• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אות מאבשלום

אות מאבשלום

מאת נאוה מקמל-עתיר

הביקורת של חני

תמונה של חני
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
אות מאבשלום

אות מאבשלום

מאת נאוה מקמל-עתיר

הביקורת של חני

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של חני
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2009
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
rainbow
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 16 שנים

“חבורת ניל"י תמיד עניינו אותי. בכיתה ה' קראתי את שרה גיבורת ניל"י וחזרתי לקרוא אותו שוב בכיתה ו' ומאז”

13/133
ביקורות על אות מאבשלום
הבאה
י. קליש
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

סיפור אהבה יפה ומרגש שמתרחש בתקופת התורכים בארץ ישראל.
נעמה לי השפה והדו שיח שהתנהל אז בתקופה ההיא בן האנשים מן שיח תרבותי שכזה בעברית מקודשת של אז .
הספר נע בין העבר כשאבשלום פיינברג אחד מגבורי התקופה יפה התואר מקים את המחתרת נילי,לבין תקופתינו היום כשגרפולוגית בשם עלמה מתאהבת בגיבור ובמכתבי האהבה שהוא שולח לאהובתו...
בסוף הספר חשתי מן עצבות שבעצם אכן אנחנו כאן ויש לנו מדינה והם הצליחו החברה של אז ועדיין יש מעט מאוד שאוהבים אותנו מחוץ למדינה הקטנה שלנו.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של Juliet
Juliet
תמונה של אסף
אסף
תמונה של יעל 93'
יעל 93'
תמונה של נדיה
נדיה
תמונה של כרובי
כרובי
תמונה של אלאבמו
אלאבמו
12קוראים|גיל ממוצע55|67%נשים

על המבקרת

תמונה של חני

חני

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
290 ביקורות•11 נבחרות•7,164 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של חני
חני
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות290
ביקורות נבחרות11
לייקים שקיבלה7,164
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת142ספרות מקורית82מתח ריגול והרפתקאות26

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של חני

שיעורים בפיתוח קול

שיעורים בפיתוח קול

דורית רביניאן

ראשית אני מתנצלת בפני דורית וגם בפני שכאלה שהתלהבו מהספר והמליצו עליו בתום לב. כי דורית באמת סופרת שיודעת לכתוב ואני מעריכה אותה מאוד. היא שולטת ברזי העברית והפרסית ומתבלת את המילים בטעמים מיוחדים מאוד. אני מתנצלת כי לא התחברתי לספר על כל חמשת החלקים שבו. יש בו אכן שפה משובחת, יש תיאורים אותנטיים שבא לעוף אתם. דורית הרי אלופה בלקחת רגע ולפרוט אותו באופן מושלם. היא באה עם כל הרגש שקיים בה כמו הר געש, טוטאלית, מתמסרת ונותנת לקורא את כולה. אבל אם אין סיפור אז אין כלום. כי זה "לא מחזיק מים". אין עניין להמשיך ולקרוא! הרגשתי שהיא קצת מערימה על הקורא שזה אני. היא רצתה להגיע לנקודה כואבת , מסוימת, וספציפית מאוד שקרתה לה בחייה כילדה וליוותה אותה כל חייה. ובשביל זה היא התחילה לכתוב את הספר עם עלילה נפלאה שממש אהבתי והתעניינתי והעיניים שתו עוד דף ועוד דף ואז, בפתאומיות, הכל הפסיק והתחיל החלק השני של הספר ואז מסתבר שדורית עברה לכתוב אוטוביוגרפיה על חייה. אם הייתי רוצה לקרוא אוטוביוגרפיה עליה לא הייתי בוחרת את הספר נקודה.

אני חושבת שאני לא רוצה לתאר על מה כל הספר כי כל חלק בספר מספר על פרק אחר בחייה בגיל אחר ואיך שהוא יש קפיצות אחורה וקדימה לאורך הספר שפשוט איבדתי אותה. אז אתאר רק את הפרק שבאמת הייתה קיימת בו איזה שהיא עלילה.

החלק הראשון מספר על שחקנית ישראלית שקיבלה תפקיד חשוב בהצגה בניו יורק. החזרות החלו כסדרן עד ששיחה בהולה מקפיצה את הגיבורה שלנו לארץ כי האח האהוב שלה במיון.
האח ששמר על ריחוק ושתיקה ממנה בשנים האחרונות כי חזר בתשובה. וכך כל היחסים הקרובים שהיו ביניהם הוקפאו כבר שנים. האמתלה היא שהיו לאח ולאחות יחסים אסורים בגלל שהיו כה אוהבים.ולכן האשימו אותה לא בפומבי רק בחדרי חדרים שהיא הביאה למחלת אחיה. אבל לטענת הגיבורה שלנו חוץ מכך שכשהיו ילדים קטנים התחפשו לחתן וכלה לא היה ולא נברא כלום אלא בדמיון של המשפחה החרדית של אשת אחייה. וכך הם קרעו תמונות שלה מהאלבום המשפחתי, ביקשו שתשתה שתן ושמו לה במיץ תפוזים כדי שהעין הרע יוסר ואחיה יחזור לדבר וייצא מהתרדמת. סיפור ממש מעניין אבל החלקים האחרים של הספר מתפזרים למקומות אחרים.

ועכשיו אחרי שסיימתי לומר לכם איך הרגשתי כלפי הספר אאחל לכם ימים טובים רגועים ושלווים כמה שאפשר בנתונים הקיימים:).

