“48 שנים למלחמה ההיא. והטראומה שהיא השאירה בבני הדור ההוא (אלו שנלחמו בה, אלו שחוו אותה כאזרחים או מילואימניקים, אבל גם אלו שהתגייסו במהלך עשר השנים אחריה ו"חיו לאור הלקחים") - הטראומה ההיא לא נעלמת. היא אולי נדחקת ומנסים להתעלם ממנה. אבל היא פה.
וכמו חיטוט בפצע כואב, אני מנסה לקרוא עוד ועוד, לחפש עוד חומרים, לקבל עוד זוויות.
והספר של אבירם ברקאי הוא חלק מהחיטוט.
אבירם ברקאי איננו היסטוריון ולא איש אקדמיה. הוא אינו חלק ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל ו/או משרד הביטחון. הוא אזרח מודאג. אזרח שהרגיז אותו אחד (איזה מילשטיין), אחד שאוהב לבעוט בכל הפרות הקדושות ולריב עם כולם. אז הוא הפיל ברשתו גם את אבירם ברקאי.
אבל התוצאה טובה. הספר הופך שוב ושוב את העובדות מול השמועות, מנסה לעשות סדר ואולי גם למצוא מי (אם בכלל) היה אשם ובמה.
והתשובה אינה חד משמעית.
חשוב לקרוא את הספר כדי להבין את נקודת המבט של ברקאי. למשל נראה מהספר כאילו שברקאי תומך בדיין. ובקראי היה זה שכתב ספר על בסיס שיחות עם ראש אמ"ן "ההוא". כל בדיקה מחודשת, כל הפיכת אבן - מבורכת. גם אם אני לא מסכים עם כל מה שברקאי כותב. זו עמדתו.
חבל רק שהספר הפך לויכוח בין ברקאי לבין המילשטיין ההוא וחבורתו.
בכל מקרה: אסור לשכוח שמי ששילם את המחירים הנוראים הם למעלה מ 2200 ההרוגים ומשפחותיהם, למעלה מ 5500 הפצועים ובני משפחתם. כל אחד הוא אדם. לא סטטיסטיקה ולא ויכוח אקדמי.”

