ביקורת ספרותית על קולות שתמיד איתי מאת תיקי וידאס
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 23 במרץ, 2011
ע"י אבי פיקאר


אחד החוויות המפחידות ביותר של תמי (הקשרית במפקדת החטיבה הצפונית בתעלת סואץ, בת דמותה של המחברת – תיקי וידאס) במלחמת יום כיפור, היה עקרב הצהוב. הוא התמקם על מכשירי הקשר שבעזרתם תמי שמרה על עורק החיים של המעוזים המנותקים ושל הטנקים הבודדים הפזורים בגיזרה, ביומיים הראשונים של מלחמת יום כיפור. בגלל עקרב צהוב אי אפשר היה לענות לקשר. טנקים קוראים לה ברשת, גם הטנק של החבר שלה ותמי מפחדת להתקרב למכשירי הקשר. העקרב הצהוב יחזור לבונקר הקשר כמה פעמים במהלך היומיים שתמי תנהל את הרשת לבדה. תמי, שהחלה את המלחמה יחפה, עומדת חסרת אונים מול העקרב. היא מעבירה כוחות ממקום למקום ומחלקת הוראות לכל מי שנמצא בשטח, אבל היא חסרת אונים ברגליים יחפות מול עקרב צהוב. בדיוק כמו הטנקיסטים וחיילי המעוזים איתם היא מדברת. בכל פעם שהעקרב נעלם היא חוזרת לדבר בקשר והיא לא מספיקה לנעול נעליים. כך, בפעם הבא ששוב יופיע העקרב, תמי תחזור להיות חסרת אונים.
ספרה של וידאס משלב בידיון ומציאות. הוא מתאר אירועים אמיתיים אך מכניס בתוכו דמויות שהורכבו מסיפורים שונים. שמות המעוזים ושמות היחידות האחרות שלוחמות בגזרה (סיירת שקד, גדוד השריון עשת) נותרו על כנם. בדמויות האנושיות שמשובצות בפסיפס הקרב נראה שיש מרכיב לא מבוטל של דמיון. עם זאת, נראה, שהמסר העיקרי העולה ממנו נאמן מאד למציאות: בעוד ההנהגה הישראלית, הצבאית והמדינית אינה מגיבה כראוי ואינה מבינה את המלחמה כפי שהיא מתרחשת באמת, החיילים הפשוטים בשטח, המפקדים הזוטרים, מתמודדים בגבורה ובנחישות. הנחיתות בה נמצאים חיילי הקו הראשון בסיני מזכירה את חלק מהסיפורים של מאי - יוני 48'.
כך למשל סיפורו של מעוז לחצנית, המעוז הראשון שנפל בידי המצרים. כבר עם תחילת המלחמה מדווח הקשר של המעוז שהמפקד נהרג וקולו נקטע בפיצוץ חזק. בהמשך מדווחים לתמי שהמעוז לא עונה מכיוון שגם הקשרים עסוקים בלחימה בתעלות, מול מאות החיילים המצרים שטיפסו על מוצב שכלל 17 חיילים. אנשי לחצנית מבקשים מתמי שתחיש לעברם תגבורת. מפקד החטיבה, שתמי מעבירה לו את הבקשה, עונה שמארגנים להם תגבורת. זו הייתה תשובה סתמית, מתחמקת. ביום כיפור אחר הצהריים, התגבורת הייתה עוד רחוקה. דיווחי ההרגעה ה'שקריים' הופכים להיות דפוס התקשורת הקבוע בין החטיבה המרחבית למעוזים המשוועים לעזרה. אנשי לחצנית מדווחים על מצרים הנכנסים בשער המעוז כאשר ברקע נשמעים כל העת קולות ההפגזה והיריות. "הם בפנים, הם בתוך המעוז, הם רוצחים אותנו, תעזרו לנו" נשמעות הקריאות מלחצנית. תמי שוב רצה למח"ט. הלה מתעלם ממנה ואחד הקצינים מסביר לה שהמטוסים בדרך. לאחר זמן ארוך של דממה מודיעים אנשי המעוז שהם נכנעים. ברקע נשמעת ההוראה להוציא גופיה לבנה, אח"כ עוד קריאות נואשות על רקע הפגזה כבדה, צרחה חדה, צרור יריות ושקט. ואחר כך מתוך השקט נשמע בקשר, בשידור חי, המשפט הבא: "הם רוצחים אותנו, נכנעים, אל תירו. אל תירו. נכנעים! תרים כבר את הגופיה. כן. הגופיה הלבנה!!! תרים!!!". והקולות האלה נשארים באוויר בונקר הקשר זמן ארוך ונשארים לנצח אצל תמי.
