ביקורת ספרותית על מדינה בדרך מאת אניטה שפירא
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 23 במרץ, 2011
ע"י אבי פיקאר


סוף המאה וסוף האלף הם זמן טוב להרהורים על מהות החברה. אמיתות ישנות נבחנות מחדש. 50 שנות מדינה גם הם זמן לחשבון נפש נוסף: איפה טעינו? כאשר הגיע ישראל לשנתה החמישים נראה היה שהסכמי שלום עתידים להגיע במוקדם או במאוחר, והחברה הישראלית, שמבחינה חיצונית שכנה לבטח אוימה בעיקר על ידי שסעיה הפנימיים. בין יהודים לערבים, בין מזרחים לאשכנזים ובין חילונים לדתיים. בינתיים פרצה כאן מלחמה שערערה במידה רבה את הביטחון והסיטה את תשומת הלב.
בהלוך הרוח ההוא נערך כנס אקדמי שאת הרצאותיו עיבדו למאמרים שרוכזו בקובץ שלפנינו. הם מנסים להקיף את השסעים כולם, כמו רשימת מכולת. מאמר על ערבים. מאמר על ימין ושמאל. 4 מאמרים על השסע דתיים חילונים. שני מאמרים על המעבר של ישראל מחברה מגויסת לחברה מופרטת. 3 מאמרים על השסע העדתי. מתוכם שניים על מזרחים, אחד על יקים. אם עד עכשיו בעדתיות, שסע עדתי וזהות עדתית התכוונו בעיקר למזרחים, בא גיא מרון ומציג שגם יקים (וכנראה גם קבוצות אשכנזיות נוספות) הם סוג של עדה שמתחבטת בזהותה ומיקומה.
רק המאמר הראשון בספר, שדן במדיניות הבריטית בא"י מהחלטת החלוקה ועד יציאת הבריטים (מוטי גולני, "מפנה חיפה – בריטניה ומלחמת האזרחים בארץ ישראל") אינו עוסק בשסעים פנימים בחברה הישראלית אלא בשבירת כמה מתפיסות היסוד שלה. אומנם אין זה מאמר שעוסק במיתוסים אלא מאמר היסטורי מוקפד על פי כל כללי הדיסציפלינה ודקדוקיה. אולם בסופו של דבר, התמונה שמצטיירת ממאמרו של גולני היא שבחודשים דצמבר 47 עד מאי 48, כאשר נאבקו הערבים הפלסטינאים והיהודים הארץ-ישראלים על אותה כברת אדמה, היו היהודים החזקים, הרעים ומסלפי היסטוריה. הוספתו של מאמר זה בכרך העוסק בחברה הישראלית תמוה. ואולי אי אפשר היום לכתוב היסטוריה ישראלית, בלי לסדוק קצת את תדמיתה המוסרית של לידתה של ישראל.
שתי חוקרות, דבורה הכהן ואסתר מאיר, עוסקות באחת הצלקות שנותרו מימי ראשית המדינה - קליטתם של יהודי ארצות האיסלם. שתיהן דנות במגמת שילובם של העולים במערכות רחבות יותר. הכהן בוחנת את שילובם של העולים מארצות האיסלם (בניהם ילידי הארץ כבר יהפכו ל'מזרחיים') בתנועת המושבים. מאיר בודקת את השתלבותם בפוליטיקה המוניצפלית דרך המקרה של באר שבע. למרות שהן בוחנות תופעה דומה הן מביטות עליה מכיוונים כמעט מנוגדים. הכהן עוסקת בהיסטוריה של ההחלטות והמעשים של הממסד והאליטה. עיקר מקורותיה הם מסמכים של הגופים הקולטים ושל הותיקים מתנועת המושבים ובניהם שפעלו במושבי העולים. מאיר מתארת את מאבקה של קבוצת עולים ושל העומד בראשה ומתבססת על התיעוד שקבוצה זו הותירה. היסטוריה מלמעלה והיסטוריה מלמטה.
ביום עיון שנערך ב-1966, כאשר הסדקים שנבעו בכור ההיתוך היו ברורים ועמוקים, נמתחה ביקורת חריפה על מדיניות פיזור העולים שנקראה גם פיזור אוכלוסייה. האנתרופולוג אריק כהן שנשא הרצאה תחת הכותרת "מיזוג גלויות ופיזור אוכלוסייה כמשימות מתנגשות" ציין שבמדיניות הפניית העולים לישובי פריפריה ישנה סתירה לתפיסה בסיסית באידיאולוגיה הציונית – התכת הקבוצות היהודיות השונות ליחידה אחת ובניית תבנית של יהודי חדש. דבורה הכהן מערערת על קביעתו של אריק כהן ומנסה להציג את מושבי העולים כמקום שבו, למרות הפניית העולים לפריפריה, הצליח 'מיזוג הגלויות' במידה מסויימת. על פי הכהן, העולים הופנו למילוי משימת פיזור האוכלוסייה מהעדר מועמדים אחרים ובגלל תלותם הרבה של העולים במוסדות הקליטה. כך פתרו שתי בעיות: מצוקת הקליטה של העולים והמחסור במתיישבים. את העולים עצמם איש לא שאל. הדימוי של העולים כאובייקטים פאסיבים לא הלמה אותם ורבים התמרדו והחלו לנטוש את הפריפריה. ראשי המדינה ראו בהגירה הבין אזורית הזו איום על המדיניות שהם עיצבו. התלות הרבה של העולים, העקב העדר הון והעדר תעסוקה ודיור, אפשרה לממשלה לכפות את מדיניות פיזור האוכלוסיה. לעולים שעזבו את המקום הפריפריאלי אליו הם הופנו נשללו זכויות רבות והם לא יכלו לקוות לסיוע כלשהו מגופים ציבוריים.