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•חני
הסודות שהקרח שומר

הסודות שהקרח שומר

אריקה פרנזיק

משפחה זה תמיד משהו מורכב, תמיד יש משקעים שנמצאים ועולים באמוציונליות ברגעים הכי לא מתאימים, האהבה והאנרגיה בתוך משפחה זורמת אחרת מאשר כשאנחנו עם חברים שגם הם סוג של משפחה. עם השנים הבנתי שאנשים סוחבים אתם משקעים שקשורים למשפחה ובעיקר הם תקועים על הרגע בו מילים נאמרו בלהט או חיבוק בכי בלתי נגמר. האם באמת דם סמיך ממים. בעלילה יש אהבה למשפחה שרובם היו בה בניתוק וכל אחד חי בקצה אחר. אבל היה עדין חוט מקשר ביניהם וכנראה גם אהבה גדולה כי הגילוי על פני הטיוח הייתה האופציה השווה ביותר ללכת עליה וזה אמר הכל.

היא הייתה אחותו האהובה, הוא היה אחיה החתיך והחכם שגר בסוף העולם או בקצה העולם בגרינלנד בתחנת מחקר ששם השלג ואיתני הטבע שלטו בכיפת מצב הרוח.
כשהודיעו לה שמת ליבה פעם בחוזקה מאהבה וגעגוע עד שעזבה הכל ונסעה עד לקצה העולם לגלות מה קרה לו. הרציונאליות שלה בעבודתה כבלשנית חוקרת שפות לא אפשרה לה לעלות על בועת מרשמלו ולדמיין מה קרה לו. כי עד שאין הוכחות מוצקות שהיא תוכל לראות בעיניים היא לא תאמין לאף אחד שאחיה מת סתם. בנוסף אחיה חקר ילדה שמצא בשלג והוא והמדענים שם הצליחו להחיות אותה. וזו הייתה אמתלה נפלאה בשבילה כחוקרת תרבויות לנסוע גם כדי לעבוד ולדבר עם הילדה ולנסות להבין איזו שפה היא מדברת ולתקשר אתה.

לקח לי זמן להיכנס לעלילה, היא נרקמה מאוד מאוד לאט. זה הרגיש לי בהתחלה כמו לראות סרט טבע על משלחת לאנטרקטיקה או סיפור רצח סקנדינבי בלי תנודתיות בגלל אופי ערים שגרות באזורים של שלג שנערם ללא רחם. והשיגרה שלהם גם היא שונה, סוודרים עבים ובגדים תרמיים וכיסוי תמידי מכף רגל ועד ראש כולל משקפים. צריך ללמוד לחיות בשלג כשהרכב הוא אופנוע שלג או מזחלת וחייב תמיד לקחת אתך מכשיר קשר למקרה שתהיה מפולת או רוחות מזיקות.

ברגע שנכנסתי לעלילה זה היה כמו רכבת הרים, בלתי אפשר להפסיק לקרוא עד הסוף. כמובן שהיה טיוח, היה גם אגו של מדען , אלימות, רצח, הישרדות כמעט בלתי אפשרית, סוף לא יאומן עד כדי הזיה, והקטע עם הילדה היה סוחף. הספר הותיר אותי עם חיוך, כמעט האמנתי לכל מילה שבו הרי מבחינה מדעית התופעה המסתורית בספר לא קיימת אך לחלקיק שנייה נראתה אמתית. ולמרות שסיימתי כבר לפני חודש הוא עדיין נשמר חי ונושם וזה אומר הרבה.

לפני שנה•
★★★★★
•חני
נמר בירושלים

נמר בירושלים

אורן ולדמן

העלילה היפה הזו מפוצצת ברגש עד שהלב מתפקע. החוטים בה נרקמים שלב אחרי שלב, עד שאנו הקוראים מגלים ביחד עם הגיבור פרט אחר פרט עד לתמונה המלאה שגדושה בהמון פרטים קטנטנים שבסוף נאספים לידי מסע חניכה נפלא של ערן.

רכבת ההרים שעברה עלי כשהפכתי את הדפים גרמו לי לרצות להישאר בספר ולקרוא לאט לאט כדי, להעמיק את תחושת העונג מהספר. ולמרות שהרכבת הזו דהרה ניסיתי להאט. צריך עדינות יתרה כשקוראים על ההכפשות של הילדים בבית ספר נגד ערן וההרגשה שלו שאין אף אחד שמבין ובא לו לפוצץ את העולם. האמא שעזבה אותו בפתאומיות והגעגוע שנחרט בליבו. האבא הבודד שחי בשתיקה עצובה ושותפות גורל בגידול בן יחיד, חווה בעל השיער אדום כמו אש שלא עזבה אותו. הציור שהציל אותו מהרבה רגעים בודדים ועוד ועוד ועוד...הספר גדוש ביופי אם תרצו עד הירח בעמק המצלבה בירושלים ובחזרה על טוסטוס.

מעבר למסע ההתבגרות של ערן זהו מסע של המון אנשים מסביבו שמאוד בודדים. כל אחד מהאנשים שפוגש בספר עובר מסע נפשי כביר. ערן הוא כמו תמנון בלי לדעת שהוא כזה. הוא שולח זרועות של אהבה שנוגעות באדם זקן על ערש דווי וגורם לעיניים שלו לנצוץ מהתרגשות. או המחווה שהוא עשה למען סשה ומבין שהוא היה אכזרי אליו רק כדי למצוא חן ולהתקבל לחברה שתמיד בעטה בו. הוא גם מוצא אהבה חדשה שגורמת ללב שלו לפרפר. הגילויים שעירן מגלה על חייו גורמות לו להתעמת עם החיים ולקבל אותם באהבה.

יש עוד חלק היסטורי בספר שעליו בעצם מבוסס הסיפור היפה. זוהי היצירה הגיאורגית שנכתבה בשם האהבה. באמתלת האהבה על המלכה תמר ורוסתאולי שהקריב חייו למענה. זו אגדה על משולש אהבה גם על דויד לוחם ואיש החרב. וכמו שכבר סופר שהספר הוא על אנשים בודדים כך איש זקן בודד אחד בשם דב גפונוב שעשה מחווה גדולה ותרגם את היצירה לעברית בעזרת שלונסקי.