“בין קונספירציה לקונספציה

תיאוריות קונספירציה הן דבר מאד מפתה. הן נותנות תחושה למי שקורא אותם שהוא נחשף למידע סודי, שידוע אך למעטים, ושונה ממה שהרוב הנבער מאמין בו – הגרסה ה"ממסדית".
תיאוריית קונספירציה נולדת כאשר לכאורה יש כמה שאלות בלתי פתורות בהסבר המקובל, ובהכנסתם לסיפור של קנוניה מתוכננת, השאלות הללו נפתרות. עם זאת, בכל תיאוריות הקונספירציה שאני מכיר, עולות הרבה מאד שאלות אחרות, לעיתים קשות הרבה יותר מאלה שהתיאוריה רוצה לפתור.
אבירם ברקאי, סופר שכתב בעבר על מלחמת יום כיפור ספרים שעסקו ביחידות ספציפיות (על בלימה, על חטיבת השריון 188, ובשם שמיים, על טייסת האחת במלחמת יום כיפור) מתמודד בספר הזה עם הקונספירציה שנועדה לתת מענה לשאלה מרכזית – איך מדינת ישראל, למרות כל סימני ההתרעה, הופתעה מפריצתה של מלחמה ביום כיפור תשל"ד.
תיאוריית הקונספירציה המדוברת, שהמוביל העיקרי שלה הוא ההיסטוריון אורי מילשטיין, אך היא נפוצה בחוגים נוספים (למשל בסרט מי רצח את אבא על ג'ו אלון), מניחה שמלחמת יום כיפור היא תוצאה של עסקה משולשת בין משה דיין, אנואר סאדאת והנרי קיסינג'ר. מצרים וישראל רצו להגיע להסכם שלום, אבל המצרים לא יכלו להכנס למו"מ עם ישראל מעמדה של השפלה לאומית, כפי שהיה בעקבות תבוסתם מלחמת ששת הימים. לכן היה על המצרים להשיב לעצמם את כבודם בעזרת ניצחון קטן – צליחת תעלת סואץ, היאחזות בגדה המזרחית שלה והנפת דגלי מצרים על המעוזים. דיין, שרצה גם הוא באותו הסכם, היה אמור לעכב את גיוס המילואים, למנוע מכה מקדימה של חיל האוויר, וליצור מצב שצה"ל "יילחם חלש". "אם ימותו 500 לוחמי צה"ל לא נורא. זה הקורבן הנדרש בדרך להשגת המטרה". (אורי מילשטיין על ההגיון שהנחה את משה דיין, מצוטט אצל ברקאי עמ' 28). על פי אותה גרסת קונספירציה, לאחר גיוס צבא המילואים ישראל תתאושש, תצלח את התעלה ותנחית מכה ניצחת על המצרים. אז יעצור קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי, את צה"ל,. בנקודה הזו ייפתח משא ומתן שבו שני הצדדים אינם נמצאים בעמדת נחיתות. מצרים ניצחה וישראל לא הפסידה. כהכרת טובה לממשל האמריקאי ובמיוחד להנרי קיסינג'ר שמנע מישראל לעשות במצרים שפטים, המצרים יתנתקו מברית המועצות ויחברו לארצות הברית. WIN-WIN. פשוט וקל. הדבר היחיד שצריך לעשות זה פשוט להסתיר את המזימה הזו מכולם.
מה ההוכחות לתיאוריית הקונספירציה? ובכן, כמו בכל תיאוריית קונספירציה, אין הוכחות. זו מזימה כל כך סודית שמחולליה לא הותירו שום מסמך כתוב. ההוכחה היא שזה מה שקרה. המצרים השיגו נצחון מורלי וכבשו את מוצבי התעלה, ישראל לא גייסה מילואים מראש ולא נתנה מכת מנע אווירית, צה"ל הצליח לצלוח לצד השני, וקיסינג'ר לחץ על ישראל שלא לייבש את הארמייה השלישית המכותרת. יחסי מצרים וארה"ב התהדקו, הכבוד המצרי הושב, וכמה שנים מאוחר יותר נחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים, הסכם בו גם מצרים וגם ישראל הסכימו לתנאים שהם לא הסכימו להם לפני 1973 (לפני המלחמה ישראל דרשה שלום מלא תמורת נסיגה חלקית ומצרים דרשה נסיגה מלאה תמורת שלום מאד חלקי. הסכם השלום שנחתם כלל נסיגה מלאה תמורת שלום מלא).
אולם חשוב להבין שתיאוריית הקונספירציה נוסחה לאחר שכל הדברים הללו קרו כך שהעובדה שהם אכן התרחשו, איננה מעידה על קיומה של קונספירציה אלא על כך שהיא נכתבה לאור עובדות מסויימות בשטח. בדיוק כמו הסיפור של ציור המטרה סביב החץ.
לתיאוריות קונספרציה שונות בישראל ובעולם, יש מאפיינים דומים:
1. הקונספירציה מניחה מראש שההשערה שלה היא עובדה. תומכיה מקבלים רק ממצאים התומכים בתיאורית הקונספירציה ודוחים ממצאים סותרים.
2. הממצאים הסותרים נחשבים לחלק מהקשר שנועד לטשטש את עקבות הקנוניה. באחת הקונספירציות שעסקתי בהם (חטיפת ילדי תימן), טענו תומכי התיאוריה שהתיקים העוסקים בפרשה חסויים מאחר שיש בהם הוכחות לפרשה, הוכחות שהממסד מעוניין להסתיר מהציבור. לאחר שהתיקים נחשפו ולא נמצאו שם הוכחות לחטיפות, טענו תומכי הקונספירציה שברור שלא יהיו מסמכים כתובים כי "מי ישאיר ראיות לפשע" והכל היה בהוראות בעל פה. אבל כמובן שהטענה הזו לא עלתה ולו פעם אחת כאשר המסמכים היו סגורים. להיפך – נטען שהם סגורים בגלל שיש שם הוכחות לטענה.
