ביקורת ספרותית על קסם על שפתי מלך - ישראל ערב בחירות '99 מאת דניאל בן סימון
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 23 במרץ, 2011
ע"י אבי פיקאר


מעשה בארץ פוסט קולוניאלית שהייתה משוסעת בין שבטים רבים. שנים מהשבטים הגדולים, נקראו בפי הילידים 'נאורים' ו'(א)ספסופים'. ה’נאורים’ היו גבוהים ובהירים, דמוקרטים והומניסטים, סבלנים ושוחרי טוב. בדרך כלל הם גם היו משכילים ומבוססים. הם דיברו על כך שהם דואגים לשכבות החלשות ומעונינים באחוות עמים. ה'(א)ספסופים’ היו קהים ונמוכים, היו בינהם גם מקורזלי שיער, הם היו חמי מזג, כוחניים, בעלי השכלה בסיסית בלבד ורבים מבינהם היו בעלי הכנסה נמוכה.
על הנהגת המדינה התמודדו שני צ'יפים שלמרות גינוניהם (האחד שלט בשפת הקולוניאליסטים בצורה מדהימה. האחר ניגן בכלי נגינה אירופאי בוירטואוזיות ממש) היו ילידים בני הארץ. הצ'יף הלאומי, שכונה גם 'הקוסם' לא נטה לייחס חשיבות רבה לנושאים חברתים. המצוקות של התושבים לא עמדו אצלו בראש סדר העדיפויות. הוא היה מקורב לעשירים ולא הביא רווחה רבה לכפרי ה'(א(ספסופים’ הנידחים. עיקר מאמציו הופנו למאבקים עם מדינות אחרות ולשליחת קולניאליסטים לטריטוריות שנויות במחלוקת. הוא גם העביר תקציבים רבים מאד לכוהני האלה 'אורתודוקסיה'. לעומתו צ'יף השלום השתייך לתנועה שדגלה בשוויון חברתי. הוא התחייב לשנות את סדרי העדיפויות ולהשקיע בנושאי פנים וברווחה חברתית על חשבון מאבקי חוץ וטריטוריות שנויות במחלוקת וכמובן על חשבון כוהני האלה שכונו בפיו 'עמותות פיקטיביות'. באופן מפתיע דוקא בעלי ההכנסה הנמוכה תמכו בצ'יף הלאומי ואילו בעלי ההכנסה הגבוהה תמכו בצ'יף השלום.
אחת השאלות שהטרידה רבים מה’נאורים’ ועליה נסובו דיונים רבים בקרב הזקנים שישבו סביב מדורות אקדמאיות הייתה מדוע נוטים ה'(א)ספסופים’ לתמוך בקוסם ולא בצ'יף השלום ובמחנהו. לשאלה זו היו שתי תשובות אפשריות. התשובה השגורה והמקובלת בפי ה’נאורים’ הייתה של'(א)ספסופים’ יש תודעה כוזבת. הם אינם מבינים מהו הדבר הנכון בשבילם ועל כן יכול הצ'יף הלאומי לגנוב את ליבם ולגרום להם לתמוך בו בעזרת דמגוגיה, הסטת תשומת ליבם לשנאת זרים וחלוקת ג'ובים לראשי חמולות. תשובה אפשרית אחרת, שבדרך כלל לא באה לידי ביטוי בדיונים שה’נאורים’ קיימו או בעמודי הדיעות של 'הפפירוס לאנשים חושבים', הייתה שבעצם החזות של שוויון ושינוי סדרי העדיפויות שעליהם מדבר צ'יף השלום ומחנהו הינה מסיכת צביעות. למעשה, תחת מעטה סיסמאות פעל צ'יף השלום כנציגם של ה’נאורים’ שתמכו בו ועיצב את דמותה של המדינה בהתאם להשקפת עולמם.
על מנת לברר מדוע אין ה'(א)ספסופים' נמוכי המצח מבינים את האמת של ה'נאורים', נשלח עיתונאי לבדוק את הנעשה במחוזותיהם. היה זה שליח יחודי שנמצא על קו התפר: נאור בהשקפותיו אך (א)ספסופי במוצאו, ובסקירותיו הצליח להבין ולחדור מתחת למעטה הבורות של הנאורים. הוא כונה על ידי איש רוח חברתי שהפך לשריף (בהקדמה לספר הנסקר): "העיתונאי האנתרופולוג המביא את דברה של ירושלים לישראל התל אביבית". ואכן את סקירותיו הוא פירסם בצורת משל על מדינה דמיונית ושמה ישראל וחתם בשם העט דניאל בן סימון. באותה מדינה דמיונית התגוששו שבטים שונים כמו מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, חדשים וותיקים ועוד.
