ביקורת ספרותית על הציונות לאזוריה מאת [ע'] אלון גל
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 1 בינואר, 2014
ע"י אבי פיקאר


ציונות ודת – בין מזרח למערב, בין סתירה להשלמה / אבי פיקאר
אלון גל (עורך): הציונות לאזוריה – היבטים גיאו-תרבותיים, מרכז זלמן שזר ירושלים ומכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב) שלושה כרכים. כרך א' – אירופה המזרחית והמרכזית (386 עמ' ); כרך ב' – הבלקן, המזה"ת, צפון אפריקה ואסיה התיכונה (456 עמ'); כרך ג' – אירופה המערבית, אמריקה, אוסטרליה ואפריקה הדרומית (389 עמ').

שדה המחקר של הציונות הינו אחד השדות החרושים ביותר. כתבי עת, ספרים, מכונים וקתדראות עוסקים בנושא ונשאלת השאלה מה מצאו השותפים בהוצאת שלושת הכרכים של "הציונות לאזוריה", (היוזם והעורך אלון גל, מרכז שז"ר ומכון בן גוריון, וכמובן הכותבים השונים בספר) שדה להתגדר בו.
אין ספק שיש כאן אנציקלופדיה כמעט מקיפה לתולדות הציונות. שלושת הכרכים כוללים 26 מאמרים (מבוא ו-7 מאמרים בכרך הראשון ו-9 בכרכים ב' ו-ג'). המאמרים אומנם לא מקיפים את כל המרכזים בהם התקיימה תנועה ציונית, אך הם נוגעים במרכזים היהודים הגדולים, ולא רק בהם. כל מאמר מתייחס לציונות בתפוצה אחת, אם כי הציונות הצרפתית זכתה לשני מאמרים (לתקופות שונות) ורוסיה הצארית, הסובייטית והפוסט-סובייטית לשלושה מאמרים, כיאה למקום בו התרכזו, במפנה המאה ה-20, כמחצית מיהודי העולם.
הכתיבה על אודות התנועה הציונית במאה ה-21 אינה יכולה להיות המשכה של הכתיבה אודות הציונות בחמשת העשורים הראשונים של ישראל. הענן הפוסט-ציוני מרחף מעל ומחייב התייחסות לתיאוריות לאומיות מודרניסטיות ותיאוריות אחרות ממדעי החברה. הקובץ הנסקר איננו עוסק במישרים בפוסט ציונות, אולם במאמרים שונים ניכרת המודעות של הכותבים לתיאוריות שונות. במידה רבה, העיסוק איננו רק בציונות כתנועה פוליטית, אלא לא פחות מכך בסוציולוגיה של הציונות. חלק ניכר מהכותבים דנים לא רק בשאלת הפעילות הציונית במקום זה או אחר, אלא מה היו התנאים החברתיים שהביאו לפעילות ציונית, מה הם התנאים הפוליטים באותה ארץ שהביאה לפעילות ציונית בצורה זו או אחרת (במיוחד ביחס ללאומיות המקומית ולמידת הדמוקרטיה והליברליות המאפשרים חופש התארגנות), וכיצד השפיעה הפעילות הציונית, על אלה שנטלו בה חלק. אם בעבר הכתיבה אודות הציונות נשאה עיניה לציון ואילו הארץ בה התקיימה אותה פעילות ציונית שימשה כרקע וכתפאורה, במאמרי הציונות לאזוריה, לעיתים קרובות, מתמקד המבט על הרקע והתפאורה המקומית. ארץ ישראל מוזזת הצידה.