"עוטה עור הנמר". "היצירה הזו היא תרגיל ההסחה הספרותי המבריק והגדול ביותר של כל הזמנים. רוסתאולי העניק למלך דויד סוס טרויאני ספרותי. במסווה שיר הלל למלך דויד. רוסתאוולי כתב שיר אהבה וכסופים למלכה תמר. שיר שהיה גלוי רק למי שבאמת יודע לקרוא, והמלכה ידעה לקרוא".
אפשר להשוות את הספר אם רוצים לסוג יצירה חוצה גילאים כמו :"לרוץ אתו" של גרוסמן או " יונה ונער" של שליו, אפילו נזכרתי בתפסן ובהולדן. ישנן זוויות חינוכיות בספר כי הרי ערן הגיבור פוגש את דב המתרגם בבית חולים כחלק מהתנדבות מעורבות חברתית. יש חלקים בספר שממש רואים תהליך למידה של משהו אסור ואז תיקון . או יחסים הורים ילדים גם שם שקר ותיקון. אם קוראים בקפידה הספר הזה הוא אוצר שיש בו הרבה מחשבה ותובנות.

אני בכל אופן אלך לחפש את "עוטה עור נמר" בתקווה למצוא אותו.

לפני שנה•
★★★★★
•חני
אושר של זאב

אושר של זאב

פאולו קונייטי

זהו ספר שכולו על אהבה, בדידות, געגועים תמידיים וכמיהה, שכוללים גם כיסופי נדודים ומסעות. (הזכיר לי את ספריו של ארי דה לוקה) אבל הכי הספר הזה הוא על תשוקה וחלומות של אנשים מאוד מיוחדים בחיפוש אחרי האושר הנכסף. יש ספרים כמו הספר הזה שבתוך העלילה יש זווית והתבוננות רחבה במקרו על ההרמוניה של הטבע, העצים, החיות ובני אדם והיחסים ביניהם. העלילה נעה בצל עונות השנה והצבעים הרבים שהם צובעים ופושטים לאורך הדרך עם כל היופי הגלום ברצף האין סופי הזה.

לדוגמא ההתבוננות המיוחדת על העצים שנבדלים מהחיות כי הם אינם יכולים לנדוד לחפש את האושר במקום אחר. העץ חי במקום שהזרע שלו נופל, לכן העץ צריך להסתגל למקום. הוא לא צריך לנדוד כדי לפתור בעיות בדומה לבני אדם כי הוא ימות.
בכפר אלפיני איטלקי בשם פונטנה פרדה החיים סביב ההרים המושלגים מספק חברה טובה לבעלי עניין משותף בעיקר בטיפוס הרים. וכל הסביבה מגוייסת: המדריכים, הבקתות, הפאבים, נותני השרות, כולם מרוויחים כשהכפר שוקק אנשים שבאו לטפס. הם באים בהמוניהם עם תרמיל על הגב, מחפשים אכסניה, אוכל, והר של שלג לטפס עליו.

בבקתה בשם "החגיגה של באבט" , פאוסטו היה טבח וגם סופר, כשהוציא את הספר הראשון שלו הוא רץ למרשם התושבים להחליף את תעודת זהות. הוא רצה שיכתבו שם במקצועו שהוא סופר. היו לו חלומות רומנטיים כשהיה צעיר על הגשמת ייעוד וכו'... הוא רצה להידמות לג'ק לונדון. סילביה חיפשה את עצמה, תכננה להגיע לריפוג'ו גבוה גבוה ולעבוד שם. סילביה הייתה המלצרית בביקתה של באבט , היא ופאוסטו התאהבו למרות ששנים רבות הפרידו ביניהם. וכמו בכל התאהבות שכזו עם ניצוצות הוא האכיל אותה באהבה ושאף את ריח שערה והחליט שיש לה ריח של ינואר. וכששאלה מהו ריח של ינואר ענה לה: " עשן של תנור, כרי מרעה יבשים וקפואים הממתינים לשלג. גוף עירום של בחורה אחרי בדידות ארוכה. ריח של נס". כל עונת טיפוס היא צומת עם הרבה אפשרויות ובכל עונה צריך לבחור מחדש מה רוצים. לאנשים שאוהבים שיגרה זה מתיש למדי.

העלילה זורמת לאט לאט ומספרת על יחסים בין בני אדם בכפר מוקף שלג. כשכל תקופה בשנה חובקת מסע אחר ששם אנשים נודדים ממקום למקום ומנסים למצוא חתיכה של אושר. יש שבורחים כדי לא להחליט מה הם רוצים לעשות בחייהם, חלקם מגיעים מכל העולם בכדי לגלוש בשלג, חלקם מחפשים עבודה מזדמנת בכל מיני ריפוג'י למניהם. הפירוש של ריפוג'ו הוא אכסניה או מפלט במקום גבוה בהרים שלשם מגיעים מטפסי הרים. וכשהשלג מפשיר כל ההמולה מסביב דועכת. הצבעים של הטבע מתחלפים, ההרים מפשירים, הפרחים מקשטים את השדות והאור והשמש מלטפים את הגוף שהשתוקק לקצת חום.

זהו ספר צנום שמכניס את הקורא לאווירה הרפתקנית נעימה של חופש, כי הוא מספר על צורת חיים מאוד מסוימת באלפים האיטלקי ויש הרבה אנקדוטות ציוריות וגרפיות שפשוט כיף לקרוא וגרם לי להתחבר מיד. ואפשר גם לדמיין חיבוק מול אש בוערת, שיר איטי מתנגן וכוס יין איטלקי טוב.

• את "החגיגה של באבט" הכרתי מהמושבה הגרמנית בירושלים לפני עשרות שנים. נדמה לי שהיו שם קרפים מאוד מיוחדים. לאחר זמן מה היא עברה לתל אביב והיו לה
שעות מוזרות של פתיחה. אך עדיין המקום היה ממש עליה לרגל.
• הסופר כתב גם את הספר "שמונה הרים" שעליו עשו סרט מדהים וארוך מאוד, עם אותה אווירה שבספר הזה. חייהם של מטפסי הרים, כפר קטן באמצע שום מקום.
המעבר של הדור הצעיר מהכפר לעיר ועזיבת המסורת, אוכל איטלקי מסורתי וכו'...

