ביקורת ספרותית על תשובה לעמית פוסט-ציוני מאת טוביה פרילינג
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 23 במרץ, 2011
ע"י אבי פיקאר


"לכבוד מערכת הארץ! אני מנוי על עיתונכם מזה שנים רבות. בכתבה שפרסמתם בגיליון הקודם הופיע המשפט 'הדיסוננס הקוגניטיבי בין הפוזיטיביזם הקולקטיבי לנגטיביות הדטרמיניסטית היא מהרעות החולות של הציונות'. ורציתי לשאול - מה זה לעזאזל, ציונות?". עקיצה זו, לפוסט ציונים, ול'הארץ' המשמש בשנים אחרונות במה מרכזית להפצתה ולפרסומה של הפוסט ציונות, הופיעה מאחד ממדורי הסטירה בעיתונות, ומצוטטת, כאתנחתא קומית, בפרק המבוא ל"תשובה לעמית פוסט ציוני".
כמות הנייר הרבה שעליו הודפס הויכוח הסוער, המתחולל במקביל בזירה האקדמית ובפובליציסטיקה, על מהותה הציונות, זהותה של המדינה ופרשיות היסטוריות שונות הקשורות לשאלות אלו (יחס הישוב לשואה, גירוש הפליטים הערבים ועוד) כבר חיסלה כמה יערות. מאמרים כאלה ואחרים מתפרסמים חדשות לבקרים. כמה כתבי עת העוסקים בתחום הקדישו לויכוח כרכים מיוחדים. ספרים, קבצי מאמרים ואתרי אינטרנט מוקדשים לפולמוס.
על מה יוצא הקצף ומהי הפוסט ציונות כנגדה יוצאים הכותבים בקובץ בחריפות רבה כל כך? ובכן דבר ראשון הפוסט ציונות היא תיוג של קורפוס של כותבים וכתבים מתחומים שונים - פילוסופים, היסטוריונים, סוציולוגים, מדעני מדינה גיאוגרפים, חוקרי ספרות ולאחרונה - גם ארכיאולוגים. המתייגים רואים בתווית הזו אות קין. חלק מהמתוייגים גאים בשיוך זה, אחרים מתכחשים לו. אסטרטגיית התיוג המכפיש אינה נחלתם הבלעדית של הציונים. גם ה'פוסט' מתייגים את מתנגדיהם כ'ממסדיים', וכ'ישנים' שמשרתים את הפרויקט הציוני ואת תוכניותיו הדכאניות. כאילו הם נשענים על שולחנה של ההסתדרות הציונית או מקבלים מלגות מגורמים ממשלתים יותר מאשר אחרים. הכותבים 'הפוסט ציונים', רואים עצמם, בד"כ עקב לימודים מתקדמים בעולם הגדול, כביקורתיים, חוקרים משוחררים ובלתי תלויים, המתארים את העבר ואת ההווה באור נאמן יותר, חף מאינטרסים ומנקודת מבט אוניברסלית ולא פרובינציאלית.
הפוסט ציונים, אם נחטא בהכללה המאפיינת את הקובץ הנסקר, מבקרים כמעט כל שלב של הציונות. לתפישתם, בהתאם לגישות מודרניסטיות בחקר הלאומיות, הגדרת קולקטיב כלשהו, ובכלל זה היהודים, כאומה, היא המצאה שנותנת לגיטימציה לדרישה לשלטון בטריטוריה מסויימת. אצל הציונים זו המצאה עוד יותר מופרכת מכיוון שהקבוצה שבשמה הם מדברים כלל אינה מתגוררת באותה טריטוריה אלא רוצה להגיע אליה על גבם של הכידונים האימפריאלים (בריטים ואח"כ אמריקאים). הציונות, על פי הפוסט ציונים, היא חלק מהפרויקט הקולוניאלי האירופאי שנועדה לנצל קרקע וכוח אדם של הילידים. המאבק עם הפלסטינאים התפתח כחלק מתהליך הנישול הקולוניאלי ששיאו בתוכנית הטיהור האתני של 1948. החברה המתיישבת הייתה חברה מילטריסטית משלביה הראשונים והמלחמות השונות שפרצו במהלך שנות המדינה היו יזומות או מוזמנות על ידי הצד הישראלי.