במידה רבה ניתן לאפיין את הכתיבה אודות הציונות לכמה תקופות ומוקדים. המוקד הראשון הוא תיאור וניתוח הציונות הקלאסית, מבית המדרש המזרח והמרכז אירופאי. המוקד השני הרלוונטי לקוראי 'פעמים' הוא מוקד שהתפתח החל משנות ה-70 של המאה ה-20 והוא תיאור התפתחות האגודות הציוניות בארצות האיסלם. זאת, במידה רבה כדי להמחיש שה'מזרחים' אינם טרמפיסטים על המפעל הציוני שעלו לרכב אחרי 1948, אלא שפעילות ציונית התקיימה שם אף הרבה לפני כן. המוקד השלישי, הפוסט ציוני, שהלך והתפתח משנות ה-90, עסק בביקורת על היבטים שונים של הציונות. החל מיחסה לערבים, דרך יחסה ליהודי ארצות האיסלם וכלה ביחסה המזלזל והמתנשא ליהודים הגלותיים באירופה. שלושת הכרכים של הציונות לאזוריה, שייכים במידה רבה למוקד רביעי. כאן בודקים המחברים איך הציונות השפיעה על חברה קיימת ואיך נתוני היסוד של אותה חברה יצרו מאפיין כזה או אחר של פעילות ציונית. אם בעבר (ובעיקר נכונים הדברים למוקד השני – חקר הציונות בארצות המזרח) הקריאה שעלתה מהמחקר הייתה "גם אנחנו היינו ציונים – בדיוק כמוכם", (שבאה לידי ביטוי למשל בבג"ץ שהוגש נגד הקרנת הסדרה על תולדות הציונות "עמוד האש" בשל היעדר יצוג הולם ליהודי הבלקן, אסיה ואפריקה. ) הרי שהקריאה העולה מ"הציונות לאזוריה" היא אחרת בתכלית. היא במידה רבה מאפיינת את רוח התקופה ונאמר בה "גם אנחנו ציונים – אבל ציונים אחרת לגמרי מכם". ניתוח התנועה הציונית במרוקו או בבוכרה, תוך הדגשת ההיבט הדתי והמשיחי שהיה בציונות בארצות אלו, איננו ממעיט מערכה אלא מציב אותה באותו מישור של הציונות המהפכנית מבית מדרשם של פועלי ציון ברוסיה. ניתוח זה מנוגד לתפיסה שהייתה מקובלת בקרב חוקרים והוגים במשך תקופה ארוכה, תפיסה שראתה באותה השתוקקות לארץ הקודש, דבר שאיננו קשור לציונות כלל. מבחינתם, רק יהודי ארצות האיסלם שהיו קשורים לציונות ההרצליאנית, היו ציונים ומרבית יהודי ארצות האיסלם הפכו לציונים עם בואם ארצה (עבור רובם הגדול – רק לאחר קום המדינה).
כאמור, כל אחד מכרכי הציונות לאזוריה, עוסק באזור גיאוגרפי תרבותי אחר. כל כרך מחולק לשני שערים שבו נקבצו כמה מאמרים מאזורים קרובים המתארים תופעות דומות. הכרך הראשון כולל את מזרח אירופה ואת מרכזה. השני כולל את הבלקן, המזרח התיכון, צפון אפריקה ואסיה התיכונה. הכרך השלישי עוסק בארצות ההגירה של היהודים (צפון ודרום אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה) וכן בציונות בבריטניה ובצרפת. ההגיון התימטי כאן, גובר על ההיגיון הגיאוגרפי. לכאורה היה צריך להצמיד את הציונות בבלקן לדיון על מזרח אירופה. ואילו הציונות בגרמניה ובאימפריה האוסטרו – הונגרית קרובה יותר לסיפור הצרפתי והבריטי. אולם החלטתו של העורך לחבר יחדיו מאמרים המתארים תופעות קרובות, הביאה את צרפת לכרך אחד יחד עם ארה"ב, ואת בולגריה לכרך אחד עם מרוקו.
כרך ב' של הטרילוגיה עוסק בתפוצות הספרדיות והמזרחיות. למימד התרבות הספרדית שאיפיין את ארצות הבלקן בשל עברן המוסלמי, יש השפעה רבה יותר על התפתחות הציונות בארצות כמו בולגריה ויוון מאשר לעובדה שהללו נמצאות באירופה.
במאמרם של אסתר בנבסה ואהרון רודריג, "הציונות ומדינת הלאום היוונית" נידונה הציונות ביוון, תוך דגש על סלוניקי, הקהילה היהודית החשובה ביותר בבלקן. סלוניקי, שמוכרת לכולם היום כעיר יוונית, הייתה למעשה, עד מלחמת הבלקן הראשונה ב-1912, עדיין חלק מהאימפריה העות'מנית. אולם יותר מכל היא הייתה עיר יהודית. ב-1910 הם היוו למעלה ממחצית מתושבי העיר. גם כאשר הצטמצם שיעורם, הם היו עדיין הקבוה הגדולה ביותר. על פי מפקד אוכלוסין יווני מ-1913 היהודים היוו 39% מתושביה בעוד היוונים היו 25% והתורכים 29% (ראה שם עמ' 14-15). בסבך שבין התנועות הלאומיות השונות וההתייחסות ליוונים כאל כובשים זרים, הציונות הייתה מקום מפלט זהותי עבור רבים מיהודי סלוניקי. במידה מסויימת, גם התנועה הלאומית היוונית, שהיו בה נקודות השקה חשובות עם הציונות בהיותה לאומיות של פזורה, ראתה, בתחילה, בעין יפה את הנטייה לציונות.