(בין 3וחצי ל 4 כוכבים מעגלת ל 4 כי הוא מיוחד)

לפני שנה•
★★★★★
•חני
אפריקה בלוז

אפריקה בלוז

אילת שמיר

רציתי ספר קליל ומה נשמע יותר קליל מ"אפריקה בלוז". לרוב לא קוראת תקצירים כדי להיות תמיד מופתעת, אז הופתעתי בגדול. לא ציפיתי להזיל דמעות כשהיה תיאור על מלחמת ששת הימים ורגע מכונן שבו החיילים שלנו פוגשים מצבים מורכבים מאוד.
כמו חיילים ביריחו שהבטן נדבקה להם לגב וחיכו למשאית אוכל שלא הגיעה כי הייתה תקועה בדרך. הפריצה לסופר שראו בדרך למלא את בטנם הרעבה, ולבנק שראו בדרך כי יש משכנתה וילדים ואישה לבד בבית . אך האם קשה לדבר על מוסר בצבא, האם האדם שהחייל נמצא בתוכו נעלם והופך להיות חייל שורד והכל מתגמד מול הרצון להישאר בחיים. הרבה שאלות עלו בי בזמן הקריאה. במיוחד כשאנחנו בעת מלחמה והכל רגיש.

זהו ספר עם כתיבה מאוד אינטימית אך שלא תטעו הוא לא מאכיל את הקורא בכפית. במשך הקריאה כל הזמן חיברתי אחד ועוד אחד כדי ליצור תמונה שלמה כי מרוב ההתרחשות והתנודות אפשר לפספס את מה שאולי רצו להסתיר בספר.

אין שמות של הגיבורים רק כינויים כגון: הישראלי, הילדה, האמא...יש בספר סוג של הזרה תמידית של התבוננות קרה. תמיד ממרחק, או הכל ממרחק נגיעה שכל כך בא לנגוע, לחבק, לגעת בדברים הכואבים באמת לא רק לעבור לידם ולהמשיך הלאה במין שתיקה מוזרה של הדחקה.
לספר שלשה חלקים, וכל חלק מורכב מחלקי פאזל, שמרכיב חיי משפחה ישראלית שטסו לרילוקישיין לאתיופיה לשלוש שנים. ובתוך בלילת הטמפורה הזו מבינים את המורכבות של הישראלי המחוספס ותמיד אפשר להצביע על האחראי הגדול לאופי הסוער של הישראלי המחוספס למוד המלחמות. עם מראות בחלומות וסיוטים על חברים שנהרגו, על התנהגות לא מוסרית בזמן מלחמות שהחייל או המפקד צריך לחיות אתם כל חייו או הכלא שנכנס אליו בגלל התנהגות לא נאותה. גם האלימות המתפרצת הזו בבפנוכו שלא מרפה וצריך להוציא אותה מהסיסטם.

הכל מוסתר בספר בין המילים ככה בשקט, והתמונה שקיבלתי מאוד עגומה. אך כמה אפשר לבוא בטענות למפקד שראה את החבר הכי טוב שלו בלי ראש ולצפות שימשיך הלאה כאילו כלום. המלחמות נוגעות בכולנו גם אם אנחנו מחליקים או מדחיקים.

הדברים שמוחבאים בעלילה הם הדברים הכי שווים דיון והתבוננות עמוקה כגון: הזוגיות שבכלל לא קיימת כי הבעל אף פעם לא נמצא שם כולו, האלימות הפנימית שצצה עם הסכין הארוכה מוצמדת קבוע למכנס, הישראלים שמאמנים את המקומיים להילחם במלחמה שלא קשורה אלינו הישראלים. הצייד והתיאורים שגרמו לי לתחושת קבס. הרמיזות הגזעניות בנוגע לגיבור שהיה שחור, ילד חוץ בקיבוץ שהתאהב בקיבוצניקית וכולו פראי ומחוספס. ויש גם את הניסיון לחבר ילדה מתולתלת אחת בת ארבע ולנסות למצוא לה מסגרת. לא נכנסים מדי להפיכה. אבל הייתה הפיכה שבה הרגו את הקיסר שחיי בארמון בעיקר כי העם חי בעוני מחפיר. וככה במשפט רמזו על חיילים ישראלים שלקחו להן בנות אתיופיות צעירות כמאהבות...הכל בשושו.

ספר ממש מטריד אך מיוחד, וכתיבה עדינה שמנסה לספר סיפור גדול מתחת מעטה חשאיות.

לפני שנה•
★★★★★
•חני
אלו הם מים

אלו הם מים

דיוויד פוסטר וואלאס

בזמן שאמא רפרפה בין חיים ומוות האופטימיות שלי התנדפה לה כמו בלון שפוצצו לו את האוויר. הגוף שלה עבד אבל המוח קיבל מכה מנפילה ופשוט נדם לו. משום מה בזמן שישבנו לידה שעות בטיפול נמרץ בשערי צדק ודברנו אליה , ונפרדנו עשרות פעמים כל יום מחדש. חשבתי על דיון שערכנו פה בסימניה על ילדים שסועדים את הוריהם ועל האסקימוסים המבוגרים לפני מוות שילדיהם שולחים אותם עם צידה למסע בשלג למות לבד, ושמחתי שאני זו אני וזו המשפחה שלי, אנחנו ביחד בכל. החברה הוותיקים בוודאי יזכרו את הדיון. חווית מות אם היא מכה מתחת לחגורה לנשארים כאן על הכדור. רק אומר שהתובנה הגדולה היא שהכל מתגמד בחיים חוץ מהאהבה הגדולה לאנשים שאתם אוהבים, שם תשקיעו ותתנו את המאני טיים הכי טוב שאתם יכולים כדי שלא תצטערו שלא הייתם מספיק.