לחצנית אינו המעוז היחיד המשווע במהלך שעות לעזרה. אולם צה"ל הגדול אינו יכול להושיע את המילואימניקים המוקפים. מפקדי המעוזים מבקשים לדבר עם מפקדים בכירים בחטיבה אולם אלו לא נענים לדרישתה של תמי ואינם מפנים את עצמם כדי לדבר עם חיילי הקו הראשון. היא מעריכה שהמפקדים הבכירים ויתרו על המעוזים והם לא מעיזים לדבר איתם בקשר ולהבהיר להם את המצב לאשורו. המפקדים הבכירים קרסו – הזוטרים המשיכו לתפקד. את הרשת ניהלה חיילת, טוראית, קשרית. כשמתברר לה שהמעוזים דורשים בתוקף לדבר עם הקצונה הבכירה היא מזמינה את הטבח שיחקה ברשת את קולו של המח"ט ומורה לו מה להגיד.
יתכן שפרט זה הוא חלק מהמרכיב הבדיוני בספר אולם העובדה שבמהלך היומיים הראשונים של המלחמה דיברה בשם החטיבה אך ורק הקשרית, מקבלת אישוש מדברי רבים שלחמו באותה גיזרה. הם שמעו ברשת כמעט ורק את קולה של וידאס ולא קולות אחרים. וידאס, שנקראה ברשת "קסטה", לא יכלה לעזור הרבה אולם היא שידרה תמיכה ועידוד רב. אך מעבר לכך, היותה אישה בעולם של גברים, טוראית בעולם של גנרלים, איפשר לה להיות הראשונה שהעלתה את הפתרון המתבקש למעוזים הנצורים – נסיגה. מאוחר יותר היא גם יוזמת מהלכים מבצעיים.
כשלתמי מתברר שהמטוסים מופלים ושהטנקים, שנשלחו לסייע למעוזים, נפגעים או שוקעים אומרת, כאילו לעצמה "יהרגו אותם בינתיים. ישחטו את כולם שם. צריך להגיד להם שיצאו משם". אז פונה אליה המח"ט ובטון פסקני אומר: "אף אחד לא נסוג... אין פקודת נסיגה. שימשיכו להילחם ולהחזיק מעמד". מפקדי צה"ל הבכירים אינם מצליחים להחליף דיסקט. המיתוסים של תל חי ונגבה מופעלים על מילאנו וכתובה.
במעוז מפרקת, לאחר שהמפקד נהרג והמצרים חדרו למעוז, ביקשו החיילים להיכנע. החטיבה לא מאשרת להם. כאשר האלוף שלקח את הפיקוד על הגזרה (האלוף קלמן מגן) מדבר בקשר סוף סוף הוא אומר לחיילי המעוז שתיכף תגיע התגבורת ואין אישור להיכנע. כאשר אכן מגיעים טנקים ישראלים למעוז, ניתנת הוראה לצוותי הטנקים לפנות את הפצועים בלבד. הלוחמים הכשירים, חמישה במספר, מבקשים גם הם לעלות על הטנקים המחלצים אולם הם מורדים משם בכוח. אין אישור לנטישת המעוז. "תולשים לנו את הידיים מהטנק" זועקים המילואימניקים בקשר, "קחו אותנו איתכם. אל תעזבו אותנו כאן". "לא יכול. הם נתלים על הטנק" נשמע בקשר קולו של הטנקיסט הצעיר, על סף בכי. לבסוף נסוגו הטנקים בלי לוחמי החי"ר. כעבור כמה שעות החיילים שנותרו במעוז נפלו בשבי.
