ביקורת ספרותית על הגרעין והריחיים מאת דבורה כהן
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 23 במרץ, 2011
ע"י אבי פיקאר


אחד הסרטים שהפיקה הסוכנות על מנת לאסוף תרומות מיהודי אמריקה, באמצע שנות החמישים, מספר את סיפורו של יהודי מהרי האטלס שהיה רוכל, עלה לארץ, והפך להיות חקלאי במושב בחבל לכיש. המהפכה הציונית במלואה. גיבורי הסרט הפכו מיהודים מושפלים ומתוסכלים בגלות לישראלים גאים, העוסקים בחקלאות ומדברים עברית. חבל לכיש הפך מגבעות שוממות לשדות פורחים. ספרה של דבורה הכהן עוסק במהפך זה, ובישומו בפריפריה המוזנחת של ישראל - הנגב.
מבחינה כלכלית וחקלאית לא היה היגיון בהקמת ישובים חקלאים בנגב. ההתישבות בנגב נבעה בראש ובראשונה מצרכים מדיניים וביטחונים. החשש לתהליך מדיני בו ישראל תצטרך לוותר על הנגב, כמו גם הרצון לפזר נקודות ישוב על מנת להקשות על מסתננים הביא להכרעה שיש ליישב את הנגב. התנאים בנגב אכן היו קשים. אספקת המים, שהחלה עוד לפני הקמת המדינה הייתה לקויה. כל הנגב היה תלוי בקו אחד שבו זרמו מים בצינור צר, שלעיתים קרובות נגנבו ממנו חלקים וישובים נותקו ממים. גם ההגעה לנגב היתה קשה ביותר. מרבית הדרכים היו דרכי עפר. המתיישבים הבודדים היו תלויים בתחבורה ציבורית שהגיע בערך פעם בשבוע. באופן טבעי, המועמדים הראשונים להתיישבות בנגב היו צריכים להיות בוגרי תנועות הנוער החלוציות, אלה שנטלו על עצמם משימות דומות בתקופת המנדט. ואולם הללו לא נענו למשימה קשה זו. המדינה והסוכנות גייסו לצורך כך אנשים שתנאי הנגב היו מבחינתם עלייה ברמת החיים - העולים החדשים יושבי המעברות. כאן יכל להתגשם חזונו של לוי אשכול "שממת הארץ טומנת בחובה פיתרון לשממת האדם" (עמ' 71).
עולים אלה נאלצו להתמודד עם כל הקשיים שאיפינו את הנגב: מחסור במים, העדר תחבורה, העדר שירות רפואי והעדרם של טלפונים. נתק זה הביא בכמה מקרים למותם של ילדים, מוות שיכל להימנע לו היו טלפונים ושירות רפואי כנדרש. בנוסף על כל אלה צריכים היו העולים להתמודד עם הדרישות שהציבה בפניהם האידיאולוגיה של הגופים המיישבים: הכוונה להפוך את הישראלים החדשים לבני דמותם של עולי העלייה השניה והשלישית. הכהן מציינת שמנהיגי תנועות ההתישבות לא שאלו את עצמם אם ראוי לערער את הערכים ודפוסי ההתנהגות של העולים. זה היה ברור. הם רק התלבטו בשאלה אם זה אפשרי וכיצד ניתן לעשות זאת. חברי הקיבוצים סירבו לקלוט עולים שלא עברו הכשרה מכיוון שהם לא האמינו ביכולתם ליצור מהם חלוצים. תנועת המושבים שנרתמה למשימה, ספגה אכזבות קשות. העולים לא היו שותפים לתפיסת עולם של הפיכת הפירמידה וראו בעבודה הפיזית דבר בזוי. הם התקשו להשלים עם עקרונות כמו השיווק המשותף והדת תפסה אצלם מקום מרכזי, מה שעורר את זעמם של המדריכים על כך ש"בית הכנסת חשוב יותר ממועדון הנוער" (עמ' 270).