בהפוגות נכנסתי לצומת ספרים ושם מצאתי שני ספרים צנומים ומסקרנים וזה אחד מהם. הספר כולו הוא בעצם הרצאה שוואלס נתן בפני בוגרי קולג' יוניון 2005 בייחוד על הקלישאה שבלימודי מדעי הרוח לא מלמדים בשביל ידע , מלמדים כיצד לחשוב. (אני בוגרת של לימודי מדעי הרוח לכן יצא לי לחשוב על זה). שם ההרצאה הוא השם של הספר "אלו הם מים" הדף מאוד קצר ויש רכות נפלאה בדפים הללו. באמצע הדף מובאים כמה משפטים קצרים של תובנות , מסקנות, מסרים במשלים. ולמרות כל החכמה המובאת זה לא ספר שמסביר איך להתנהג או איך לפעול , זה לא ספר מתכון ל – " עשה ואל תעשה".

הספר מוליך את הקורא להבנה שחשוב לפתח חשיבה, כל סוגי החשיבה אבל עוד יותר חשוב הוא על מה לחשוב כדי לא למלא את המוח בזבל. לבחור על מה להקדיש מחשבה. הוא הרצה הרבה על זה שיש לנו חופש לבחור. הכוונה לבחור על מה לשים לב . ואיך לבנות משמעות מתוך החוויה הפנימית האמתית שלנו, ולהיות מודעים לעצמנו כדי לא להפוך לעדר. ויש כל מיני סיפורים מצחיקים ולכאורה הם נראים פשטניים אך הם עמוקים.

הוא כותב על הניסיון והתהליך המחשבתי שלו אבל לא באופן מעיק וכבד אלא הוא מעביר את הדברים בצורה מעניינת. נניח על העובדה שכל אחד מאתנו חושב שהוא מרכז היקום ועמוק בפנים אנחנו כולנו באמת מאוד מרוכזים בעצמנו. מבחינה חברתית ז ה דווקא פגם שאנחנו לא גאים בו ולכן קוברים זאת עמוק בנו אך כולנו או רובנו כאלה. ואז הוא יצא בשאלה לסטודנטים: שיחשבו על חוויה שחוו שהם לא היו במרכזה המוחלט, ובכך הוא יוצר דיון על הנושא.

וולס ממשיך להוליך את ההרצאה וטוען שאין לו בכלל רצון להטיף להם! אלא רק על מידות טובות כצידה לחיים, או קשב לאחר מלבד עצמנו, הוא רוצה שנעשה מאמץ לשנות את ברירת מחדל שלנו להיות מרוכזים בעצמנו כל הזמן ולפרש הכל דרך העדשה של האני.

קצת פילוסופי אני יודעת אבל הוא מסביר כל הספר למה הוא מתכוון. ואז הוא הגיע למקום בו הוא מסביר על חמלה של אנשים כלפי אנשים מתוך בחירה והחירות שניתנה לנו להעניק לאחר אהבה לא מתוך סחר באהבה. כלומר: לתת, כי רוצים לתת, ולא לתת כדי לקבל משהו חומרי מתוך אינטרס.
אמא הייתה כזאת וכשקראתי את הספר הבנתי שהספר הגיע באחד הרגעים המכריעים של חיי וחלק מההספד שלי היה לספר עליה וזו הנקודה שהדגשתי. החירות להיות אדם שלא סוחר באהבה, היא פשוט נתנה מעצמה למען האחר בנתינה וטוב לב כל הזמן לכל אדם באשר הוא אדם, וזה השיעור הכי גדול שהיא נתנה לי.

ספר שנגמע במהירות ואני אהבתי מאוד. תודה לאלון על הקישור להרצאה באנגלית.

https://www.youtube.com/watch?v=eC7xzavzEKY

לפני שנה•
★★★★★
•חני
ארמון הזכוכית - הוצאה מחודשת 2015

ארמון הזכוכית - הוצאה מחודשת 2015

אמיטב (אמיטאב) גוש (גהוש)

הרומן ההיסטורי הנפלא הזה בעל 500 דפים חולש על כמעט שתי מאות, הוא מתחיל ב 1885 ומתאר את החיים בבורמה ברכות של עננים שטים בשמיים, או אם תרצו מקל סבא מלא סוכר שמלכלך את הפה ונדבק לשפתיים, כזו רכות. כל אחד ידע את מקומו בעולם. המלכים והמלכות, הנסיכות והמשרתות, העניים שמנסים למלא את בטנם בעוד פת לחם עבשה. הפאזל הזה שנקרא החיים בבורמה נתן לכל אחד את האושר שלו במקום שלו ושם במקום שלו היה הבית שבו היה מאושר. אך ככל שהעלילה התקדמה המצב החמיר מדחי לדחי. הבית נשאר חלום מעורפל שכמהים אליו בערגה בלתי מתפשרת וללא הרף.

הספר מחולק לחלקים חלקים וכל חלק הוא תקופה אחרת של הגיבורים ובהיסטוריה ששינתה את העולם שלנו.

הכל התחיל בילד קטן שנקרא ראג'קומאר הודי בן 11 עם שיניים צחורות, הוא עבד על האנייה כעבד ופיטרו אותו וכך נפלט לנמל בבורמה. האזנים שלו תמיד שמעו דברים מפה ומשם. הוא הראשון שידע והבין , שמע את רעם התותחים מתקרב וידע שהאנגלים באים. אבל הוא היה שמח מטבעו וידע לשרוד ולהתחבא ולאכול פת לחם כל היום והסתדר לבד. הייתה לו סבלנות להמתין שהחיים יאירו לו. הבריטים באמת הגיעו, השתלטו, כבשו, רקעו ורעמו והרעידו את כל בורמה. ארמון המלך המפואר נבזז על ידי ההמון הרב שנכנס ופעם ראשונה בחיים ראה זהב בכל מקום, שטיחים ווילונות ממשי על החלונות. את המלך והמלכה הגלו מחוץ לבורמה. ראג'קומאר טיפס כמו קוף ועלה לארמון ושם ראה את הילדה הכי יפה שראה מעודו היא הייתה אחת הנסיכות של המלכה ששמה דולי. הוא החזיר לה קופסת ממתקים מוזהבת שנפלה על הרצפה והתאהב בה לעולמים.

