ביקורת ספרותית על חבלי בראשית - התיישבות מושבית של יוצאי ארצות האסלאם בשנות החמישים של המאה העשרים מאת עזריאל קמון
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 1 בינואר, 2014
ע"י אבי פיקאר


‏קולם של אלו שקולם לא נשמע (התפרסם במקור בכתב העת 'קתדרה')

מעשה רב עשה עזריאל קמון. הוא הביא את קולם של המוכפפים (subalterns). אם הסיפור ההיסטורי הוא לעיתים קרובות סיפורם של קובעי המדיניות, סיפורם של מחוללי האירועים, הרי אלה שהיו באירועים חיילים פשוטים, אלו שהמדיניות התבצעה בעזרתם ויש אומרים על גבם, כמעט ולא זוכים שקולם ישמע.
על תנופת ההתיישבות האדירה שפקדה את המדינה בראשית שנות החמישים נכתב לא מעט. נכתב גם על משקלם של עולי ארצות האיסלם במפעל זה. במהלך 66 השנים הראשונות של חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל (1882-1948), הוקמו בארץ כ-300 ישובים יהודים. לאחר הקמת המדינה הוקם אותו מספר ישובים בשלוש שנים. כ-50 ישובים ב-1948 בעיצומה של מלחמת העצמאות, 135 ישובים ב-1949, ו-115 ישובים ב-1950. שני שליש מתוך הישובים אוכלסו על ידי עולים חדשים, 64% מהם היו מקרב העולים מארצות אסיה ואפריקה.
אולם למרות שהנושא זכה להתייחסות במחקר ההיסטורי והגיאוגרפי, לרוב סופר סיפורם של מעצבי המדיניות, מדריכי המושבים ואנשי הקליטה. עמדותיהם ותחושותיהם של המתיישבים נותרו, בדרך כלל, בצל. הם מיעטו לכתוב יומנים או מכתבים, ואלו שכן נכתבו, כמעט ולא הגיעו לידיהם של החוקרים. קמון מביא לנו בספר חבלי בראשית את סיפורם. את קולם של אלו שעוד לא השמיעו את קולם. הדבר נעשה באמצעות ראיונות שנערכו איתם עשרות שנים לאחר העלייה וההגעה למושבים בהם הם גרים עד היום.
במהלך כמה שנים ערך קמון (בדרך כלל עם שותפים אחרים) עשרות ראיונות עם חברי מושבים באזורים שונים בארץ שהם או הוריהם עלו מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה (וכן עולים מקוצ'ין). הוא הוסיף לכך כמה ראיונות שערכה עמותת אעלה בתמר במושבי התימנים בפרוזדור ירושלים.
הספר עוסק בהתיישבות של עולי ארצות האיסלם בארבע אזורים בארץ: חבל תענך, צפון הנגב, פרוזדור ירושלים והגליל המערבי. האזורים הפריפריאלים של ישראל לפני 1967. עיקרו של הספר הוא אותם ראיונות המובאים בשפתם של הדוברים בסגנונם ובשטף דיבורם. לטקסט הזה נוסף מבוא קצר של קמון, מבוא שמתייחס לרקע ההיסטורי ובקצרה גם לסוגיה טעונה – מה הייתה מידת הבחירה של עולי ארצות האיסלם בהתיישבות מושבית. הטענה לא זוכה לדיון רחב ומעמיק לו היא ראויה. טענה נוספת המופיע בקצרה היא היותם של המושבים סוג של מוצב צבאי לא פחות מאשר כפר חקלאי. בנוסף מופיע בספר מאמר של נעמה חדד קדם, שותפתו של קמון לראיונות בפרוזדור ירושלים, בדבר מקומם של נשים בהתיישבות המושבית כפי שעולה מהראיונות. מאמר זה הינו החלק האקדמי ביותר בספר. חדד-קדם מביאה תימוכין לטענותיה ממחקרים אחרים ומציגה את הנשים במושבים כמודל של יזמות כלכלית וכושר הסתגלות לשינויים.
