך שהייתי לוקחת חלק מהתיאורים בעירבון מוגבל, בעיקר את "יהודים ומוסלמים חיו יחד בהרמוניה", כלומר כל עוד היהדות הוחבאה היטב בין ארבע אמות הבית או בית הכנסת. אבל זו ביקורת ממש קטנה, ואני לא בטוחה שהיתה דרך אחרת להגיע למסמכים ולמקומות שהיא מתארת בספר. זה מסמך מעניין מאוד, מרתק אפילו, של חלקים בעם היהודי שאני לפחות פחות מכירה. אז ממליצה מאוד, למרות שלא השארתי את הספר בביתי. כתבתי בדש הפנימי קריאה נעימה והחזרתי אותו למדף בספריית הרחוב, לבאים אחרי.