על פי ה'ביקורתיים', החברה היהודית והישראלית, למרות הרטוריקה והיומרה, מעולם לא הייתה חברה שוויונית ומעולם לא פעלה להגברת השויון. היא גייסה את הסוציאליזם כדי למשוך את הנוער היהודי התוסס שפנה לתנועות הסוציאליסטיות במזרח ארופה והכפיפה אותו ללאומיות. יחסה של הציונות ליהודים אחרים התבסס על ניצול לשם השגת יעדים פוליטים. כך למשל היה היחס ליהודי אירופה הלא ציונים. במהלך השואה ההנהגה הציונית כלל לא התעניינה בגורלם של יהודי ארופה אלא רק בגורלו של הישוב היהודי בארץ ובסיכויים למדינה עצמאית. אחרי השואה הציונות ניצלה את מצוקתם של שארית הפליטה כדי לדרוש מדינה יהודית בפלסטינה ללא התחשבות ברצונם של הפליטים עצמם.
יחסה של הציונות ליהודי ארצות האיסלם מתואר באור שלילי אף יותר. הציונות תרמה לערעור היחסים ההרמונים בין יהודים למוסלמים והסיתה את היהודים לעלות (סליחה, להגר) לישראל על מנת שאלה ישמשו ככוח עבודה ובשר תותחים של הפרוייקט הציוני. יחסה של המדינה ליהודים אלה לאחר שהגיעו ארצה מעולם לא היה שוויוני ונוצרה מדיניות שנועדה לדכא את תרבותם של יהודי ארצות האיסלם ולשמר את מעמדם הכלכלי הנמוך.
אין ספק שהכתיבה הביקורתית מאתגרת ומפרה את הידע הקיים ואת ההתייחסות לחברה בה אנו חיים ולעברה. דא עקא שברוח הנושבת היום, יש מי שרואה את הכתיבה הזו ככתיבה היחידה האפשרית ושולל את הלגיטימציה של כל כתיבה אחרת. כוח המשיכה של הכותבים האלה, בעיני סטודנטים צעירים, היא מעצם הצגתם כמהפכנים ושוברי מיתוסים. אין דבר יותר אטרקטיבי מזה לבני עשרים פלוס. חוקרים ומרצים בעלי השקפה זו מציגים עצמם לעיתים קרובות כקולות אמיצים הנלחמים בהגמוניה האקדמית. אולם למען הדיוק כדאי לציין שבחוגים מסוימים באוניברסיטאות בישראל הם הם ההגמוניה והם חדורי שליחות מיסיונרית להפצת האור החדש. הם ה'ממסד הביקורתי'. זאת, בניגוד לטענת חלק מהדוברים הבולטים של השיח הפוסט ציוני שהגישות האלטרנטיביות נמצאות רק בשולי הידע האקדמי.
בשדה זה מתקיים בד"כ דו שיח של חירשים. בבמות של ה'פוסט ציונים' (כנסים, כתבי העת 'תיאוריה וביקורת' ו-Journal of Palestine Studies, מחלקות ללימודי מזרח תיכון וסוציולוגיה) מוצגת ההיסטוריה ה'ישנה' והסוציולוגיה ה'ממסדית' רק דרך הפריזמה בה רואים אותה אותם החוקרים ה'חדשים' בכפוף לחלוקה מובהקת לטובים ורעים. הפסילה נעשית לעיתים קרובות בשפה בוטה. גם ה'ציונים' נוטים להמעיט מקולם של הביקורתיים אולם לפחות על פניו נראה שבקבצים שהם הוציאו ("בין חזון לרוויזיה" בעריכת יחיעם ויץ ובהוצאת מרכז שז"ר או "הציונות – פולמוס בן זמננו" בעריכת פנחס גנוסר ואבי בראלי ובהוצאת המכון למורשת בן גוריון) יש במה נרחבת לעמדה הפוסט ציונית.
'תשובה לעמית פוסט ציוני' קיבץ כמה מאמרים, רובם כבר הופיעו בבמות אחרות, המציגים מכלול של תשובות למתקפה הפוסט ציונית. תגובה ציונית הולמת. בסיומו של הקובץ מובא עבור הקורא שאינו בקי, מילון מושגים מפורט. על אף העובדה שבקובץ יש מעט פרסומים חדשים קיבוץ המאמרים לכרך אחד הוא שירות חשוב למדף על הפולמוס הציוני – פוסט ציוני.