ההחלטה לצאת מהמעוזים באה מהשטח. מעוזי אורקל התארגנו לפרוץ את דרכם החוצה מהמצור המכתר אותם ותמי נותנת להם להבין שיש לכך אישור על אף שהיא אינה אומרת זאת במפורש. לאחר מכן מבינים ממנה לוחמי כתובה ודרורה שעליהם להתפנות עם הפצועים למרות שמה שתמי אמרה היה שעליהם לפנות את הפצועים. כך בעצם מורה הטוראית שיושבת על מכשירי הקשר למעוזים הנצורים להתפנות, בלי לומר את המילה המפורשת 'נסיגה'.
כאן מעלה וידאס סוגיה קשה. לאחר המלחמה נשמעו טענות (בעיקר מפי חיים בר לב) שהמעוזים נפלו בגלל שישבו בהם חיילים לא מיומנים שלא נלחמו נגד המצרים אלא ברחו או נכנעו. אומנם גדוד 68 של חטיבת ירושלים, שהחזיק ב-13 מתוך 16 המעוזים בתעלה, לא היה גדוד החי"ר המאומן ביותר בצה"ל. הוא היה גדוד מילואים שחלק ניכר מאנשיו היו מבוגרים או כאלה שלא שירתו בסדיר (עולים חדשים וכדומה). אולם חיילים אלו נלחמו בעוז במעוזים שבהם החזיקו. ביחסי הכוחות בינם לבין המצרים, גם צנחנים היו ככל הנראה נכנעים או נסוגים. אולם העובדה שהחלטה מסודרת על נסיגה לא ניתנה הביאה לטענות בדבר בריחת מהמעוזים. וידאס מזימה את תיזת הבריחה: "לא תיארתי לעצמי שיגידו, שיתלחשו, שהם פשוט ברחו משם. כי אחרת איך? לא היתה פקודת נסיגה... אז לא!! הם לא ברחו משם. זה אפילו לא עלה על דעתם. הם לא ביקשו להיכנע. הם ביקשו תגבורת וסיוע ארטילרי והם כן קיבלו אישור לסגת" (עמ' 157).
חיילי אורקל הנסוגים נתקלו במארבים מצריים. רבים נהרגים. בודדים נופלים בשבי. חמישה חיילים בורחים מהמארבים דרך הביצות של צפון סיני. כאשר הם מגיעים לקו כוחותינו פותחים עליהם באש ושנים מהחיילים נהרגים. חיילי דרורה וכתובה מצליחים להיחלץ בשלום דרך הכוחות המצרים.
בלילה השני של המלחמה נותר על התעלה רק מעוז אחד – מעוז מילאנו. הוא מוקף מכל עבר בכוחות מצרים שמדי פעם מנהלים התקפות על המעוז בסיוע להביורים יורקי אש. בחלק המקרים הם מצליחים אף להיכנס לתעלות. מעוז מילאנו מחזיק מעמד אך הוא זקוק לפינוי פצועים, לכוח אדם רענן ולחידוש מלאי התחמושת. בשל תחושת האחריות שלה והחשש שגורלם של אנשי מילאנו יהיה כגורל לוחמי מפרקת ולחצנית מורה תמי, על דעת עצמה, למפקד מילאנו לצאת באופן מיידי מהמעוז. במהלך הנסיגה עלו לוחמי המעוז על מארב. מחצית מהלוחמים הצליחו לחבור לכוחות צה"ל. המחצית האחרת נתקעה בעיר המצרית קנטרה והלוחמים נהרגו או נפלו בשבי. תמי, שחששה שהיא תיענש בגלל ההוראה שהיא נתנה, מגלה שצפוי לה מאסר, אבל מאסר מסוג אחר. היא, שנתנה לחיילי המעוזים סיכוי להינצל, חשה אסורה בכלא של אשמה ואחריות על אלה שנהרגו במהלך הנסיגה.
ספרה של וידאס, מעבר לניסיון להוציא את הסיפור האישי החוצה על מנת לאוורר את רגשות האשמה, מהווה המחשה של הימים הראשונים של המלחמה: "המלחמה הזאת היתה מלחמת יחידים. מלחמה של חיילים ומפקדים בשטח, בעלי יוזמה שלקחו אחריות. את האמון שאיבדתי בפיקוד מצאתי בלוחמים בשטח" (עמ' 148).

אבי, ברוך פיקאר, נהרג בעת הנסיגה ממעוז מילאנו.
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



2 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