3. היעדרם של מסמכים המוכיחים את התיזה רק מחזק את תומכי הקונספירציה – הממסד העלים הכל.
4. הממסד הוא גוף רב כוח ואחיד, ללא סדקים וללא וויכוחים פנימיים. כל חבריו פועלים באופן הדוק ובשיוף פעולה מלא להשגת המטרה. הוא בעל יכולת על אנושית לצפות את העתיד ופועל באופן יעיל ומתואם. לכן כמעט בלתי אפשרי לחשוף את הממצאים ואת העדויות לתיאורית הקונספירציה.
5. הממסד הוא נטול מצפון.
ישנם כמה תיאוריות קונספירציה ידועות כמו רצח קנדי על ידי ה-FBI, המוסד הפיל את מגדלי התאומים, או השב"כ ושמעון פרס יזמו את רצח רבין כדי להפיל את הימין.
יש לנו גם קנוניות שהתגלו כמו הסכם סודי בין ישראל צרפת ובריטניה שהוביל למלחמה נגד מצרים ב-1956, או ניסיונו של השב"כ להפיל על הקצח"ר איציק מרדכי את הרג המחבלים שנתפסו בקו 300 ב-1984. אולם שני המקרים הללו מוכיחים שקונספירציות, גם כאשר יש להן שותפי סוד מעטים, סופן להתגלות כעבור זמן לא רב.
מהיכן שואפים תומכי הקונספירציה את כוחם? ממחדלים אנושיים. כל תקלה, דבר אופייני כל כך לחברה הישראלית, מוסבר בעזרת הקונספירציה.
בכל הקשור למלחמת יום כיפור, המידע הרב שהיה בידי ישראל על כך שעומדת לפרוץ מלחמה, ובכל זאת העובדה שהיא פרצה בהפתעה, היא הדבר שמזין את התיאוריה. הרי הכתובת הייתה על הקיר, איך לא ראו אותה?
בהקשר זה חשוב להבין, בכל רגע נתון יש לנו כתובות רבות על הקיר, שרומזות לנו על דברים רבים העלולים להתרחש. לעיתים אנחנו רואים את מה שכתוב, ולעיתים לא. לעיתים אנחנו קוראים ואז מתברר שכלל לא הבנו. בשלהי 2011 כמעט כל בר דעת יכול היה להניח, על פי הכתובת שעל הקיר, שאוטוטו משטר אסד קורס (כמו שהעריך שר הביטחון אהוד ברק). זה היה הגיוני. קדאפי בלוב, מובארק במצרים ובן עלי בטוניסיה איבדו את שלטונם כתוצאה מהפגנות ההמון. מה יותר הגיוני שזה גם מה שיקרה לאסד? ברק עשה ניתוח הגיוני, קרא את הכתובת על הקיר וצפה את העתיד. אבל לפעמים, כמו הערכה של ברק שאסד יפול בשבועות הקרובים, הקריאה הזו שגוייה. רק בדיעבד ניתן לומר מה אומרת הכתובת על הקיר.
ועדת אגרנט מצאה את ראש אמ"ן דאז, אלוף אלי זעירא, כנושא באחריות למחדל המודיעיני. הוא לא קרא את הכתובת על הקיר. אבל חצי שנה לפני מלחמת יום כיפור, במאי 1973, הועלתה רמת הכוננות בצה"ל כי כולם חשבו שתפרוץ מלחמה. היחיד שהעריך שלא תפרוץ מלחמה היה אלי זעירא. צה"ל כצבא מילואים לא יכול להיות בכוננות תמידית ולהשבית את המשק הישראלי כולו. זעירא הבין שאחריותו כראש אמ"ן היא לא רק להפעיל את צופרי האזעקה, אלא גם לדעת מתי לא להפעיל אותם. הוא סבר שלא תפרוץ מלחמה במאי 1973, לא קיבלו את דעתו אך בדיעבד התברר שצדק. הוא החליט שוב לא להפעיל את צופרי האזעקה באוקטובר 1973, קיבלו את דעתו, ובדיעבד התברר שטעה.
הטעות הזו מוסברת על ידי תומכי תיאוריית הקונספירציה כחלק מתוכנית על. הנחתם היא שזעירא היה שותף לתוכנית הקונספירציה (עמ' 140) רק בשל התעקשותו שהסבירות למלחמה נמוכה. אולם ברקאי מראה שהמושג "קונספציה", שהנחה את זעירא, וזכה לגינוי על ידי ועדת אגרנט, משמש אותנו תמיד. אנחנו עומדים להתיישב על כסא, לא נתחיל לבדוק את היציבות שלו. יש לנו קונספציה שהכיסא יציב. כך גם בדברים מורכבים יותר. זעירא הניח שמלחמה נועדה לכבוש שטח משמעותי ולא קילומטרים ספורים (הגיוני). הוא הניח שצבא מצרים לא יוכל להיכנס לעומק סיני, כאשר אין לו יכולת להתמודד על חיל האוויר הישראלי מעבר למטריית טילי הקרקע אוויר המכסים את אזור תעלת סואץ בלבד. הוא ידע שאין למטוסים המצרים יכולת להתמודד על חיל האוויר הישראלי. הוא הניח שסוריה לא תתחיל מלחמה ללא גיבוי מצרי. כל הצעדים הללו הגיוניים לחלוטין. הוא גם ידע שמשמעותה של התראה למלחמה וגיוס כוחות המילואים היא פגיעה קשה בכלכלה הישראלית. הדבר היחיד שזעירא לא העלה על דעתו (וגם לא אסד, ברז'נייב ואלופי צה"ל) שמצרים תתחיל מלחמה שלא על מנת לכבוש שטח משמעותי אלא רק שטח סמלי, זה שנמצא תחת מטריית טילי הקרקע אוויר.
זעירא טעה, ועל טעותו המרה שילמו בחייהם אלפי חיילים. אבל הטעות שלו, לאור המידע שעמד מול עיניו, היא לא בלתי סבירה. כך גם שגיאות אחרות שנעשו, שמזינות את תומכי תיאוריית הקונספירציה
