ספר חשוב. המחבר <mark>דניאל בן סימון</mark> בעצמו עולה ממרוקו, אשר עלה לארץ בשנת 1969 כנער ובמהלך השנים כעיתונאי וסופר חקר את ישראל השנייה. הוא מנתח בצורה חושפנית והרבה גם מניסיונו האישי כנקלט, את חוסר ההבנה של הממסד הישראלי לגבי עולי מרוקו, את השגיאות המהותיות אשר גרמו לתחושות הקשות של עולי מרוקו ואשר להם השפעה משמעותית על כל מרקם החיים של המדינה, על תוצאות הבחירות בישראל ועוד. הוא מביא הרבה מניסיונו האישי כע

מעשה בארץ פוסט קולוניאלית שהייתה משוסעת בין שבטים רבים. שנים מהשבטים הגדולים, נקראו בפי הילידים 'נאורים' ו'(א)ספסופים'. ה’נאורים’ היו גבוהים ובהירים, דמוקרטים והומניסטים, סבלנים ושוחרי טוב. בדרך כלל הם גם היו משכילים ומבוססים. הם דיברו על כך שהם דואגים לשכבות החלשות ומעונינים באחוות עמים. ה'(א)ספסופים’ היו קהים ונמוכים, היו בינהם גם מקורזלי שיער, הם היו חמי מזג, כוחניים, בעלי השכלה בסיסית בלבד ורב

"אנחנו המרוקאים יש לנו הבנה וזיקה נפשית לכל מה ששייך למרחב הזה.. אנחנו חיים עם הערבים אלפיים שנה ולמדנו לחיות איתם כמו עם משפחה. אנחנו מדברים את שפתם, אוהבים את שירתם ואנחנו חלק בלתי נפרד מתרבותם העשירה. אנחנו המרוקאים, היתרון שלנו הוא המזג המאוזן וראיית החיים המתונה. אין בנו אותה פנאטיות שאתה מוצא אצל היהודים שבאו מאירופה. כאן לא היתה אנטישמיות ולא היתה שנאת יהודים כמו באירופה. מה שאני רוצה לומר