למרות ההכללה, העומדת בבסיס ה'תשובה לעמית פוסט ציוני', הקטגוריה פוסט ציוני מכילה, שלושה מעגלי ביקורת. המעגל הקרוב העוסק בביקורת מינורית על פרשייה זו אחרת של הציונות או של עמדת ההנהגה הציונית המזוהה עם מפא"י, המעגל השני עוסק בביקורת תפיסת היסוד של הציונות כתנועה לאומית יהודית ושל מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. המעגל השלישי הוא מבקר גם את הנחות היסוד של המחקר וידוע בכינוי 'פוסט מודרניזם'. רבים מהכותבים בתושבה לעמית פוסט ציוני אינם מבחינים בין שלושת מעגלי הביקורת. יואב גלבר למשל, במאמר תוקפני מאד ("על מצבה של ההיסטוריוגרפיה בישראל") מתעמת עם דרכי המחקר של הפוסט ציונים ומשלב בביקורתו ביקורת חריפה על ה'פוסט מודרניזם'. למתקפה על הפוסט מודרניזם שותפים כותבם אחרים בקובץ (גדי טאוב, ניסים קלדרון ואבי בראלי) אם כי סגנונם בד"כ תוקפני פחות ועמדתם מורכבת יותר.
הדיפת המתקפה הפוסט ציונים מתרחשת בכמה מוקדים. האחד הוא בדיקת המניעים הפוליטים של חוקרים. יואב גלבר מציג את הפוסט ציונים, הרואים עצמם כאובייקטיבים ופתוחים לעומת ה'ממסדיים' המגויסים, כחוקרים המונעים על ידי שלילת מדינת ישראל כמדינת היהודים וכל מטרתם היא להצדיק את אותה אידיאולוגיה ולא להגיע לחקר האמת. מכתביו של הפוסט ציוני בהא הידיעה וגיבור מרכזי של מאמרים רבים, אילן פפה, נראה שאין זו בעיניו אשמה כלל ואין הוא רואה זאת באופן שלילי. הוא איש פוליטי המצהיר במפורש שמטרתו בכתיבת ההיסטוריה היא לקעקע את הבסיס עליו עומדת מדינת ישראל ולתרום לקידום הפתרונות הפוליטים בהם הוא מאמין. זאב צחור ("תולדות מדינת ישראל: אקדמיה ופוליטיקה") מציין שאכן חלק גדול מכתיבת ההיסטוריה הציונית בעבר היתה היסטוריוגרפיה מגויסת אולם זו נערכה במכוני מחקר מפלגתיים שנטייתם האידיאולוגית הייתה חשופה וגלויה. המחקר הפוסט ציוני המגויס נעשה באוניברסיטאות במסווה אקדמי, נטול פניות. בכך הוא משבש מגנוני הגנה של סטודנטים וקוראים (עמ' 82).
מידת החדשנות והמקוריות של הביקורת הפוסט ציונית זוכה גם היא להתייחסות. גם 'היסטוריונים ישנים' וסוצילוגים 'ממסדיים' כתבו ביקורת והציגו פרשיות 'כאילו' עלומות (משה ליסק). ובמידה רבה טענותיהם של ההיסטוריונים החדשים הם חזרה על טענות ישנות שהושמעו מאז ומתמיד ע"י מתנגדיה של הציונות, ערבים, קומוניסטים ואירופאים (שלמה אהרונסון, יוסף גורני). טוביה פרילינג ממקם את הביקורת הפוסט ציונית החדשה, מבית מדרשו של תום שגב, על התעלמותה של הנהגת הישוב מיהודי אירופה בשואה, בהקשר של הביקורת הפוליטית, הפנימית והחיצונית שנמתחה על הנהגת הישוב עוד בתקופת השואה ומיד לאחריה. הוא מציין את העובדה שניסיונות ההצלה הרבים שיזמה הנהגת הישוב נידונו בפורומים מצומצמים, עוקפי המסגרות הנבחרות של הישוב, והחשאיות שנגזרה שמטבע הדברים על פעילות זו, יצרו חור שחור של תיעוד והביאו, עוד בעיצומם של האירועים, לתמונה מסולפת של היעדר עשייה. העובדה שניסיונות ההצלה נכשלו הביאה להכרעה על פי מבחן התוצאה, והביאה להיסטוריוגרפיה של התעלמות הישוב מהשואה.