ברקאי לוקח את הטיעונים שהעלו תומכי תיאוריית הקונספירציה ומפרק אותם אחד לאחד. הוא מצטט את טיעוניהם (שברובם עלו בקבוצות דיון במייל ולא פורסמו כמחקר או כספר) ומראה, על סמך מידע מארכיונים וספרים, עד כמה הן אינן מבוססות על עובדות או שהן מוצאות מהקשרן. כך למשל הטענה שהמצרים השאירו בכוונה מסדרון נרחב בין שתי הארמיות שלהם, שיאפשר את צליחת צה"ל, כחלק מההסכמות מראש. ברקאי מראה שהמסדרון לא היה רחב כפי שהם מתארים והצבא המצרי לא נפרס על הגדה המזרחית של התעלה באופן הרמטי כך שממילא בין דיביזיה לדיביזיה היה פער. תומכי תיאוריית הקונספירציה טוענים שלא גוייסו פלוגות רפואה וגדודי המרגמות הכבדות של הצנחנים וגולני. ברקאי מראה שהם גוייסו.
תומכי הקונספירציה מרחיקים לכת וטוענים שנספח חיל אוויר בארה"ב, ג'ו אלון, שנרצח ביולי 1973, נרצח בגלל שנחשף לקונספירציה והיה חשש שידליף אותה. דדו לא מת מהתקף לב אלא הוטבע בבריכה בגלל שעמד לחשוף את הקונספירציה. לא צריך ממש הוכחות כדי לטעון את הטענות הללו. מי שמאמין בקונספירציה חובקת כל ייטה לקבל את ההשערות הללו.
על פי תיאוריית הקונספירציה קורבנותיה המידיים היו החיילים הישראלים שהיו בקו הראשון מול מצריים, חיילי המעוזים בקו בר לב. אני מודה, אני נוגע בעניין. אבא שלי היה בשירות מילואים במעוז מילנו כאשר המלחמה התרגשה על ראשם. הם לחמו בגבורה מול כוחות עודפים במהלך 35 שעות. בלילה שבין ה-7 ל-8 באוקטובר (אור ליב' תשרי). הם נסוגו מהמעוז ובמהלך הנסיגה ניתק שליש מהכוח. הללו, רובם פצועים, הסתתרו בבית בעיר הנטושה קנטרה עד שהתגלו על ידי המצרים. חלקם נלקחו בשבי. הפצועים נורו למוות. ביניהם גם אבא שלי.
חיילי המעוזים היו אכן הקורבנות הראשונים של המלחמה. שליש מחיילי גדוד 68, גדוד החטיבה הירושלמית שאייש 13 מ-16 מעוזי קו ברלב, נהרגו. אני בקשר הדוק עם חבריו ומפקדיו של אבא שלי ששרדו את המלחמה. אין ספק שיש בקרב רבים מהם תחושת כעס. כעס על שלא התייחסו ברצינות להתראות שלהם, כעס על שהם לא זכו לאימון מספיק לפני כניסתם למעוזים, אצל חלקם יש כעס על שלא חילצו אותם כשיכלו לחלץ אותם, במהלך יום כיפור, היום הראשון למלחמה. ועוד. גדוד 68 לא היה גדוד חי"ר מובחר. חלק לא מבוטל מהחיילים לא שירתו כלוחמי חי"ר בסדיר. חלקם היו עולים חדשים (כמו אבא שלי) או כאלה ששירתו בתפקידי מנהלה בסדיר והועברו לשירות קרבי רק במילואים. זו הייתה הפעם הראשונה שחיילי הגדוד היו בתעסוקה בגזרת המעוזים. תומכי הקונספירציה גורסים שהשיבוץ של גדוד זה לתעסוקה במהלך אוקטובר 1973 בקו המעוזים, היה חלק מהקונספירציה. להציב גדוד לא מובחר בגזרה כדי שצה"ל יללחם חלש. באופן פרדוקסלי, גם חיים בר לב שעל שמו נקרא הקו (ולא תמך בגרסת הקונספירציה) חיזק טענה זו כאשר אמר בתום המלחמה שלו המעוזים היו מוחזקים על ידי צנחנים, הם לא היו נופלים. אני בספק. המצרים הטילו לקו הראשון 10,000 חיילים, ובסה"כ המעוזים התמודדו עם 25,000 חיילים מצרים. המעוזים היו מאויישים ב-435 חיילי צה"ל. להערכתי, גם אם היו כולם לוחמים מובחרים, המעוזים היו נופלים בסופו של דבר.
אבל חיילי המעוזים לא היו קורבן של קונספירציה ולא הוקרבו במודע ובאופן מתוכנן על דיין הציני. הם לחמו בגבורה, במעט האמצעים שהיה להם, כאשר מאחוריהם היה צבא גדול ומשוכלל, אבל צבא שלקה בלא מעט שחצנות ובטחון עצמי מופרז. התקלות של מלחמת יום כיפור נבעו מכך ולא מקנוניה מתוכננת היטב.
ההתראה העיקרית על כך שמלחמה עתידה לפרוץ הגיעה מאשרף מרוואן. חתנו של נאצר שריגל למען ישראל וכונה על ידי מפעיליו במוסד "המלאך". הוא זה שהעביר לראש המוסד צבי זמיר, בליל יום כיפור, את ההתראה על כך שלמחרת תפרוץ מלחמה.
לאחר המלחמה, כאשר זמיר נפגש שוב עם מרוואן, שאל אותו מרוואן איך לא עשו שום דבר עם ההתראה שלו. "או שאתם שחצנים, או שאתם אווילים" הוא אמר לזמיר. וזמיר ענה לו "אנחנו שניהם" (ראיון לרביב דרוקר בסדרה הקברניטים). התשובה הזו עונה לשאלות שמלחמת יום כיפור מעלה, הרבה יותר טוב מתיאוריית הקונספירציה.
(פורסם במקור בעיתון מקור ראשון, 27 לספטמבר 2018, https://www.makorrishon.co.il/culture/79035/)”

