ביקורת ספרותית על משבר ותמורה במדינה חדשה מאת דון יחיא
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 23 במרץ, 2011
ע"י אבי פיקאר


"הדתיים האלה, הם מיעוט אבל מנהלים את המדינה", "החילוניים האלה, שכחו מה זה להיות יהודים". ביטויים כאלה ודומים להם נשמעים מדי פעם בשיח הציבורי הישראלי. בשסע הדתי חילוני, עמדות הקצה משוכנעים שהצד השני מפעיל עליהם כפייה, מנכס לו את המדינה או פשוט מתעלם מהם, הצודקים.
אליעזר דון יחיא, איש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, הוא אחד החוקרים החשובים ביחסי דת ומדינה וביחסים שבין דתיים לחילוניים בישראל. עבודת הדוקטורט שלו מ-1977 מצוטטת רבות על ידי מי שכותב על יחסי דת ומדינה ועל המפלגות הדתיות. כעת, שלושים שנה מאוחר יותר, מקבל הציבור הרחב גירסה מעודכנת.
דון יחיא עוסק, בעזרת המושגים של מדע המדינה, בניתוח המאבק בין המפלגות הדתיות להנהגה החילונית של המדינה בראשות מפא"י. עיקרו של המאבק היה, על הזכות לעסוק בחינוך העולים שהגיעו בגל העלייה הגדול בראשית ימיה של המדינה. עיקר המאבק עסק בעולים מארצות האיסלם שהיו מצד אחד מסורתיים ברובם הגדול, ובעלי קרבה לחינוך הדתי, ומצד שני חסרי מודעות פוליטית והכרות מוקדמת עם המערכת המפלגתית הישראלית.
אומנם מאז שנות ה-70, היו עוד כמה חוקרים שעסקו בנושא מבחינה היסטורית וסוצילוגית, אולם דון יחיא מדגיש את ההבטים הפוליטים של אחד המשברים המעצבים בתולדות המדינה. בעזרת מושגים כמו פוילטיקה הסדרית, עקרון האוטונומיה, קואליציה, סטטוס קוו ועוד, מעמיד דון יחיא את סיפור המעשה ההיסטורי בהקשר של תיאוריות ומודלים השואתים של יחסים בין דת למדינה, יחסיים בין קבוצות עדתיות שונות ויחסי רוב ומיעוט. על פי דון יחיא, התפתחות המשבר והדרך שבה הוא בא על פתרונו עיצבו את היחסים הדדים בין המפלגות הדתיות למפא"י לאורך שנים רבות.
בהקמת התנועה הציונית (ובמיוחד קודם לכן בתנועת חובבי ציון) הייתה שותפות שהייתה נדירה בציבוריות היהודית של המאה ה-19. משכילים וחרדים חברו יחדיו על מנת לייסד חברה יהודית בארץ ישראל. הרצל היה אדם חילוני, מתבולל בתפיסת עולמו שרצה להקים כאן מדינה ארופאית ליברלית, אבל חלק ניכר מהחיילים שלו היו בעלי זקנים ממזרח ארופה. היה ברור להרצל שאת ההכרעה על דמותה של המדינה כדאי לדחות עד שהמדינה תהיה, כי אחרת הוא ישאר לבד. מתנגדיו, ששאפו שהציונות לעסוק גם בחינוך ובהשכלה, הקימו את הפרקציה [הסיעה] הדמוקרטית. הוא סייע בהקמת המזרחי. מכאן ואילך שאפו מרבית מנהיגי הציונות שלא לחדד את המחלוקת ולא להביאה לידי הכרעה. היה ברור למנהיגים בשני המחנות שלא ניתן יהיה להשיג את יעדי הציונות ללא שותפות בין חילונים לדתיים (או בלשון אותם ימים בין חופשיים לאדוקים). אולם זו לא הייתה שותפות קלה ומשברים רבים ליוו את הציונות בעניין זה. מרבית המשברים נפתרו בעזרת פוליטיקה שקבעה הסדרים מסויימים בו כל צד הרגיש שהוא אינו מוותר על עיקרי אמונתו, גם אם לא יצא עם כל תאותו בידו. עיקר המשברים עסקו כמובן בשאלת החינוך: האם על התנועה הציונית לעסוק בחינוך, איזה סוג חינוך זה צריך להיות, האם קיימת זכות לחינוך אוטונומי לבעלי השקפה דתית שונה ועוד. מ-1902 ועד הקמת המדינה הלכו בתנועה הציונית על ביצים. מדי פעם התפרץ משבר זה או אחר, בעיקר כאשר המיעוט הדתי חש שנרמסים זכויותיו. המשבר שהתחולל עם הקמת המדינה היה חמור מכל.