במשך חודשים רבים הסתובב בן סימון במחוזות הרחוקים מרחק שנות אור (מנטלי) ממערכת העיתון שלו. הוא היה בדימונה ובאריאל, בקבר ר' שמעון בר יוחאי ובטייבה, בקרב המאמינים ובארץ המתנחלים, מקשיב לקול הערבי ולרוסים הבאים. מידי שבוע העלה את רשמיו על גבי פפירוס. כעבור כמעט שלוש שנים החליט לקבץ את רשימותיו לספר שתיאר את ישראל ערב בחירות 99'.
השאלה המטרידה והמרחפת תמיד בדיונים על בחירות בישראל, על מהות הקשר שבין המזרחיים לימין, אינה עולה במפורש. ואולם רבים מהכתבות נוגעות בה בצורה זו או אחרת. זהו החלק החשוב והמעניין בספר. התיאורים של בן סימון מחזקים את תיאוריית 'התודעה הכוזבת'. למרות הפריחה בימי רבין ופרס והאבטלה בימי נתניהו, תושבי הפריפריה תומכים בימין. "מה זה חשוב ביבי, הליכוד זה היהודים, זה העיקר... המערכניקים ניתקו את עצמם מהיהדות ומהמורשת שלנו (עמ' 81)". אך לבן סימון יש גם בשורה לישראל של הפפירוס לאנשים חושבים. ישראל השנייה התאכזבה משלטונו של נתניהו. 'מה נתן לנו ביבי, מה הליכוד עשה בשבילנו' מקטרים אנשי נתיבות באוזניו של בן סימון.
לפעמים, מבלי משים, נותנות כתבותיו של בן סימון חיזוק לתיאוריית הצביעות. כך למשל בכתבה שהפכה בעצמה לאירוע חדשותי – הריאיון שריסק לאורי אור את הקריירה הפוליטית. "אני עצוב כי כל מה שעשינו בשבילם לא עזר… קידמנו את השכבות החלשות, זה לא אומר להם כלום. עובדה שהם הצביעו בעד נתניהו" אמר אורי אור וגזר את דינו לכליה (עמ' 105). 'המרוקאים', מסביר אור לעיתונאי ממוצא צפון אפריקאי 'הם העדה הכי פרובלמטית... אין בהם סקרנות כדי להבין ולהכיר את החיים, כדי לדעת מה טוב ומה רע'. שיאה של הצביעות איננה בהתבטאויותיו של אור אלא בתגובת חבריו למפלגה. "אורי טיפש כי הוא הוציא החוצה סודות שמתגלגלים בחדרי חדרים" אמר אחד מחברי הכנסת של העבודה. מה שהטריד את חברי מפלגת העבודה הייתה העובדה שמסיכת הצביעות נחשפה ושהדבר עלול לגרום לנזק אלקטורלי. עצם הדברים של אור הטרידו הרבה פחות.
מעבר לצביעות של השמאל, מה שמעורר דחייה הוא הקור הנושב ממנו כלפי ישראל השנייה. לא איש ליכוד אחד ולא שניים מתוודים באוזני בן סימון על כך שעמדתם בנושא הפלסטינאי קרובה יותר לעמדת מפלגת העבודה ואפילו מרצ. הסיבה שהם בליכוד נובעת מכך שמפלגת העבודה גירשה אותם מעל פניה בבוז וסניף הליכוד הקרין תחושת ביתיות. כך בנתיבות, ברמלה, ובקרית שמונה, כך איציק מרדכי ומאיר שטרית, יותר מדי פעמים מכדי שזה יהיה מקרי. ההתנשאות של השמאל על ישראל השנייה איננה רק פצע פתוח משנות החמישים. היא מתרחשת גם כאשר עמיר פרץ מנסה ליצור שותפות בין הליכוד לעבודה בבחירות להסתדרות. זו חוויה ממשית גם בשנות ה90-. "מפלגה של עשירים, אשכנזים, אנטי דתיים, שיש בהם התנשאות על אנשים כמונו... יש צליל של זרות בשפה שלהם" מתאונן תושב רמלה (עמ' 167).
בשולי הדיון המרתק ב'(א)ספסופים' וב'נאורים' מתאר בן סימון גם שבטים נוספים שנסחפו אחרי הכריזמה של הקוסם. קבוצות שביחד יכלו ליצור קואלציית שוליים גדולה. האינטליגנציה הרוסית שחשה שהאליטה הישראלית, החד גונית בהזדהותה עם השמאל, נוהגת במדינה בעריצות אינטלקטואלית. המתנחלים שמואסים בנתניהו אחרי הסכמי חברון וואי וכמובן התחזקותה המרשימה של ש"ס.