“לא פעם, תהה בספרו אבירם ברקאי, עולה השאלה מה עשוי לגרום לאנשים "עם ראש על הכתפיים" ללכת בעקבות הברון מינכהאוזן, ובמקום לרכוב "על סוס שנחצה לשניים, לרכוב על כנפי אוסף שמועות, מעשיות והשערות?" (עמוד 12). בספרו, "מעשה שלא היה" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2017), ביקש ברקאי, שחיבר בין היתר את הספר "על בלימה" אודות לחימת חטיבה 188 בקרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים ואת "אנחנו על השחור" (המוצלח יותר) אודות לחימת חטיבה 500 במלחמת לבנון הראשונה, לעסוק שוב במלחמה ההיא ב־1973. ברקאי, שלחם ונפצע במלחמה כקצין שריון ובהמשך דרכו שימש כקצין הניוד בשלדג ובסיירת מטכ"ל, ביקש הפעם לנתץאת גרסת הקונספירציה שמפיצים היסטוריונים דומת ד"ר אורי מילשטיין.

"על תקציר המזימה, למדתי לראשונה כשקראתי את מסמכי "הפורום האזרחי לתחקור קרבות". נטען שם שמזכיר המדינה הנרי קיסינג׳ר (בשם ארצות הברית), הנשיא אנואר סאדאת (בשם מצרים) ושר הביטחון משה דיין (בשם ישראל) רקחו תוכנית סודית, שרק הם שותפים לה. הרציונל לברית החשאית, לקנוניה, היה רצונן של מצרים וישראל להוביל לסיום מצב הלחימה בין שתי המדינות ולהסכם שלום" (עמוד 27). השותפה השלישית, גרסה המזימה, היתה ארצות הברית שביקשה "להשיג דריסת רגל מדינית וצבאית במצרים" (עמוד 28).