העלילה מסתעפת, האנגלים כמובן חושבים שהם מביאים את הבשורה לעולם הנאור והם יתרבתו את הבלתי מתורבתים, וכך אנשים עברו ממקום אחד לשני וניסו למצוא את מקומם בתוך הקולוניאליזם. הספר שופע דיונים , השקפות וזוויות שונות של גיבורים של שתי משפחות שבעיקר עליהם מסופר בעלילה ומה קרה להם ואיך הם התעופפו בעולם כל אחד למקום אחר. ואיך הם מוצאים אחד את חיים או מתים בסבך מלחמות והישרדות.

הדיון פה הוא על קולוניאליזם, על הבריטים שהשתלטו על בורמה ועל הודו. גברת אנגליה אחת אמרה שאחד היתרונות במשטר הבריטי בהודו שהוא העניק לנשים זכויות הגנה שמעולם לא היו להן ואז אחת הגיבורות בעלילה בשם אומה קצפה כי " איך אפשר להעלות על הדעת שמישהו יכול להעניק חופש על ידי כיבוש? שאפשר לפתוח כלוב על ידי הכנסתו לכלוב גדול יותר?" וכך ההודים הפכו לחיילים בצבא הבריטי. וכמו שיש התנגדות לכיבוש הבריטי יש גם את הצד של החיילים שאהבו לשרת בצבא הבריטי. הם טענו שיש אחווה וגאווה שכולם אחים: הפנג'בים, מראתהים, בנגאלים, סיקים, הינדואים, מוסלמים. היה איזה שהוא פרדוקס בפנטזיה הזו שלאמונה ולדת לא הייתה חשיבות רק בגלל שהם אכלו בשר חזיר ובשר בקר באותו חדר אוכל בלי לחשוב פעמיים.

ואז הגיעו היפנים, והחיילים ההודים בצבא הבריטי התבלבלו. למי הם נאמנים? האם יהיו בעד היפנים שבאו עם מטוסים והפציצו כפרים בכל מקום. או יתאגדו למשמר ההודי ויהדפו את הבריטים והיפנים. הייתה דואליות מחשבתית ועל הדרך הרבה מתים על הכבישים ומשטר רודני.
עוד דיון מרתק הספר: הרצון להילחם בפשיזם:
"הדבר החשוב הוא להיאבק בו, מפני שאם תפרוץ מלחמה, היא לא תהיה כמו כל המלחמות האחרות..{..} היטלר ומוסוליני הם מן המנהיגים העריצים וההרסניים ביותר בהיסטוריה האנושית, הם גרוטסקיים, הם מפלצות. אם יצליחו לכפות רצונם על העולם, גורל כולנו נחרץ. האידיאולוגיה שלהם מושתת כולה על עליונות גזעים מסוימים ונחיתותם של אחרים. תראי מה זה עושה ליהודים".

אי אפשר לתאר את כל 500 דפים שנקראו בהנאה מרובה, רק אומר שהספר מאיר תהליכים שקרו בעולם במאות קודמות ואיך הגענו עד הלום כשבדרך התכתשו כל המעצמות ורצו נתחים לעצמם. היריעה רחבה ומלאה הפתעות והרפתקאות לצד מלחמות והישרדות של אנשים שפסעו בעולם הזה ורק רצו להסתכל על מטעי הגומי ולגדל ילדים בנחת וכמובן גם ללבוש סארי ממשי .

לפני שנה•
★★★★★
•חני
בשולי הנוחות

בשולי הנוחות

סייקה מורטה

לפני שנים רבות בארץ רחוקה הייתה לי שותפה לחדר שהייתה יפנית, היא סיפרה לי שחלק מהעבודה זה גם לצאת אחרי עבודה עם העובדים והבוס לשתות או למסעדה. זו דרך חיים, דבר מה שבשגרה. לא ממרים את פי הבוס ולא שוברים את המוסכמות. לכן הספר היפה הזה הוא על השונות בחברה אבל בל נשכח שהעלילה מתרחשת ביפן. הקודים החברתיים שם רחוקים מאוד מקודים שאנו רגילים לראות. אפילו בחנות נוחות ששם העלילה ברובה מתרחשת הכל זז כמו מכונה משומנת היטב. המדים של העובדים, תדריך הבוקר שבו נושאים תפילה ושיר למצב רוח ולפתוח את הבוקר בהתלהבות לפני שהלקוחות יגיעו. גם התרגול של הבעות פנים וברכות שלום באופן אובססיבי נראות מוגזמות. (עשיתי השוואה לסופר-פארם) והקודים באמת נראים מעולם אחר.

העלילה המרגשת נגמעה בלי להרגיש, הספר החברתי הנפלא הזה דן בשאלה מה נחשב לילדים "נורמליים"? עובדתית לאוטיסטים או ילדים על רצף כזה או אחר משוב ורפלקציה של החברה כלפיהם הוא הדבר היחיד שמחזיק אותם בסוג של "נורמליות" מסוימת. החברה היא המראה שלהם ל-איך צריך להתנהג. הם יעשו הכל כדי להתקבל אליה ולהרגיש נורמליים או אהובים. בדומה לתינוק שנולד יודע שהוא אהוב על ידי כך שהוא רואה את חיוך ההורים אליו וכך יודע שהוא משמח אותם, שהוא אהוב.