המושבים החדשים הורכבו בד"כ מקבוצת עולים בני אותה ארץ או משתי ארצות שונות. אם כן, 'מיזוג גלויות' שהכהן מתיימרת שהתרחש, היכן היה? ובכן על פי הכהן ניתן לכנות כמיזוג גלויות את הגעתם של המושבניקים ותיקים, בני דור המייסדים ובניהם, שנענו לקריאה של משה דיין ובן גוריון ובאו לסייע למושבים החדשים. זהו מיזוג מתוך עמדות לא שוות. העולים, בד"כ מארצות האיסלם, היו על תקן של מודרכים ואילו בני המושבים, לעיתים קרובות צעירים מרוב העולים, היו על תקן של מדריכים. הותיקים הכריזו כי מטרתם "לעשות מהיהודים האלה ולהפכם לאנשים כמונו" (עמ' 122). אם היה מיזוג, זה היה מעמדה ברורה של התנשאות. ואלם בשנות החמישים הברירה הייתה בין מתנשאים, כמו בני המושבים, לבין מתעלמים ומתנכרים, כמו שאר האוכלוסיה. ברירה לא פשוטה. אותם ותיקים, שחשו לא מעט התנשאות על העולים אותם הדריכו, נלחמו בלהט רב על זכויותיהם מול נציגי השלטון והתנועות המיישבות.
אתי מאיר, שדנה בפעילות של קבוצת עולים מעיראק בסניף הבאר שבעי של מפא"י, מציגה כיצד דחקו הוותיקים והעולים מארופה את רגלי העירקים ואת הניסיון של מנהיגם להשתלב בצמרת עיריית באר שבע. באר שבע בשנות החמישים הורכבה משכבה דקה ותיקים שמילאו תפקידים ציבוריים ומקבוצות גדולות של עולים ממזרח ארופה ובעיקר מארצות האיסלם. ההיררכיה המוכרת לנו היום בחברה הישראלית היא היררכיה דיכוטומית בעיקרה. מזרחים מול אשכנזים. ההיררכיה שהייתה כאן בשנות החמישים הייתה מורכבת יותר. הרומנים למשל, שהיוו את הקבוצה הגדולה בקרב האשכנזים בבאר שבע, הגיעו לשם לצורכי 'איזון'. מאחת מישיבות המוסד לתיאום הסבירה גולדה מאירסון, שרת העבודה, מדוע הופנו רומנים לבאר שבע: ""רמתם של העולים הבאים לארץ עכשיו ידועה. יש מקומות בהם הגענו להחלטה ברורה שלא נוכל להחזיק מעמד אם לא תהיה מזיגה של יהודי ארופה. לדוגמא: העיר באר שבע. היא מונה 12 אלף נפש. יש בה הרבה דברים טובים יש בה עבודה ויש שיכון אבל אין שכבה ציבורית שתוכל לנהל את העיר, שתוכל לתת טון תרבותי לעיר. כשבאה אוניה מרומניה מחלקים את החומר האנושי שבה ושולחים קצת רומנים הנה וקצת שמה". ברל לוקר, יו"ר הנהלת הסוכנות שאל בלגלוג: "אלה הם נושאי התרבות?" וגולדה ענתה: "הכל יחסי. דרך אגב יש מהם אנשים הגונים ואנו חייבים להשתמש בהם להשבחת [כך!] ריכוזי עולים" (עמ' 134).
עולי עיראק, שהתארגנו בסניף מפא"י המקומי, הצליחו להביא, להפתעת הותיקים ויוצאי מזרח ארופה, לבחירת העומד בראשם למספר 2 ברשימת מפא"י לעירייה. הישג זה אמור היה להבטיח את מינויו לתפקיד סגן ראש העיר. באופן לא ממש מפתיע ירדה מפא"י מכוחה בשיעור ניכר במערכת הבחירות. העיראקים חשדו, מסיבות לא לגמרי מופרכות, שמיקומו של מנהיגם בצמרת הרשימה גרם לאשכנזים חברי מפא"י שלא להצביע למפלגה כלל. היה זה תגובה לבנה (White Backlash )לניסיון ההשתלטות של העירקים על עמדת כוח. העירקי חרג מהמשבצת שיועדה לו ביחסים בין ותיקים, עולים אשכנזים ועולים מזרחים. מכיוון שבאר שבע הייתה דוגמה אחת מני רבות למקומות בעלי רוב מזרחי, היה זה תקדים מסוכן שיכל להקרין אף על השלטון הארצי. ואכן ועדה פנימית של מפא"י הביאה לכך שנציג העירקים קיבל ג'וב ולסגן ראש העיר מונה מספר ארבע ברשימת מפא"י, אחד מן הותיקים. יעברו עוד כמה שנים עד שתהיה לגיטימציה לקבל מזרחים בעמדות הנהגה והשפעה.