אולם, מאחר מצרים לא תשב לשולחן המשא ומתן לפני שיושב כבודה הלאומי, שרוסק לרסיסים בתוך ארבעה ימים בחודש יוני 1967, תאפשר ישראל לכוחותיו של סאדאת לאחות מחדש את כבודם באמצעות ניצחון קטן. שר הביטחון והצלע הישראלית בקונספירציה, משה דיין, יעכב את גיוס המילואים, ימנע ״מכה מקדימה״ ויגרום לצה״ל להילחם ״חלש״. מאחר וחלקים בתיאוריה התרחשו במציאות (סאדאת אכן תכנן מערכה מוגבלת ולא מלחמה להשמדת ישראל והצליח להשיג מאחז בסיני גם בתום הלחימה) יש מי שזה הסתדר לו כהוכחה. אבל, כפי שברקאי ציין בפשטות, "דיין הוא המון דברים. קצתם בלתי נסבלים. איש שנוי במחלוקת. אלא שהאיש דיין, ככל שיכולת השיפוט שלי אינה מטעה אותי, לא היה עושה דבר כ ז ה" (עמוד 40).

שקוראים בספר מגלים שהתיאוריה ההזויה הזו, לפיה ממשלת ישראל (או חברים בה) הסכימו למותם של חיילים ולניצחון מצרי מוגבל, מתבססת על ממצאים קלושים, שנופחו לממדים מטרידים. בקיצור מי שמחפש ראיות מוצא, גם היכן שהן. רוצים דוגמה? הנה דוגמה:

מילשטיין כתב בשעתו כי בריאיון שקיים "עם תת־אלוף בדימוס עמנואל (מנו) שקד, שהיה קצח"ר בזמן מלחמת יום הכיפורים, הוא סיפר לי בפירוט על פעולה מיוחדת של סיירת מטכ"ל בעומק מצרים, שהיתה עשויה למוטט את מצרים במהלך המלחמה. הפעולה בוטלה ברגע האחרון, כשהכוחות היו ליד המתקן החיוני ביותר, בלחץ של משה דיין. אירוע זה מבסס מאוד את השערת הקונספירציה, שיסודה הסכם מוקדם בין מצרים לישראל בתיווך קיסינג'ר, לא לפגוע בתשתיות במצרים" (עמוד 131). בפועל, כתב ברקאי, "הפעולה המתוארת כאן היא מבצע "זנבר", שיזמה מפקדת קצין צנחנים ראשי. בתור קבלן הביצוע, אכן נבחרה סיירת מטכ"ל. המבצע יצא לדרכו בשבת, 13 באוקטובר 1973. המטרה – לזרוע בהלה במפקדה העליונה של צבא מצרים, לגרום להסטת כוחות מהתעלה לשם הגנת העורף, וכך להפחית את הלחץ מזירת הלחימה העיקרית" (עמוד 131).