שלמה שאלתיאל סוקר את הציונות בבולגריה. בולגריה נחשבת למעוז הציונות הספרדית ומראשיתה של הפעילות הציונית, עוד מתקופת חובבי ציון, התקיימה פעילות ציונית בבולגריה. ואכן, בולגריה איננה רק בלקנית אלא במידה מסויימת גם חלק ממזרח אירופה וחיבור זה ניכר שם. כמו ביוון, גם בבולגריה הייתה תנועה לאומית חזקה שראתה בחיוב את הרעיון הלאומי ואיפשרה את הפעילות הציונית. החילוניות של מרבית יהודי בולגריה, חילוניות ללא התבוללות, הביאה גם היא למקום מיוחד עבור התנועה הציונית בארץ זו.
אסתר מאיר-גליצנשטיין דנה בציונות בעיראק. עיקר מאמרה הוא הדגשת הציונות בעיראק כמצב מקומי שנובע ממבנה הקהילה היהודית, מיחסי יהודים מוסלמים ומיחסי היהודים והקולוניאלים הבריטים (אם כי היא לא מתעלמת מהסכסוך בארץ ישראל ומהמצב באירופה כבעלי השפעה על הציונות בעיראק). הסקירה שהיא מקדימה למאמרה, על ההיסטוריגראפיה של הציונות העיראקית, היא סקירה חשובה ומאירת עניים ומראה איך דיון בציונות היה בבואה של עמדות והשקפות של כותבים שונים.
רות קמחי שכותבת על הציונות במצרים מעריכה שהפעילות הציונית במצרים דמתה לפעילות ציונית במערב אירופה, פעילות שעיקרה אהדה לרעיון הציוני אך לא תמיכה בציונות כפתרון אישי. מבחינה זו, המאמר של גיורא פוזיילוב על יהודי בוכארה מצביע על מציאות כמעט הפוכה. יהודי בוכארה, כמו גם יהודי אפגנסטאן, היו עסוקים בעיקר בעלייה והתיישבות בארץ ישראל ופחות בפעילות פוליטית והתארגנות במסגרת תנועה ציונית.
ירון צור סוקר את הציונות במרוקו תוך התבוננות מרתקת בדפוסי פעילותם של אישים שונים מרקעים שונים. חיים סעדון סוקר את הציונות בטוניסיה, שם הייתה התנועה הציונית על מפלגותיה השונות כוח מרכזי בקהילה. אמנון נצר סוקר את הציונות באיראן אך מקדים לדיון על הציונות סקירה של עליות שונות של יהודי איראן לארץ ישראל, עוד לפני היות הציונות ורואה בעליות אלו ביטויים לערגה ציונית. הפעילות הציונית באיראן החלה, על פי נצר, רק אחרי הצהרת בלפור. גם במאמרו על אהבת ציון וישראל באפגניסטאן עוסק נצר בעיקר בענייני עלייה ופחות בענייני התנועה הציונית וההתארגנות הציונית שכמעט ולא הייתה קיימת באפגאניסטאן.
אגב הסקירה על תנועה הציונית אנו מקבלים תמונת מצב מגוונת ומתרתקת על דמותם של קהילות יהודיות בתפוצות הנסקרות. דבר טוב בעתו.
במסגרת המבוא לטרילוגיה גל סוקר ומציג את המאמרים השונים ומנתח את התנועות הציוניות בתפוצות שונות על פי מאפייניהם.
במידה רבה המבוא הוא גם ניסיון לסווג את הציונויות השונות על פי קריטריון חשוב אחד, קריטריון החשוב לעורך – מומחה לציונות האמריקנית -- עד כמה הלמה הציונות בארצות השונות את הרעיון הליברלי. בעניין זה ניתן לבדוק עוד קריטריון חשוב – עד כמה הלמה הציונות בארצות השונות את הזיקה ליהדות. אלון גל מכנה באופן קולע למדי את הציונות באסיה, צפון אפריקה ובלקנים, ציונות של מסורת, רצף ותחיה (כרך א' עמ' 26) בעוד על הציונות במזרח אירופה הוא אומר שאפיינה אותה גישה חילונית מרדנית (עמ' 18). בשורות הבאות אעמוד על כמה הבדלים בין היבטים משמעותיים של הציונות המזרח אירופאית לבין הצורה בה נתפסה הציונות אצל חלק ניכר מיהודי ארצות האיסלם.