הטיעון הפוסט ציוני המשווה את הציונות לקולוניאליזם, ימיו כימי הסכסוך הערבי ישראלי. רבים מהכותבים בקובץ מתייחסים לסוגיה. כמדומני שמאמרו של אבי בראלי ("לשכוח את אירופה") הוא המחכים ביותר בנושא. בראלי מציין שמבחינות מסוימות הציונות דומה לקולוניאליזם ומבחינות מסוימות היא שונה ממנו. אולם בדיקת המאפיינים הדומים והשונים, שיש בהם עניין כלשהו, אינם תורמים להבנת המניע של הציונות. מה שצריך להיבדק הוא הקשר הסיבתי – האנטישמיות והרדיפה של היהודים באירופה. כאן, על פי בראלי, קיים הבדל משמעותי בין הקולוניאליזם לציונות ואת אירופה הזו נוטים הפוסט ציונים לשכוח.
מוקד אחר של הדיפת המתקפה מתייחס למידת האמת והדיוק של הביקורת הפוסט ציונית. כך אניטה שפירא, שעושה דה קונסטרוקציה לעבודתו של זאב שטרנהל על חולשת המחשבה הסוציאליסטית בתנועת העבודה הישראלית. במאמרה יש המחשה ברורה לבורותו של המומחה הגדול לפאשיזם וסוציאליזם אירופי בתולדות תנועת העבודה הציונית.
ויכוח הסוער מתחולל בתוך הספר בין הימין, המיוצג על ידי שני כותבים בכירים ממרכז שלם (יורם חזוני ואופיר העברי), לבין כותבים כמו דני גוטווין ובעיקר ישראל ברטל המתייגים את העמדות של אנשי מרכז שלם כ'פוסט ציונות ימנית'. העורך, טוביה פרילינג, משכיל לערוך הבחנה מהותית בין הביקורת על הציונות של הימין השמרני לבין הפוסט ציונות. ריבוי הקולות של המגיבים לפוסט ציונות מובאת אצלו כהוכחה לכך שאין מנגנון סתרים ציוני המנהל מאבק שיטתי בכופרים (עמ' 56). התיוג כימניים היא טקטיקה שמשמשת שניים מן הכותבים שבקובץ כדי למצוא בפוסט ציונות השמאלית חטאים, שבשיח הפנימי של אנשי שמאל, גרועים עשרות מונים מן ההתנגדות לציונות – אמריקניזציה (גדי טאוב במאמר עמוס ז'רגון פנימי) והפרטה (דני גוטווין).
בעוד הביקורת על מרכז שלם, נושא שולי בפולמוס, זוכה להתייחסות רבה, סוגיות אחרות כמעט ונעלמות. הבולטת מכולם היא שאלת הפליטים הפלסטינאים והטרנספר – הנושא שהיווה בעצם יריית פתיחה לויכוח עם ההיסטוריונים החדשים. נושא ותיק אחר הוא הסוגיה העדתית. עוד לפני היסטוריונים החדשים התמקדו ראשוני הסוציולוגים ה'ביקורתיים' ביחס למזרחים בישראל. בקובץ אין אף מאמר שמוקדש לביקורת על ה'ביקורתיים' בתחום הזה ומאמרו של משה ליסק, המגיב לסוציולוגיה הביקורתית, מתמקד בתקופת הישוב. הנושא מוזכר בפסקאות קצרות פה ושם אולם למעט התייחסות לא מסודרת אצל נסים קלדרון במסגרת הביקורת על פוליטיקת הזהויות הרדיקלית ("פוסט ציונות על רקע ריבוי תרבויות בישראל") אין התמודדות של ממש עם הסוגיה ה'עדתית'. במידה מסויימת יכולה ההתעלמות בקובץ להצדיק את הביקורת. אפילו בהחלטה מה יהווה מושג ומה לא, קיימת הטייה. כך, כאשר ניסים קלדרון מאזכר במשפט אחד את אהרון ברק והבאבא סאלי (עמ' 206), אהרון ברק זוכה להבהרה כמונח. הבאבא סאלי לא. אולי הנחת המוצא היא שכולם יודעים מיהו הבאבא סאלי ומהי תרומתו לשיח ולחברה הישראלית ואילו אהרון ברק הוא דמות עלומה. אני נוטה להניח שהסיבה היא הפוכה. ברק הוא דמות משמעותית ומשפיעה ולכן היא זוכה להרחבה. הבאבא סאלי הוא פולקלור.