פורוקורה בהרגשתה ממש נולדה מחדש כשהחלה לעבוד בחנות נוחות. היא הייתה עובדת מין המניין, לא מוזרה, לא בלתי מפוענחת אלא עובדת טובה שהיו לה מטרות ויעדים. הייתה גם לשמחתה חוברת הדרכה של חוקי החנות ששם הכל היה ברור. ברגע שנתנו לה הוראות מדויקות היא הייתה כגוף אחד עם החנות, היא הייתה החנות, היא הייתה העבודה שלה ובלעדיה לא היה לה מה שיניע אותה בחיים. אך לא תמיד החיים ברורים גם לאנשים מין המניין, החברה נדמה מבקשת כל הזמן את ליטרת הבשר שלה. אם לא התחתנת ואתה כבר בגיל המתאים אז שאלות לא מפסיקות להגיע כמו מתי תתחתן, ואם התחתנת ואין לך ילדים אז שוב מתי ולמה עדיין לא ולמה רק אחד או שניים. נדמה שהחברה רוצה לנרמל את כולם לפס ייצור אחד.

אז כדי להיות חלק מהמכניזם הגדול הזה לפעמים אנשים משקרים שקרים לבנים כדי לא להביך עצמם ולהרגיש חסרי ערך. הם מאמינים בסיפור שהמציאו וכך לא מתערבים להם בחיים. פורוקורה רצתה לתפוס עצמה כנורמלית. די בכך שתאמר לחברותיה שהיא הכירה מישהו כולן ישמחו כאילו הנה היא נכנסה לעולם מוכר ששם מכירים מישהו מתחתנים ומביאים ילדים. אבל המציאות שהיא עדיין עובדת בחנות נוחות שזו עבודה זמנית כבר 18 שנה וכבר התירוצים שפיזרה מסביב כבר לא עובדים, ולמה החברה בכלל מתערבת ונכנסת לה לוורידים.
קטע כואב : "זה בגלל שאת מוזרה! בת שלושים ושש ועדיין עובדת משרה זמנית בחנות נוחות, רווקה, ועוד בתולה, עובדת יום יום [......] את גוף זר. את פשוט עוף כל כך מוזר שאף אחד לא אומר לך כלום, זה הכל."

חריגים או לא, הקצב האינדיבידואלי הרגשי, הנפשי של כל אחד מאתנו הוא שונה, מותר הכל ובעיקר לחיות כפי שאדם מאמין שכך הוא צריך. הדבר היחידי הוא שהאדם עצמו צריך להיות שלם עם מה שהוא בחר לעשות. בסוף כל יום אנחנו שמים את הראש על הכרית ועדיף שנירדם עם חיוך על הפנים.

לפני שנתיים•
★★★★★
•חני
באומגרטנר

באומגרטנר

פול אוסטר

כשאוהבים סופר יש הרגשה שרוצים להישאר נאמנים לו עד הסוף. זה לא עוד ספר שקוראים נהנים ושוכחים ממנו. יש ספרים וסופרים שמרגישים אליהם קשר גם מעבר לדפים הממוספרים שבספר, ותהיה הסיבה שבגינה הקורא נופל "שדוד" לרגליו של סופר, הוא תמיד חוזר לקבל עוד כי הסחורה סופקה לרוב. חודש שעבר חגגתי עוד שנה במניין שנותיי וכמובן כששאלו איזה ספר לקנות לי הפעם, לא היה לי ספק מה לבקש.

כבר כמה חדשים אני אוספת ספרים על המדף בתקווה לעבור את מחסום הקריאה שפקד אותי. היום לא היו תירוצים ותוך כמה שעות אספתי את כל החמלה שלי לפול אוסטר וגם חסד נעורים וגמעתי את הספר כי מי יודע אם יכתוב שוב.

אין ספק שזה אותו פול אוסטר. שהכתיבה שלו נשארה מדהימה בעיניי, הירידה לפרטים, ההתעסקות האינסופית בבני אדם ובמשמעות שהם יוצקים לחייהם כאן על הכדור. הכל נשאר וכנראה לא ייעלם גם אם הגוף יעלם, גם אם המחלה תתפוס אותו, הרעיונות שלו והסיפא של מחשבותיו יישארו לנצח כמו טביעת אצבע מיוחדת שלו.
יש לומר ביושר שהספר לא אחיד בחלקיו. ההתחלה מרתקת בעקבות קומדיה של טעויות שהתרחשו כמו שרשרת דומינו. טעויות מכאיבות שמתרחשות לגיבור סימולטנית וכל מה שנשאר לו זה לחבוש את האזורים שנפגעו, לבהות קצת בתקרה ולהתמסכן, אבל אז לשנס מותניים ולהמשיך הלאה. זה חלק כל כך מצחיק שצחקתי המון. ההמשך גם לא רע בכלל, האהבה הגדולה שהייתה לו, אשתו אנה וכמה נחת ואור ושובבות היא הביאה לו לחיים כל עוד הייתה בחיים. אבל כשהגורל מהתל והחיים כל כך חסרי וודאות אתה חרד ליקרים לך אבל אי אפשר לשמור אותם בצמר גפן, והוא היה חרד לאנה אך גם היה חייב לתת לה להיות מי שרצתה ולעשות מה שרצתה. גם אם אדם חלק מזוגיות, קודם כל הוא אדם לעצמו. ואי אפשר לחיות על: מה if..וכך אנה שחתה נגד הגלים הגבוהים ביותר והחששות שלו התממשו.