על המהפכה
תובנה מעניינת וחשובה להבחנה זו, בין סוגי הציונות, יכולה לבוא לידי ביטוי ביחס למושג מרכזי בהגות המודרנית – מהפכה. ההבנה שונה של המהות הציונות על ידי יהודים ציונים בתפוצות שונות היו בעצם ישום מעשי של ההבחנה התיאורטית בין סוגי מהפכות - מהפכות משמרות ומהפכות רדיקליות ('מהפכניות-כוללות'). לכאורה, כל מהפכה הינה שינוי רדיקלי של המצב הקודם, אולם בהתבססות על ההוגה הבריטי בן המאה ה-18, אדמונד ברק, שניתח את המהפכה הצרפתית אפשר לראות במושג מהפכה שני מסרים שניתן לראות אותם כמנוגדים. מצד אחד, המושג הקלאסי של המהפכה מבוטא במילות האינטרנציונל הסוציאליסטי "עולם ישן עדי יסוד נחריבה - עולם חדש נקימה". מצד שני, ישנם רבים שרואים במהפכה כלי להחזרת תפארת העבר. בהקשר זה שלל ברק את ההשוואה שעשו כמה הוגים אנגלים בין המהפכה "המהוללת" בבריטניה במאה ה-17 לבין המהפכה הצרפתית. ברק הראה שהמהפכה הצרפתית והמהפכה המהוללת שונות בכמה קריטריונים מרכזיים בכל הקשור ללגיטימיות של השלטון, לשיטה הכלכלית ולשיטה המנהלית. ניתן להגדיר את הדברים בעזרת בדיקת היחס לעבר. יחסה של המהפכה הצרפתית לעבר הוא שלילי. ראשי המהפכה אינם מוכנים ללמוד מן העבר ואינם רואים בעבר שום לגיטימציה למעשיהם בהווה. ראשי המהפכה המהוללת לעומתם, עשו שינוי פוליטי משמעותי אולם הם נסמכו על תקדימי עבר ושאבו לגיטימציה לדרכם מהעבר.
ישנם כמה קריטריונים שבעזרתם ניתן להבחין בין מהפכות משמרות למהפכות רדיקליות, בין מהפכות שרוצות להחזיר את תפארת העבר לבין מהפכות המעונינות לבנות עולם חדש.
הקריטריון הראשון הוא, כאמור, היחס לעבר. המהפכות המשמרות רוצות להחזיר את תפארת העבר. לעיתים זהו עבר רחוק מאד. לעיתים אפילו עבר מיסטי. אולם הרצון לתלות את החידוש שבמהפכה בעבר כלשהו, נובע מיחס חיובי מהותי למסורת ולניסיון הדורות. המהפכות הרדיקליות, אינן מחפשות לגיטימציה בעבר. מבחינתם נושא העבר את עול שיעבוד הדורות. אין חוכמה מצטברת בניסיון העבר אלא רק ביטוי לכוחות אפלים. כדי להשתחרר מעול העבר יש להסמיך את התיקון על תבונת האדם בלבד.
הקריטריון השני קשור לטווח השינוי שאותו רוצים לבצע. מהפכות משמרות מותחות ביקורת רק על מצב במקום מסויים. בארץ, באזור, בציוליזציה המקומית. הנסיבות למהפכה הן ספציפיות ותפוצתה מוגבלת באופן מהותי מנסיבות אלו. עריצות או שפיכות דמים מקומית הם הסיבה לאותה מהפכה. ברגע שהן תיפתרנה, לפחות על פניו, השיגה המהפכה את מטרותיה ואין טעם להמשיך ו'להתהפך'. במהפכות רדיקליות, התשתית האידיאולוגית עליה מתבססת המהפכה, מבוססת על הגות בעלת טווח אוניברסלי. המהפכה לא רוצה לשנות רק את הארץ הספציפית בה היא מתבצעת אלא מעונינת לחרוג מגבולות המדינה ולשנות את המצב בעולם כולו.