ההתייחסות של קלדרון לסוגיה העדתית, על אף שהיא אינה עומדת במרכז דיונו היא חשובה. קלדרון נוטה לקבל את העמדה שייצגו סוציולוגים ביקורתיים בראשית שנות השמונים (בעיקר שלמה סבירסקי) שיצאו מתוך מאבק לשוויון אולם דוחה את העמדה שהפכה להיות פופולרית לאחרונה, עמדה המבוססת על פוליטיקת הזהויות ומונעת משלילת הציונות יותר מאשר מהמאבק על משאבים וכבוד. "הצעקה המזרחית היא צעקה של אמת. למה לזהם אותה בשנאה לציונות... האם המזרחים בישראל אומנם רוצים להיפטר מן הלאומיות שלהם, מן החלום הציוני שלהם?" (עמ' 221). לנוכח ההיסטוריוגרפיה החדשה על המזרחים בארצות האיסלם ובישראל (למשל שני ספרים שיצאו לאחרונה בהוצאת עם עובד, "היהודים הערבים" של יהודה שנהב ו"המאבק המזרחי בישראל" של סמי שלום שטרית) יש לאמירתו של קלדרון משמעות רבה.
הקובץ מהווה התגובה הציונית הולמת מעוד בחינה – היא הולמת בקורא ואינה מותירה מקום לתגובה. אסופה זו, בשונה מאסופות קודמות, אינה משבצת מאמרים פוסט ציונים בינות למאמרי התגובה. בעצם איננו יכולים לדעת מהי העמדה הפוסט ציונית אלא רק במידה ובדרך בה מציגים אותה הכותבים התוקפים אותה. זהו מעשה די דומה למה שעושים הפוסט ציונים בחדרי ההרצאות. העורך מסביר לנו שהאסופה הנסקרת נועדה להציג את התשובות לפוסט ציונות והקורא המעונין להכיר את הקולות הפוסט ציונים במקורם יידרש להרחיק אל ספרות נוספת. מי שעוקב אחרי הויכוח באדיקות ומכיר את הקולות הפוסט ציונים, נתקל כבר ברוב מאמרי האסופה בגרסאות שונות כבר בעבר ואין לו צורך בכרך העבה. מי שאינו 'פריק' של הפולמוס, וזהו הקהל אליו מייעדת בד"כ הסדרה 'יהדות כאן ועכשיו' את ספריה, עלול הויכוח להידמות בעיניו לסיפור החסידי על שני בעלי דין שבאו לפני הרבי: שטח התובע את טענותיו. הקשיב הרב ואמר לו "אתה צודק". כאשר הנתבע הנסער הסביר את הדברים מנקודת מבטו השיב לו הרב "גם אתה צודק". הרבנית, שהשקיפה כל העת על הדיון תמהה על בעלה. "לא יתכן ששניהם צודקים!" קבלה. "גם את צודקת", אמר הרב.
מאמרים של עשרות עמודים מנומקים יוצרים בד"כ תמונה משכנעת המביאה את הקורא למסקנה "אתה צודק". אם קוראים עשרות עמודים מנוגדים, גם זה יוצר תמונה משכנעת – "גם אתה צודק". יתכן שיש מקום בפולמוס הזה לעוד ספר אחד נוסף, בסגנון אחר. שאלה זהה למספר כותבים (ציונים ופוסט ציונים) ולאחריה פסקאות קצרות, עמודים בודדים, המגיבים ישירות ובקצרה לשאלות ממוקדות. אולי כך נגלה מה מביקורתה של הפוסט ציונות מקובל על הכותבים הציונים ומה מקובלנותיהם של הפוסט ציונים עומד על רגליים רעועות כל כך שהנייר אינו סובלו.
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



3 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