המאמרים שדנים בשסע הדתי ניתנים לסיווג משנה כמאמרים היסטורים (על קביעת יום הזיכרון לשואה ועל תולדותיה של הליגה נגד כפייה דתית) ומאמרים פולמוסיים. כך, בלשון אקדמית, מתוכחים ישראל ברטל וישעיהו ליבמן האם השסע הזה מוביל לעימות או שבעצם בעלי העמדות הקוטביות מנסים להחריף אותו תוך התעלמות מהעובדה שהמציאות מלאה גווני ביניים. על פי ברטל מתקיים בחברה הישראלית דו שיח של חרשים שמשתמשים באותם מילים אך מתכוונים למשמעויות שונות. על פי ליבמן, קיימת שכבה ציבורית רחבה שהוא מכנה אותה 'חילוניות יהודית' אבל רבים מכנים אותה מסורתית. מדובר בציבור שאיננו מקפיד על כל המצוות אך זהותו כיהודי וסמליו אינם יכולים לשייך אותו לתרבות שליבמן מכנה 'צרכנית – מערבית – פוסט-מודרנית'. ממדיה הגדולים של קבוצה זו מעמעמים את משמעותו של הויכוח בין הקצוות.
המאמר הלפני אחרון בקובץ נראה שמסכם לא רק את הקובץ אלא גם את מדינת ישראל כפי שהיכרנוה. אורי רם, סוציולוג שהמותג פוסט ציונות בהקשרו הנוכחי, נטבע על ידו, מנסה לתאר את "החברה החדשה בישראל בתחילת המאה החדשה". המסקנות שלו הם שתהליכים כלכליים ופוליטיים יצרו בארץ שכבה חברתית חדשה שממדי הזהות שלה, בתחומים רבים, חדלו להיות ישראלים. שכבה זו תוביל את ישראל למצב חדש של חברה אזרחית חסרת זהות לאומית. במקביל, המעמדות הנמוכים נדחקים מטה יותר ויותר. הפירות הכלכלים של השלום משפיעים בעיקר על אלה שכבר קודם היו בראש הפירמידה. רם מניח שהכיוון הוא עקבי ושהאליטה הגלובלית תמשיך במגמה של פוסט ציונות.
אולם זו נבואה וקוץ בה. מעבר לעובדה שרם מציין "לאליטה משאבים רבים אך נקודת התורפה שלה היא הקלפי, המקום שבו לכל אזרח קול אחד" הרי שאת הבשורה על הגלובליות שתערער את הלאומיות שומעים כבר מאה וחמישים שנה. מרקס חזה שהכלכלה הקפיטליסטית תיצור את אחדות פועלי כל העולם, מעבר לגבולות לאומיים או דתיים. כפי שקץ הלאומיות התעכב, כך קץ ההיסטוריה (רם דוחה את החד משמעיות של פוקיימה אך בכל זאת מאמץ את גישתו) לא ממש נראה באופק.
הסדקים שהעשורים האחרונים בקעו בחברה הישראלית, שרם מגדירם כפירוק הלכידות הקיבוצית, תחושת הרצף ההיסטורי והאמונה במשמעות נשגבת (עמ' 276) וחסן נסראללה מגדירה בפשטות כחברה המבוססת על קורי עכביש, אכן הביאו למחלוקות עמוקות סביב המלחמה בלבנון (82-85), המשך האחיזה בשטחים (87-93) או ההישארות ברצועת הביטחון (בעיקר מ-96 עד 2000). ואולם כאשר החברה הישראלית נדחקה אל הקיר והלחימה שהחלה באוקטובר 2000 נראתה כמכוונת לא כנגד שלטון ישראל בשטחים או כנגד ההתנחלויות (שעליהם הייתה נכונות כלשהי לוותר) אלא כנגד עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית (כפי שהדבר בא לידי ביטוי באי הויתור על זכות השיבה ובהצטרפות של הפלסטינאים בעלי אזרחות ישראלית לאירועים) התמצקו קורי העכביש לפלדה ופרט למיעוט בעל נוכחות תקשורתית גדולה, נעמדו הישראלים על רגליהם האחוריות. בין אם זה אינתיפאדת אל אקצה ממש על סף 'קץ הסכסוך' או התמוטטות מגדלי התאומים – ללאומיות, גם של האליטות, יש עוד תפקיד גם במאה החדשה. האם זה רק עיכוב זמני בחזון פירוק הלאומיות (כמו שמרקסיסטים ומשיחיים אחרים רואים בכל עיכוב רק תקלה זמנית) או שמא, כמו במאה חמישים השנים האחרונות, העיכובים המזדמנים הללו מעידים שתפקידה של הלאומיות לא תם? ימים יגידו.
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



1 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