הקריטריון השלישי המבחין בין סוגי המהפכות קשור לעומק השינוי. המהפכות המשמרות רוצות לשנות משטר קיים. שיטת שלטון. המהפכות הרדיקליות רוצות לשנות את החברה כולה. יש קשר ישיר בין קריטריון זה לקריטריונים האחרים. אם המצב בעבר לא היה כל כך גרוע (סך הכל רוצים רק לשחזר אותו) ורק נסיבות ספציפיות ומקומיות גרמו לפרוץ המהפכה, סימן שרק את אותם נסיבות רוצים להחליף. החברה בריאה ורק המשטר דורש שינוי. במהפכות רדיקליות, עצם ההישענות על הגות אוניברסלית שמכוח התבונה האנושית (לא הניסיון - חלילה) היא זו שתציע מזור לחוליי האנושות, גורסת שיש לשנות לא רק את המשטר אלא גם את המבנה הכלכלי, את המבנה החברתי ולעיתים גם את המבנה המשפחתי (הקיבוץ בישראל או הקומונות ההיפיות בארה"ב). המבנה המוצע הוא מבנה הנובע מההיגיון, מהשכל, מהניתוח הקר וכדומה, אולם זהו מבנה שמעולם לא נוסה בחברה אנושית.
המהפכה הציונית
הציונות הרדיקלית נולדה בעידן המהפכות. היו לציונות גורמים אחרים. ללא הזיקה לציון והכמיהה למשיח, לא היה על ציונות על מה להתבסס. גם האנטישמיות היתה גורם מרכזי בפריצת הציונות. לולא פרצי האנטישמיות לא היתה מצליחה התנועה הציונית להניע יהודים לעזוב את סיר הבשר בארופה ולעבור אל הארץ המובטחת אבל הבלתי מפותחת במונחים אירופאיים. ואולם גורמים אלה לא היו חדשים. הזיקה המסורתית לציון פיעמה בעם היהודי במשך כל שנות הגלות. גם שנאת ישראל, פוגרומים וגירושים, לא היו יחודיים לתקופת פריחת הציונות. במידה מסויימת המצב היה הפוך. המאה ה-19 הייתה המאה שבה מצבם הפיזי של היהודים השתפר יותר מאשר כל תקופה אחרת ב-1800 השנים שקדמו לה. אם כן האנטישמיות והמסורת היו כוחות שאיפשרו ואולי דחפו את הציונות אולם ההקשר הישיר בו צצה הציונות הוא עידן ההשכלה, האמנסיפציה והלאומיות. עומדים על כך יפה ישראל ברטל ויונתן פרנקל, במאמרם בכרך הראשון המנתח את הציונות הקלאסית – הציונות בתחום המושב ברוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה (מ'חיבת ציון' לציונות – התנועה הלאומית באימפריה הרוסית 1881-1917), תחת הכותרת "השפעת הרדיקליזם הרוסי", (כרך א' עמ' 63-65).
כאמור, עבור גורמים מרכזים בציונות המזרח והמרכז אירופית הייתה הציונות לא רק מציאת מקום חדש ליהודים הנרדפים אלא בעיקר יצירת חברה חדשה - כמעט אוטופית. מהבחינה הזו, אחד המושגים המרכזים בציונות - שלילת הגלות - איננו רק עניין גיאוגרפי אלא בעיקר עניין סוציולוגי. גלותיות היא מנטליות אחת, שאפשר לדבוק בה גם בארץ-ישראל. א.ד. גורדון, מההוגים המרכזיים של העלייה השניה, טען שללא מהפך רדיקלי באורחות הקיום היהודי, לא תוכל להתרחש התחייה שהיא מטרת הציונות. תחייה זו דרשה "לשנות ולהפוך את היהודי הגלותי ליהודי בן חורין, את האדם הלקוי, המרוסק, הבלתי הטבעי שבו - לאדם בריא, נאמן לעצמו. את החיים הגלותיים שלו, הטבועים בחותם חיצוני זר לרוחו או בחותם פנימי זר לזמנו… לחיים טבעיים, מלאים ושלמים".