הכישלונות החוזרים ונשנים הביאו לשינויים רבים. בספר נסקר בהרחבה רעיון התיכנון האזורי, על פיו אמורים היו ישובים שונים (קיבוצים, מושבי עובדים ומושבי עולים) לפעול סביב מרכז משותף שיספק שירותים שונים. מרכזים עירונים אמורים היו להיות צומת המנקזת את הפעילות הכלכלית, חינוכית ותרבותית של האזור. בנוסף לכך הייתה כוונה שבמרכזים אלה, בהם יתגוררו עובדים במקצועות שונים ובעלי רמות השכלה שונות, ותיקים ועולים, יווצר 'מיזוג גלויות'. העיירות נועדו להפיל את החיץ בין 'ישראל השנייה' שכבר החלה להיווצר, לבין הציבור הותיק (עמ' 225). הדבר היה לצנינים בעיני כמה מן המוסדות הפולטים והכלכלים של ישראל, כמו ההסתדרות למשל, שכוחם היה נעוץ דווקא בצנטרליזציה ובמתן כל השירותים - מטרקטור ועד שרוך נעל - מהמרכז בתל אביב. ביזור השירותים השונים למרכזים עירונים, על מנת ליצור אינטגרציה חברתית וכלכלית בין קיבוצים למושבים, בין ותיקים לעולים (ובלי לומר זאת בפירוש - בעצם בין מזרחים לאשכנזים), היה בניגוד לאינטרסים של מפא"י השלטת והיווה מהפך בדפוסי החשיבה המקובלים (עמ' 234).
כישלונן של עיירות הפיתוח ממחיש כיצד כוונות טובות ריצפו את הדרך לישראל השנייה. על הנייר של משרדי המתכננים היה הגיון רב (ניתן לומר - היגיון ארופי) בהקמת עיירות בנגב. מרכז עירוני בלב אוכלוסיה כפרית מאפשר ניידות בין עבודת האדמה לתעשיה, מאפשר את העסקת החקלאים בעיירה בעונות שפל, והעסקת העירונים בכפר בעונות בוערות. לעומת המתכננים, לאנשי התנועות המיישבות הייתה אידיאולוגיה שהייתה מבסיסי החברה החדשה שנוצרה בארץ ישראל. על פי אידיאולוגיה זו, עבודת האדמה הייתה ערך עליון, ולא 'עבודות חוץ' בעיירה. גם ערך העבודה העצמית היה בסיסי, ופורמלית, לא היה לגטימי להעסיק שכירים תושבי העיירה הסמוכה בשדות המושב (עמ' 233). עיירות הפיתוח הפכו למיותרות סמוך להקמתם (עמ' 232).
העדר ההיבט הרצוני בהליכה למושבים בולט עם הגל השני של ההתיישבות בשנים 54-56. מתיישבי הגל הראשון נטשו במהלך השנים את המושבים. במושב פטיש למשל נשארו בשלב מסויים רק 16 נפשות (עמ' 162). הניסיון להביא עולים מהמעברות למושבים לא סחף רבים. עולים ששהו במעברות במרכז הארץ הפנימו נורמות ישראליות והיו מספיק אסרטיבים כדי להתנגד להפנייתם למושבי עולים בפריפריה. מי שנשלחו לפריפריה בהמון היו יהודי צפון אפריקה, שגל העלייה שהתחדש משם, ב1954-, סימן מפנה במדיניות הקליטה. מעתה הועברו העולים 'מהאוניה לכפר', ללא תחנות מעבר ובעצם ללא יכולת בחירה של מקום המגורים. "לא יהיו לנו מתיישבים אלא אם ניקח יהודים בעל כורחם מהאוניה ונעביר אותם להתיישבות" מצטטת הכהן את לוי אשכול (עמ' 238). עוד בארץ המוצא חתם העולה על התחייבות ללכת להתיישבות. ללא התחיבות כזו, אי אפשר היה לעלות לארץ: "אמרנו להם או התיישבות או מרוקו… ע"י פתק אדום ופתק צהוב ואוטובוס בשער העלייה הגיעו האנשים. אין להם מושג לאן האוטובוס הזה יוביל אותם. רק בדרך הזו נעשה התיישבות, לפי היכולת שלנו ולא לפי הדרישות שלהם" (גיורא יוספטל, מצוטט בעמ' 240). בהזדמנות אחרת הבהיר יוספטל שהם מפעילים 'ביורקרטיה פרוסית מול אנשים פרימיטיבים' (הנהלת הסוכנות 6.6.55).