"השיטה והביצוע בשטח – שלושה מסוקי יסעור, ובבטנם שישה ג'יפים (ובהם שני ג'יפי תול"ר) ושני צוותי לוחמים (איתמר ודודיק), בפיקוד מפקד היחידה דאז גיורע זורע וסגנו עמירם לוין" (עמוד 131). המסוקים המריאו משארם א־שייח' ונחתו מדרום לכביש סואץ־קהיר (ג'בל כותמיה). לוחמי היחידה הרכוב ים "ירדו מהמסוקים, נסעו באישון לילה, התמקמו למארב בצד הכביש והמתינו למשאיות תגבורת של הצבא המצרי בדרכן לחזית התעלה, כדי לפגוע בהן ולהשמיד אותן על הלוחמים שבהן ותכולתן" (עמוד 132).

לקראת חצות, כתב המחבר, "התקבלה פקודה להתקפל. עמוד מתח מרכזי, שמחבר את קו החשמל לעיר סואץ, התכבד בפיצוץ, ואיתו מתקני תשתית אחרים. המשמימה העיקרית אכן לא בוצעה" (עמוד 132). ומדוע? "בניגוד לטיעון שמילשטיין מביא בשם תת־אלוף בדימוס מנו שקד, מטרת המבצע לא היתה לפגוע במתקן תשתית חיוני, אלא בשיירות צבא. מכיוון שכך, לא היתה כאן שום הפרה של הבטחה שניתנה לקיסינג'ר (אם אמנם אי־פעם ניתנה כזאת)" (עמוד 132).

יש לציין, קבע ברקאי, כי "גם האמירה "למוטט את צבא מצרים" היא מוגזמת. כאמור, הכוונה היתה למזער את הלחץ המצרי בחזית בשל הצורך, בעקבות הפעולה, להסיט כוחות לעורף" (עמוד 132). אז למה החזירו את הכוח? משתי סיבות.

"ראשית, באותו הלילה נשלחו במסוקים גם 40 לוחמי סיירת צנחנים, בפיקוד שאול מופז וסגנו אודי שלוי, במגמה לנחות כ־150 קילומטרים מהגבול עם סוריה, להרוס גשר מעל הכביש הראשי ולשבש את התנועה של אמצעי הלחימה שהוזרמו ברכבת האווירית הסובייטית בציר חומס־דמשק. בעקבות סדרת תקלות אותר מקום הנחיתה, וסיירת הצנחנים הסתבכה בקרב, מבלי שביצעה את משימתה, ונדרשה פעולת חילוץ דחופה ומורכבת להחזירה בשלום לשטחנו" (עמוד 132). שנית, הסביר, "בזמן שסיירת הצנחנים הסתבכה בסוריה, הגיעה למוצב הפיקוד העליון הערכה מגזרת מצרים ולפיה גם הכוח של סיירת מטכ"ל התגלה על ידי כוחות צבא מצריים" (עמוד 132).

הערכה זו התגלתה בהמשך כנכונה. לכן הורה דיין על קיפול הכוחות וביטול המבצע. יש עוד פרט אחד שברקאי אינו מחדד, אף שהוא מבטל אחד לאחד את טיעוני מילשטיין וחבריו בכל צעד ושעל. אין אף מבצע קומנדו בודד שהיה מצליח לבדו לשנות את פני המלחמה כפי שמילשטיין מתאר, וקצין מנוסה כמו תא"ל שקד לא היה מעיד בפניו שמבצע שכזה אכן היה. כך שהכל עורבא פרח ממילא.

בתגובה לספר טען מילשטיין בפייסבוק כי הוא הציג בפני ברקאי את התיאוריה כהשערה אפשרית וכי "הקונספירציה של יום הכיפורים אינה בגידה אלא מאמץ להביא שלום לישראל במחיר נמוך". לדבריו נימוקיו של ברקאי מתבססים על הטיעון כי "לא יתכן שהתרחש כך וכך", וזה איננו טיעון של ממש להפרכת ההשערה. יש בכך משהו. אבל מנגד, ההשערה מגוחכת לבדה ואינה זקוקה לברקאי שיפריכה. למרות זאת, ברקאי, שיודע לכתוב, הוציא מתחת ידו ספר מרתק שהיה כיף לקרוא. לחובבי ההיסטוריה והמורשת הצבאית, מומלץ!”