החברה היישובית היתה מהפכנית, אך חשוב להקדים ולציין שהמהפכה הציונית התבצעה על התשתית של היהודי המזרח ארופאי המשכיל. הציונות ובמיוחד התנועות שקראו לעצמן חלוציות, מרדו בחברה. אך כמו בכל מרד, זה איננו משהו חדש לגמרי אלא שינוי על בסיס מנטליות קיימת. אותם ציונים רצו למחוק את העבר הגלותי אך ניתוק זה השתלב בהלך רוח של רדיקלים אירופאיים כפי שניסחו זאת יפה ברטל ופרנקל.
כידוע, אחד הסממנים של הגלות שנגדה מרדו, היתה המסורת וההלכה היהודית. רוב מחוללי המהפכה הציונית הרדיקלית ביקשו להקים בארץ חברה חילונית. הם לא ביקשו לנתק עצמם מההיסטוריה היהודית ומתרבות יהודית באופן כללי אלא רק מאותם מרכיבים בהיסטוריה ובתרבות שנתפסו בעיניהם כחלק ממחלת הגלות. השפה העברית המתחדשת, מבחינה זו, מעבר לחשיבותה לתחייה הלאומית, היה בה גם מהסממנים לחזרה לחיי התנ"ך והארץ. השפה לא היתה רק עניין טכני של תקשורת אלא עניין עקרוני שהיה בו סמל לחיים החדשים. גם כאשר רוב המשתתפים ידעו שפה אחרת, והיא אף היתה קלה להם יותר, בחרו מהפכנים ציונים לדבר עברית וזילזלו בשפות יהודיות אחרות. עם זאת, היתה זו חזרה לעברית התנ"כית, תוך דילוג חלקי על עברית חז"ל וכמובן על סגנון העברית של הפרשנים והמשוררים בימי הביניים. המבטא העברי שנבחר, ההגיה הספרדית, יותר משנועד לתת מקום של כבוד ליהודי המזרח, נועד לבטא את עוצמת המרד ב'לשון הקודש' של העיירה היהודית במזרח ארופה. הצברים פיתחו סלנג מיוחד של העברית. בסלנג הזה נשזרו מילים מהאידיש מהערבית ונוצר מבטא ייחודי. העברית המתחדשת אמורה היתה להיות בהגיה ספרדית אך חיש קל נעלמו ממנה האותיות הגרוניות והעברית הצברית הפכה להגיה ייחודית, שונה מההגיה הספרדית.
על סמך קריטריונים אלו ניתן לראות במהפכה הציונית הרדיקלית מהפכה שישנם בה אומנם סממנים שמרנים (רצון החזרה לעבר) אולם היא שאבה לתוכה חלקים נרחבים מהמאפיינים של מהפכות רדיקליות בעולם. הדברים נכונים בעיקר לישוב היהודי בארץ ישראל, שעוצב במידה רבה על ידי תנועת העבודה. אין ספק שבתנועה הציונית ככלל היו גוונים רבים, חלקם היו בעלי גוון שמרני מובהק (למשל התנועה הרויזיוניסטית מיסודו של ז'בטינסקי). אולם גם גופים שעל פניהם היו מסורתיים נקטו בטרמינולגיה מהפכנית והאמינו ב'עברי החדש'. אופיה של החברה הישראלית נקבע במידה רבה בהתאם לאתוס המהפכני של ציוני מזרח אירופה ועמדו לרועץ לחלק ניכר מיהודי ארצות האיסלם שעלו ארצה לפני ואחרי קום המדינה.
הציונות בארצות האיסלם כמהפכה משמרת
אחת הבעיות שהתעוררו במפגש בין הציונים האירופאים והאתוס החלוצי לבין יהודי ארצות האיסלאם היה פרשנותם השונה לציונות. אותם יהודים, שלימים יקראו בארץ מזרחים, ברובם, ראו בציונות מהפכה מהסוג המשמר. הציונות הייתה מבחינתם שיחרור משלטון זר וחזרה לארץ הקודש ולא מהפכה חברתית כוללת. הם היו בעלי יחס חיובי לעבר, ראו בציונות עניין קונקרטי של שיחרור משיעבוד מלכויות ודגלו רק בשינוי המשטר ולא בשינוי החברה. אף כי נוהגים להבחין בין ציונות לבין שאיפה משיחית לציון (כמו למשל בקרב החרדים האשכנזים), הרי שהמשיחיות בקרב חלקים נרחבים של יהדות המזרח לא הייתה המתנה פאסיבית לגאולה ועודדה גם פעילות ריאלית. משיחיות זו ודאי איננה מנוגדת לציונות, וכפי שלא מעט מאמרים בכרך השני מראים עודדה את העלייה לארץ.