בתקופת הישוב בחר כל יהודי בזרם החינוך לילדיו על פי השקפתו האישית ושייכותו המפלגתית. עיקרון ההגדרה העצמית קבע כי ההורים זכאים לבחור בזרם החינוך ההולם את עמדותיהם החברתיות והפוליטיות. מאחר שרוב העולים בתקופת הישוב, היו מזוהים עם מפלגה כלשהי עוד לפני עלייתם ארצה (הרישיונות שנתנו הבריטים לעליה חולקו על פי מפתח מפלגתי) והמודעות הפוליטית היתה גבוהה במיוחד. היה די ברור לאן ישלח כל הורה את ילדיו. המאבקים בין הזרמים על גיוס ילדים היו נדירים. הם צצו לעיתים רחוקות כאשר היו קבוצות של ילדים שלא היו מוגדרות פוליטית. באותה תקופה גם יחסי הכוחות בין התנועות הפוליטיות השונות נותרו סטטיים במידה רבה. כוחה הפוליטי של המפלגה קבע גם מה יהיה אחוז התומכים בה מקרב העולים החדשים ועולים אלה היו מזוהים פוליטית כבר עם הגעתם. עם הקמת המדינה בטל הצורך ברישיונות עלייה ופחת הפיקוח של התנועות השונות על זהותם הפוליטית והדתית של העולים. עם זאת, המפלגות הקיימות לא רצו לוותר על שליטתן בעולים החדשים. הכלי היעיל ביותר לגייס את העולים לזהות פוליטית הייתה דרך מערכת החינוך המזוהה איתה. בשנותיה הראשונות של המדינה המשיכה להתקיים שיטת הזרמים בחינוך, ובו היו ארבעה זרמי חינוך המזוהים כל אחד עם מחנה פוליטי מסויים. זרם העובדים זוהה עם ההסתדרות ומפלגות הפועלים. זרם המזרחי עם הציונות הדתית. הזרם הכללי היה מזוהה עם המחנה האזרחי והימין הרויזיוניסטי, והחרדים פנו לזרם אגודת ישראל.
עולי ארצות האיסלם היו ברובם מסורתיים ושומרי מצוות במידה זו או אחרת. הדבר היווה מידה מסויימת של איום על אנשי תנועת העבודה, התנועה השלטת בישוב ובמדינה עד שנות ה-70. אם מרבית העולים מארצות האיסלם הם שומרי מצוות, עלולות המפלגות הדתיות להפוך לרוב. על מנת למנוע זאת החל נסיון להקנות לילדי העולים חינוך חילוני. הרציונאל להימנע מעקרון ההגדרה העצמית של תקופת הישוב התבססה על כך שהעולים חסרי המודעות הפוליטית אינם מודעים להבדלים בין הזרמים, ותלותם הרבה במשאבי הממסד הפכה אותם, לכאורה, נוחים למניפולציות. נסיונות הכפייה השונים הביאו להתנגדות של העולים ובעקבותיהם למאבקים פוליטיים. דון יחיא, כאיש מדע המדינה מתעכב על ההרובד המפלגתי של המאבק שהתנהל בין האשכנזים ותיקים וכך אנו שומעים בספר פחות על חלקם של העולים עצמם (בעיקר עולי תימן) בפתיחתו של המאבק. בחלקי הספר השונים דון יחיא עובר בפירוט רב על תופעות שהתרחשו במושבי עולים, במחנות עולים ובמעברות וכן על ההתפתחויות הפוליטיות כתוצאה מהמחאה של כפייה חילונית על העולים המסורתיים. ועדות חקירה, משברים ממשלתיים ומאבקים פנים מפלגתיים, הביאו בסופו של דבר להתייצבות המצב, שנותר על כנו במידה רבה עד היום. עיקריה של ההסדרה היו ביטול הזרמים הבחינוך (הווי אומר ניתוק הזיקה בין בתי הספר לתנועות פוליטיות) והקמת חינוך ממלכתי שתהיה בו גם מגמה דתית. יוצא מן הכלל להסכם זה היה הנכונות להותיר על כנות את זרם החינוך של אגודת ישראל בתמורה לויתור על תקציב מלא.
יש מי שחושב שאילולי הסוציאליזציה שהחינוך הממלכתי דתי העניק לילדי המגזר הדתי, היה תהליך המודרניזציה, הכרוך בחילון, מעלים או לפחות מפחית את שיעורם של שומרי המצוות בישראל. שאלה מרכזית שמעלה דון יחיא היא מדוע הסכימו ראשי מפא"י, ובעיקר בן גוריון, לקיומו של חינוך ממלכתי דתי. במידה רבה אפשר לשאול שאלה זו על כלל השיתוף וההסכמה השבירה הקיימת בין דתיים לחילוניים בנושאי דת ומדינה.