הספר מחולק לארבעה שערים על בסיס האזורים השונים. בהקדמה לכל שער ישנה סקירה קצרה על תולדות ההתיישבות המושבית במקום. בהמשך יש פרטים על המרואיינים. חלוקה של המראיינים לפי מגדר ולפי דור (בני הדור הראשון שעלו לארץ כמבוגרים ובני הדור השני שעלו כילדים או נולדו בארץ). כמו כן קיימת חלוקה לפי המושבים השונים. בהמשך יש פירוט של כמה שורות על כל מרואיין הכולל רקע ביוגרפי ותמצות הנושאים המרכזיים שעלו בראיון עמו. חלק לא מבוטל מהמרואיינים הם אנשים שהיו לימים בעלי תפקידים בכירים – מזכירי מושבים, ראשי מועצות ואף חברי כנסת.
בתוך השערים פנימה החלוקה היא על בסיס תימתי – נושאים שונים. בכל נושא מובאים דבריהם של המרואיינים השונים. כלומר נעשתה כאן עבודת עריכה חשובה שמאפשרת למי שמעונין בנושא מסוים לשמוע כמה מהמרואיינים עוסקים בו. חבל שההפרדה הגיאוגרפית (לשערים) לא מאפשרת לשמוע את כל המרואיינים שדנים באותו נושא. זאת מאחר שמרבית הנושאים חוזרים על עצמם בשערים השונים – חוווית העלייה, חווית ההגעה למושב, ההיאחזות ולעיתים הנטישה, המצב הבטחוני, על זהות מזרחית ועל זהות דתית. כך, מי שרוצה לקרוא את כל העדויות על חווית העלייה למשל צריך לדפדף לכל אחד מהשערים. מצד שני, הריכוז הגיאוגרפי יכול אולי לשמש את מי שירצה בעתיד לכתוב היסטוריה מקומית – ענף שעדיין לא זכה להתפתחות של ממש בישראל. לעיתים, מופיעים קטעים ארוכים מאד מראיון יחיד והדבר לא תמיד תואם את הכותרת של הנושא המדובר. כך למשל תחת הכותרת התיישבות ואחיזה, שעוסקת בימיו הראשונים של המושב, יכולה אחת המראיינות לספר על נכדיה – סיפור מההווה (עמ' 278). בקטעים ארוכים הוסיף העורך כותרות משנה לכל פיסקה, כותרות שמאפשרות זיהוי מיידי של העניין עליו מדבר המרואיין.
יתכן והיה מקום ליצור עבור הקורא חיבורים בין מרואיינים שונים המתארים תופעה דומה באמצעות הערות שוליים. יתכן שהיה מקום להשמטה של כפילויות החזרות בדבריהם של מראיינים שונים. אין ספק שבטקסטים ניכר הרצון לשמר את האותנטיות של הדברים. עם זאת, היה מקום לעריכה שתמקד את הטקסט בנושא המרכזי. ממילא הראיונות אינם מובאים כלשונם והם חתוכים לפי נושאי המשנה בכל שער ושער.
הספר גם מספק לנו הזדמנות לעסוק בסוגיה היסטוריוגרפית חשובה. כותרת המשנה של הספר – התיישבות מושבית של יוצאי ארצות האיסלם בשנות החמישים – מבהירה שמדובר בספר מחקר היסטורי. אולם בעצם מדובר באוסף של ראיונות ללא הצלבת המקורות המתבקשת ממחקר היסטורי. כיצד יש להתבונן מבחינה זו על התיעוד בעל פה?