עד עכשיו, מרבית המחקרים הסוציולוגים שייחסו תפיסה מסורתית ליהודי ארצות האיסלם התמקדו בגלי העולים ארצה בשנות החמישים של המאה העשרים. ב'ציונות לאזוריה' נחשף שעוד בארצות המוצא, כבר במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, דפוסי הפעילות הציונית היו שונים במידה רבה מאלה של הציונות באירופה. כך למשל בולט תפקידם של רבנים.
ההכללה שכל יהודי ארצות האיסלם היו מסורתיים נופצה מזה זמן רב. אולם גם אלה מבינם שהיו שותפים לאתוס המודרני היתה זו מודרניות בתיווך ובנוסח קולוניאלי וכמעט ולא התפתחה שם, למשל, חילוניות אידאולוגית. בקרב יהדות המזרח לא התפתחו תנועות של רפורמה בדת. אף תנועת ההשכלה, שהיו לה מקבילות מסויימות בקרב יהודי המזרח, לא חרטה על ליבה אידיאולוגיה של חילון ותיקון היהודים. אפילו יהודים שלא הקפידו בקיום מצוות לא ביססו זאת על תפיסת עולם חליפית לתפיסת העולם המסורתית. גם חסידי הקומוניזם לא סברו להיבנות מהעלבת חכמי העדה ומורשתה.
יהודי המזרח לא ראו בעלייתם לישראל מרד בגלות אלא להיפך, הם שאפו לחיות בארץ את חייהן היהודיים כפי שמורשותיהן לימדו אותם והיה להם בדרך-כלל יחס של כבוד ואף קידוש המורשת. מבחינה זו, בניגוד לעמדות ההנהגות המסורתיות במזרח ארופה, קרי הרבנים החרדים, לא היה יחסם של רבני המזרח לציונות - שלילי. במקרים רבים היה אפילו יחס חיובי ונלהב כפי שהדברים עולים ממאמרים רבים בכרך השני. במקומות רבים, הקמת המדינה נתפסה כאירוע דתי שהתאספו לכבודו בבית הכנסת ורב הקהילה קרא מכתב מהקרן הקיימת. לאחר האירוע פצחו פייטנים בפיוטי גאולה.
המסגרת החברתית שבה חיו יהודי ארצות האיסלם בארצות מוצאם נראתה להם רצויה ולא היתה בהם שום שאיפה לשינוי המבנה החברתי והיחסים המשפחתיים. גם בתחום הפרודוקטיביזציה היה שוני רב. יהודים רבים בארצות האיסלאם עסקו במסחר. מלאכות כפיים ובמיוחד החקלאות נתפסו כמלאכות בזויות שרק ערבים ממעמד נמוך עוסקים בהם.
התפיסה המהפכנית של הציונות בקרב חלק ממחולליה המזרח אירופאים והיפוכם בקרב היהודי המזרחי הם משורשי הבעייה העדתית שהתפתחה בארץ.
הפניית המבט אל הרעיונות שעמדו בבסיס 'המהפכה הציונית' ועימותם עם האורינטציות שרווחו בקרב יהודי המזרח, מספקים זוית ראיה חדשה על אחד המתחים בחברה הישראלית. המהפכה הציונית, גם זו של יהודי מזרח אירופה, לא התנתקה לחלוטין מעברה. מן המפורסמות הוא הסתירה הפנימית הקיימת בציונות, בין מרד בעבר מחד והחזרה להגדרה לאומית ולמולדת ההיסטורית מאידך. עם זאת, התנועה שעיצבה את אופיה של החברה הישראלית בשנים הפורמטיביות של המדינה והייתה הממסד שקלט את רוב העולים מארצות האיסלם, הדגישה בעיקר את ההיבטים המהפכנים של הציונות. היא רצתה לשנות את החברה ולא רק את השלטון.
הקריטריון הראשון של אדמונד ברק להבחנה בין סוגי המהפכות הוא היחס לעבר. המרד בגלות היה הצורה הספציפית שבה התבטא המרד בעבר והיחס השלילי לעבר בציונות. החזרה לתקופה שלפני הגלות הייתה חזרה לתקופה מיתית יותר מאשר לתקופה היסטורית ממשית. כמעט כל ההיסטוריה הממשית שהכירו היהודים נמחקה בשם שלילת הגלות. הרצון למחוק באופן ספציפי את שיירי הגלות מיהודי המזרח בא לידי ביטוי בתחומים רבים, בעיקר אלה הקשורים לדת ולתרבות.