דבורה הכהן עושה מעשה רב בזה שהיא מביאה גם את קולו של 'האחר' - העולים עצמם. אולם היא אינה מתמידה בכך. בכל הקשור לפעילותם של בני המושבים הותיקים, מסתפקת הכהן בעדותה של אותה אריסטוקרטיה, שהערצת המחברת אליהם ניכרת היטב בין השורות. כך אנו נותרים בפרקים השמיני והתשיעי עם נקודת מבט שיש בה יותר מקורטוב של התנשאות, ודרכה מוצגים העולים החדשים כילדותיים, עצלנים ופחדנים.
כיום אי אפשר לעסוק בחקר הציונות והמדינה בלי להיות מקוטלג בדיכוטומיה היסטוריון חדש - היסטוריון ישן או ציוני - פוסט ציוני. בהקשר של העליייה ההמונית ניתן לסווג את החוקרים לאלה הרואים בהליך הקליטה קנוניה מתוכננת שנועדה לנצל את העולים ולאלה הרואים את הקולטים כאידיאליסטים שהיו מוכנים לתת את הלב על מנת לאפשר לעולים החדשים להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. דבורה הכהן שייכת ללא ספק לסוג האחרון. עם זאת גם במחקרה ניתן למצוא הרבה טיעונים התומכים בעמדה ביקורתית יותר כלפי תהליך הקליטה. כך למשל בולטת ההתנשאות של המדריכים, בני המושבים הותיקים על העולים והסטריאוטיפים השלילים שהם ייחסו להם (עמ' 127). כך בולטת הנכונות של המדריכים לכפות עקרונות ארגונים, גם נגד דעתם של חברי המושב. הם למשל ביקשו ממעסיקים וממשווקים להעביר את הכסף של המתיישבים למזכירות הכפר על מנת לנכות מהם תשלום עבור ההוצאות המשותפות (עמ' 132). בספר פזורים עוד הרבה ביטויים שהיסטוריון חדש היה מקבץ לפרק נפרד ועושה ממנו מטעמים. היסטוריונית ישנה, לעומת זאת, מביאה ביטויים אלה במפוזר, בתוך ים של פרטים אחרים, בלי להתייחס למשמעות של טענות אלו.
כפי שנאמר בכריכתו האחורית של הספר, עליית שנות החמישים עומדת במוקדו של פולמוס בישראל. הטענות על קיפוח אפליה והתנשאות מהוות חלק בולט בשיח החברתי והפוליטי. כמעט תמיד ההקשר לטענות אלו הוא עדתי. העולים ממזרח ארופה, שהיוו חלק ניכר מהעליה ובלטו גם בהתיישבות בנגב, אינם מהווים חלק מישראל השניה. מבחינה זו העיקר חסר מן הספר. הכהן אינה מבחינה בין היחס למזרחים ולאשכנזים ואינה מבחינה ביכולתה של כל קבוצה להתגבר על הקשיים. במידה רבה היא אף עושה את ההיפך כאשר היא מציינת שההבדלים בין המושבים לא היו קשורים לארצות המוצא. אם כך, כיצד דרך, הרצופה כוונות טובות, הובילה לאן שהובילה. כיצד הפער בין עולים לוותיקים הוביל, כעבור שנים ספורות, לפער עדתי? כיצד נוצר המצב שבו העולים ממזרח ארופה הצטרפו לישראל הראשונה בעוד המזרחים נותרו הרחק מאחור? למרות העדר התשובות, ספר זה, יחד עם מחקרה הקודם של דבורה הכהן 'עולים בסערה', מהווה מסד טוב לחוקרי העתיד, שיעיזו יותר ויוכלו לקשר בין אירועי העבר ומצוקות ההווה.
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אלי פילו (לפני שנה)
ספר מומלץ ביותר....





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