קמון מודע לחסרונות המתודה אותה נקט כדי לספר את סיפור ההתישבות. "אין ספק שלאמת הסובייקטיבית נוספו טעמים וזיכרונות המקשים לעיתים על בהירות התמונה, אך יש לומר: צו הזכרון מחייב לשמר את קולות האנשים שהיו במקום בשעת מעשה... חובתנו לא להניח להם להישכח – רגע לפני שיהיה מאוחר מדי" (עמ' 7). התיעוד בעל פה אם כן נועד, על פי קמון, לספר את 'האמת' ההיסטורית מנקודת מבט שתשכח אלמלא נשתמש במתודה זו. ההודעה מראש על הדברים המקשים על בהירות התמונה כמוה כגילוי נאות – זה לא מושלם אך זה מה שיש. קמון נוקט כאן בהסבר המקובל ליתרונות התיעוד בעל פה – הדרך להביא את קולם של אלו שלא השאירו תיעוד בעת התרחשות האירועים. אולם סביב שאלה זו חלוקות הדעות בקרב היסטוריונים. יש הגורסים שעדיף על ההיסטוריון לחפש דרכים אחרות, יצירתיות, כדי לשמוע את קולם של המוכפפים. כך ניתן לאתר את מה שהם אמרו במסמכים ארכיונים שהותירו הגופים הרשמיים. לעיתים מהדהדים אמירותיהם של עולים חדשים כאשר מדריכים ופקידים מצטטים דיאלוגים עם העולים. דרך אחרת היא לאתר את דברי העולים במכתבים למערכות העיתונים או למוסדות הממונים. אומנם מכתבים אלו הם מועטים אולם יתרונם הוא שהם נכתבו בסמוך לאירועים עצמם. לא נוספו עליהם שיבושים שנובעים מקשיי זכרון או מרצון ליפות את האירועים. דרך נוספת היא עיתונות התקופה. לעיתים קרובות כתבו עיתונים על הנעשה במושבי העולים והביאו ראיונות שונים עם העולים. כמדומני שמבחינת הצורך בסיפור ההיסטורי המלא והמדויק ביותר, נעשה עוול אם נשתמש רק בעדויות בעל פה שגבה קמון.
אם זאת, לתיעוד בעל פה יש לעיתים תפקיד אחר. תפקיד שאינו קשור לחקר ההיסטוריה אלא דווקא להווה. רבים רואים בתיעוד בעל פה כלי שנועד להעצים קבוצות מוחלשות. בעזרת הבאת הסיפור ההיסטורי של המוכפפים נוצרת העמדה שלהם על בימת העשייה ההיסטורית באותה עמדה ובאותה קומה של מעצבי המדיניות ומותירי התיעוד הרשמי. לעיתים קרובות התיעוד נועד להיות תרפויטי. הוא אומנם לא מספר את ההיסטוריה במדויק אולם מרפא פצעים ישנים. בעזרת הדיבור והדיבוב עולים הכעסים ומתבררות שאלות שנקברו לאורך השנים. אינני יודע אם זו הייתה מטרתו של קמון. על פניו אין הדברים נראים כך, לפחות לא החלק הטיפולי של תיעוד בעל פה.
חלק מהראיונות עוסקים בבעיות ההווה – משבר החקלאות בעת עריכת הראיונות בשנות ה-90 וה-2000. אלו הן שאלות חשובות אולם ספק אם מבחינה זו נבדלים מושבי העולים מישובים חקלאים אחרים וספק אם יש מקום לחלק זה בספר על ההיסטוריה של ההתיישבות.
הספר אינו רק סיפוק של עוד נרטיב היסטורי. הוא לא נועד רק להשמיע את קולם של המתיישבים. תפקידו הוא גם חברתי. הוא נועד לעשות עמם צדק היסטורי ולשמש זיכרון למעשיהם, לקשיים עמם הם התמודדו ולדרכים שבהם התגברו על קשיים אלו.
קמון אומר במפורש שאין הוא מתכוון להסיק מסקנות היסטוריות וסוציולוגיות מהראיונות. הוא מביא את העדויות כמו שהן, בשפתם של המרואיינים ולעיתים תוך שמירת השיבושים והקפיצות מנושא לנושא המאפיינות לשון דיבור. הוא אינו מסיק מסקנות, מנתח ניתוחים, ממפה את הכל בתמונה רחבה. למרות חסרון זה, קמון מביא לנו מקור ראשוני, מקור שישמש את ההיסטוריונים העתידיים, שירצו לקבל תמונה רב ממדית שמסופרת מכל הצדדים, כולל הצד של העולים. יש לקוות שהכפפה שקמון זורק בפרסום הספר תורם על ידי חוקרים שיעשו שימוש בחומר הרב הגלום בו.
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



5 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