טווח השינוי של המהפכה הציונית גם הוא ממאפייני מהפכות רדיקליות. הללו, אינן מעונינות לשנות רק מצב ספציפי אלא להציע סדר יום חדש לאנושות כולה. מבחינה זו, הייתה הציונות הסוציאליסטית אות ומופת. הפרוייקט הקיבוצי, שהחזיק מעמד 90 שנה, היה דגם לחיי שיתוף ולחברה שהיא לכאורה ללא ריבוד. החזון הסוציאליסטי שאב את כוחו בעיקר מתורות אוניברסליות. לעומתם, יהודי ארצות האיסלם ראו את מצבם כייחודי. הם ראו בפיתרון הציוני מענה למצוקה, לשיעבוד ולחוסר השויון ולא מהפכה כוללת. על כן הם לא ראו צורך להוריד את המנהיגים המסורתיים מגדולתם. ואולם, ההנהגה המסורתית של מרבית הקהילות לא החזיקה מעמד בסיטואציה החדשה של חברה מהפכנית ורובם נידונו לחיות בשולי קהילותיהם.
ההיבט השלישי המבחין בין מהפכות - שינוי השלטון או שינוי החברה - הוא לב לבו של הקונפליקט בין חלקים של הציונות המזרח אירופאית, בעיקר תנועת העבודה, ליהודי המזרח. תנועת העבודה ששאפה להקים יהודי חדש הגדירה את תחומי העיסוק, את דרכי המגורים וההתישבות, את התרבות, הספורט ותחומים אחרים בהתאם לאתוס. בחברה החדשה הכל היה חדש. יהודי המזרח לעומת זאת, שאפו לשמר את כל אותם מרכיבים בזהותם שלא היו קשורים לסוג השלטון. כך בכל הקשור למבנה המשפחה, לתחומי העיסוק ולדרכי המגורים.
את המרחק הגדול בין דמות היהודי החדש לבין הציפיות של העולים מהמזרח, וכן את עומק הקונפליקט שנוצר מפערים אלו, היטיב לנסח הסופר אלי עמיר: "באתי למשמר העמק מעולם אחר, איש לא הכין אותי למה שנדרש ממני אז לשינוי המהפכני בחיי. הציונות של אבי הייתה תפילה לגאולה, געגוע עיקש, הוא נשבע 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' תוך שבכה על נהרות בבל. הציונות של קולטי הייתה היפוך הפירמידה של העם היהודי, שלראשונה נטל אחריות על עתידו, נעשה עובד אדמה, מגן על מולדתו, דובר עברית. שני עולמות ושתי תרבויות התנגשו זו בזו - האם אפשר אחרת? אני חושב שלא. כך מייד עם העלייה ארצה נפתח מאבק מתיש על עיצוב הזהות החדשה, שולחן ערוך שונה, הטפות עד זרא על המהפכה הציונית ועל ההכרח ביצירת יהודי חדש ועל תפקידנו למרוד בבתינו ולשנות אותם. ואכן פרצו קונפליקטים עם הבית, עם הדת, עם כל מה שידעתי והאמנתי בו עד אותה עת… העולים לא הבינו למה נשלחו ליישב מקומות שוממים, למה עליהם לשנות את מקצועותיהם ואת אורח חייהם ומהו 'היהודי החדש שרצו ליצור כאן. מדוע אין מתחשבים במסורתם ובתרבותם, אמונתם הדתית ומנהגיהם ומדוע נוהגים בהם כחיילים במהפכה שהם לא חוללו ולא היו חלק ממנה, ובעיקר מדוע הם נתבעים לשלם את מחירה".
בשלושת כרכי הציונות לאזוריה (ומבחינת מאמרי זה – בייחוד בכרכים הראשון והשני, ובמבוא הכללי) יש תרומה עקרונית להבנת הקונפליקט עליו כותב אלי עמיר; מאידך, אופיו החלוצי והחלקי של המפעל ההיסטוריוגראפי הוא גם בבחינת אתגר רבתי להבנה מקיפה ושיטתית יותר של הקונפליקט הזה על הקשריו השונים והמרובים.
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



0 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