גם בסוגיה זו בן סימון מניח את מה שמקובל לחשוב בקרב אנשים חושבים. אנשי הדת מנצלים באופן ציני את מצוקתם של העניים. האבטלה והעוני משמשים כר נוח להחזרה בתשובה. החוזרים בתשובה מונעים, כך על פי בן סימון, כמעט ורק ממניעים חומריים. מי יכול להתמודד עם המחירים הנמוכים שמציעים הגנים של ש"ס. ואולם התבוננות מעמיקה יותר במציאות, וגם בדברי בן סימון עצמו, מגלה הסבר קצת אחר לתופעת החזרה לדת. רשת החינוך של ש"ס קטנה בהרבה מכוחה הפוליטי של התנועה. כלומר רבים מצביעים עבור ש"ס למרות שהם אינם נהנים ממוסדותיה הזולים. בן סימון עצמו מתאר את ש"ס כתנועה חברתית עם מוטת כנפיים רחבה, בסדר גודל שעוד לא היה במדינה. גם הוא מסביר שזו מהפכה שהיא חזקה יותר ממחולליה. אפילו הרב עובדיה מושתק כשצריך (עמ' 27). אם כך, אין כאן רק ניצול ציני של פוליטיקאים ערמומים. יש צורך אמיתי, צורך בשייכות, צורך בהזדהות, צורך שמושתק בדרך כלל אך מכה בהלם את ישראל התל אביבית בכל פעם שסופרים את הפתקים בקלפיות.
לבן סימון יש עין בוחנת ועט מחוננת. הוא מגיע כמעט לכל מקום ומצליח, כך לפחות נראה, לגרום לאנשים לפתוח בפניו את הלב. לקורא אותו יש הרגשה שהוא נמצא במקום עצמו. אך לעיתים נוטים תיאוריו להיות דרמטיים, דרמטיים מדי. כמו בכתבה על אופקים שנפתחת כך: "מובטלי אופקים התעוררו... לעוד יום של כלום. גם החום... לא שיבש את שיגרת הימים הריקים. רבים... המשיכו את דיוני הסרק על הסתמיות של חייהם... החושים קהו, הבושה נעלמה, רק היאוש נותר... הם איבדו תיקווה... [הדגשות שלי א.פ.]" (עמ' 97). וכל זה בשמונה שורות. במקרים אחרים, האנלוגיות של בן סימון מעידות על המקום שבו נטועות רגליו. כאשר הוא מתאר דרשה של הרב אלבז בכנס של ש"ס הוא נזכר באוונגליסטים הפורחים בחסותה של הטלויזיה בארה"ב. בשביל קוראי העיתון לאנשים חושבים צריך אסוציאציות מאמריקה כדי להסביר את המציאות הישראלית. ולפעמים יש גם התחלקויות כמו הכבוד שנקשר לראשו של אלכס גולדפארב שהתייצב באומץ מאחורי תהליך השלום. "עשיתי את זה בשביל רבין אפילו שלא האמנתי באוסלו (עמ' 226)" הוא אומר לבן סימון, כמו נשכחה המיציבושי שניתנה לו כסגן שר.
מי שאהב את 'ארץ אחרת', ספרו המעמיק של בן סימון על בחירות 96', עלול להתאכזב. אין כאן ניתוח פוסט מורטם אלא, כאמור, רצף תיאורים האמורים לתת הסבר אינטואיטיבי למפלתו הסופית של ה'קוסם'. פרט לשישה עמודים בסוף הספר אין כאן דבר שלא פורסם מראש. ואולי זה ההבדל בין בחירות 96' לבחירות 99'. הראשונות היו הפתעה מוחלטת שחייבו בחינה מחודשת של כמה אמיתות. האחרונות כמו היו צפויות מראש ופרסום מחודש של קובץ כתבות מימי נתניהו מספרות את כל הסיפור. כך עולה שניצחון הימין הוא ניצחון השוליים המהווה משבר. ניצחון השמאל והאליטות הוא תהליך טבעי. ולמרות הכל, מבין דפי הספר עולה איזושהי קריאה עמומה של קואלציית הדחויים שמאחורי הקוסם – 'גם אנחנו ישראלים'. ויתכן שבזכות נתניהו האספסוף יכול להיות גאה.
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



1 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