המענה לשאלה זו זוכה לשלוש תשובות שונות. התשובה הנפוצה (ולטעמי גם הבנאלית) מדברת על צרכים קואליציונים. ללא שותפותם של המפלגות הדתיות לא היתה לבן גוריון קואליציה יציבה. אשר על כן הוא הסכים למכור את עיקרון החינוך הממלכתי האחיד ולהיענות לתביעה לחינוך ממלכתי דתי בתמורה להצטרפות המפלגות הדתיות. התומכים בטיעון זה רואים את העובדה שכל מפלגת שלטון זקוקה לתמיכתה של מפלגה דתית אחת לפחות, הסבר להמשך השפעתה הבלתי פרופורציונאלית של הדת על המדינה. בהקשר של שנות החמישים, דוחה דון-יחיא טיעון זה מכל וכל. הוא מראה שתביעות המפלגות הדתיות בנושא החינוך התקבלו על אף שלממשלה שהעבירה את חוק חינוך ממלכתי (1953) היה רוב גם ללא המפלגות הדתיות.
ההסבר שדון יחיא מספק הוא זה הכרוך במה שהוא קורא המודל ההסדרי. הכוונה היא לכך שהשותפות בין דתיים לחילוניים אינה קשורה לממשלה זו או אחרת, ולהסכמים הקואליציונים העומדים בבסיסם. ההסכמה העקרונית בין המחנות נובעת מההבנה הבסיסית של שותפות בין שני מחנות פוליטיים (על אף שאינם שווים בגודלם) ועל הפנמה של כל אחד מהמחנות האלה שיש לוותר לשני בנושאים שהם בנשמתו. על כן לא היו נסיונות לבטל את החינוך הממלכתי דתי גם בתקפות שהמפד"ל לא היתה חברת קואליציה. הממד של לחצים קואליציונים התבטא בשוליים, בהגדלה או בהקטנה של הסמכות, האוטונומיה והתקציבים, אך לא במהות. ניתן להוכאן שלא רק להסכמה בין מחנות פוליטיים נזקק בן גוריון, אלא גם לעולים שיהפכו לאזרחים עובדים, מתישיבם ולוחמים. כמו שהרצל היה זקוק לשומרי המסורת ממזרח אירופה שימלאו את הכסאות בקונגרס הציוני, כך בן גוריון הבין שיהודי ארצות האיסלם יחושו שותפות גורל עם מדינה שהמרכיב היהודי בזהותה בולט וקיים. מדינה שהייתה מאמצת את העמדה הקיצונית של מפ"ם למשל היה יוצרת ניכור (גדול אף יותר ממה שנוצר בפועל) בקרב יהודי ארצות האיסלם.
דון יחיא דוחה הסבר שלישי לחשיבותה של הדת במדינת ישראל, והוא ההסבר הכרוך בממד הדתי של הזהות הציונית. על פי הסבר זה, הציונות, כתנועה הלאומית של העם היהודי צופנת בקוד הגנטי שלה את מרכיב הדתי של הזהות היהודית, גם אם היא לא מאמצת את כולו. כך, גם אם לא היו דתיים בכלל שותפים לציונות או למדינה, עדיין הייתה לדת היהודית תפקיד משמעותי בזהותה של ישראל.
לטענת דון-יחיא, גם אם ראשי מפא"י הכירו בחשיבותה של הדת בשמירת הקיום הלאומי היהודי, תפיסה זו לא חייבה הכרה באוטונומיה של החינוך הדתי.
לעניות דעתי, גם אם הצדק עימו בנוגע לשאלת האוטונמיה לחינך הממלכתי דתי, אי אפשר להתעלם מכך שהקשרים בין דת למדינה בישראל הינם עמוקים יותר מהטיעון בדבר לחצים קואליציונים או הצורך בשותפות. אלה מגדירים את עוצמת הקשר, אולם לא את שורשיו. במאה ועשר שנות ציונות ושישים שנות מדינה, התקשו למצוא הגדרה ללאומיות יהודית שאינה כוללת מרכיב דתי (למרות נסיונות לא מעטים שנעשו). המרכיב הדתי נמצא בדנ"א של מדינה המגדירה עצמה כמדינת העם היהודי. רבים מכירים את הפיסקה בדבר תיאוקרטיה בספר המכונן של הציונות, "מדינת היהודים". הרצל אכן התנגד נחרצות למעורבות אנשי דת בניהול המדינה. אולם ההקשר המקורי של פיסקה זו ידוע פחות. כאשר הרצל מתחבט מהו המגדיר של הקולקטיב היהודי, הוא כותב כך: "אין לנו עוד שפה משותפת... בעצם אנו מזהים עצמנו משתייכים יחד רק עוד לפי אמונת אבותינו". אכן גם על פי הליברל האוסטרי שלא טרח למול את ילדיו, ציונות ללא התייחסות לדת היהודית, אין לה על מה שתעמוד.
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



1 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