כאן מתואר הגיבור במחשבות על מה נשאר לאדם כשהוא רק חצי אדם אחרי מות זוגתו האהובה, מרוקן מהשמחה והחדווה של ההרגלים הקטנים בבית זוגי כשמישהו מחבק ומנשק ואוהב ומכיר, הזיכרונות מההמולה של ה- ביחד זה מה שהשאיר אותו בודד כל כך. החלק הזה יפה ומאוד פילוסופי כי הוא לוקח את הקורא למחשבות על מאזן החיים, מה יש, מה נשאר ומה נלקח. בעיקר יש בו הרבה מתהליך ההתבגרות של כל אדם כשמגיע לגילאים 70+ הוא כותב על כך בספר לא מעט. נניח בגיל מסוים גברים שיוצאים משירותים שוכחים לסגור את הרוכסן במכנסיים ואם זה קורה לך אתה כבר יודע שאתה בגיל הזה, והוא שכח לרכוס רוכסן וגם היה בגיל. או יורד לקחת משהו מהטבח ועולה חזרה כי שכחת מה רצית. ובכן זה עוד חלק מהספר שמושחל לאורכו על תהליך שהזמן גובה מאתנו או שאנחנו גונבים קצת ממנו בכל פעם.

החלקים האחרים בספר נראו שוב כפיזור שאוסטר לוקה בו במשים או בלי משים, כמו בבושקות של סיפורים בתוך סיפורים. הוא גולש לפרטים שלרגע נדמים כמו אוטוביוגרפיה שלו. על המשפחה היהודית באמריקה והשפה היידיש, העבודות שדור ההורים נאלץ לעשות ואיך הם עשו כסף, גם השואה מוזכרת ואיך כיסחו ליהודים את הצורה וניסו להשמיד את הגזע כולו אבל שרדנו, היה גם מכתב מרגש שהוזכר שאבא שלו כתב לו לבר מצווה על כך שגם אם לא מקיימים את כל חוקי האל בר מצווה חייבים לחגוג כי אנחנו יהודים.
בנוסף מלחמת ויטנאם נמצאת פה בעלילה וההתלבטות של צעירים בגיל 18 האם להתגייס, האם זה נכון ללכת ולמות בעד אמריקה, והריבים שהיו לדור הצעיר עם הוריהם בעקבות הוויכוחים שהמלחמה הביאה אתה. וגם האפשרות הקורצת ללכת לצבא לשנתיים אצל הדוד סם ואז המדינה תשלם על קולג'. וזו לא נראית תכנית גרועה במיוחד אם אתה נשאר בחיים. לכן לפעמים תוך כדי קריאה תוהים לאן לוקח אותנו אוסטר. מתי יחבר את כל החלקים של העלילה.

הספר לא עניין אותי כולו באחידותו אבל הצ'ארם החינני של אוסטר עדיין שם נוכח.ואלוהי הפרטים הקטנים אצלו נמצאים בכל מקום כולל כל הבבושקות מלאות סיפורים.
הספר נע בין שלשה כוכבים לארבעה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•חני

ביקורות נוספות על "אות מאבשלום"

אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

אחרי מאה עמודים של אבשלום, החלטתי לנטוש אותו. אבל נרדפת על ידי המחשבה שאולי כמות שווה איכות, והיותו של הספר רב מכר היסטרי מעידה אולי על איכותו הספרותית ואני עלולה לפספס יצירת מופת, הניעה אותי להמשיך עד הסוף.
התיאוריה שלי לא עמדה במבחן, כמובן, והעובדה שהספר קולע לטעמו של מכנה משותף רחב של קוראים, בוודאי שלא מזכה אותו בסופרלטיבים מיוחדים. אבל, ראשון-ראשון ואחרון אחרון.
הספר עוסק בשלושה מעגלי סיפורים. האחד, המרכזי, סיפורו של אבשלום פיינברג, של משפחת פיינברג, של משפחת אהרונסון ושל מחתרת ניל"י. השני סיפורו של אבשלום שוהם, נכד אחותו של אבשלום פיינברג, שנפצע אנושות ב-1974 ונפטר מפציעתו לאחר מאבק קשה. וסיפור המסגרת הוא סיפורה של הגרפולוגית המצטיינת אלמה באך, שמקבלת באורח פלאי את כתב היד של אבשלום פיינברג, מתאהבת בכותב כתב היד (חכו, חכו, עוד אאריך קמעה בנושא מגוחך זה) ומיד יוצאת למסע חיפושים אחר אהובה הלא-ידוע.
אין ספק שנאוה מקמל עתיר עשתה עבודת תחקיר טובה בתיאור חייו של אבשלום פיינברג. להלן א"פ. התקופה קמה לתחייה לפרטי פרטים, מיני מזון, תלבושות, אורחות חיים, שפה וצורות התבטאות, הכל קורם עור וגידים (בהנחה שאנוכי ההדיוטית יכולה לשפוט) באופן משכנע ביותר.
מה שמפריע בסיפור הזה הוא שפע מחניק של תיאורים ודימויים מופרזים ורבי הוד, חגיגיים, פואטיים ופאתטיים עד אימה. לו הייתה מנקה הסופרת את הסבך הזה, מיד היו נשמטים מסיפרה מאה עמודים לפחות. נכון שהסיפור נסב על תקופה שבה עודף סילסולים נחשב לנורמה, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בהתיישבות הארצישראלית של ראשית המאה העשרים, שבה סבלו גיבורינו ממחסור בכל התחומים חוץ מאשר בשפע של צרות, מוטב היה לנכש קצת את העושר הלשוני הזה ולהניח לסיפור לדבר בעד עצמו. הדימויים כשלעצמם מגוחכים למדי. בעלי עיניים חומות הם בעלי עיני אדמה, בעלי עיניים ירוקות הם בעלי עיני יער וכהנה וכהנה.
זאת הייתה צריכה להיות עבודת עריכה הגונה, אבל נדמה לנוכח שפע התודות בסוף הספר, כי מקמל עתיר זכתה לרוח גבית ותמיכה מקיפה וחיבוק חם מצד ההוצאה לאור, וכי לא קיבלה מהם הדרכה נכונה.
הסיפור של א"פ ונכד אחותו, הוא סיפור שולי שמאיר צדדים מסויימים בסיפור המרכזי. אין לו שום ערך סיפרותי, למעט רצון הסופרת לספר על משפחה שידעה אסונות במהלך השנים. אגב, עירוב סיפורם של בני המשפחה, הוריו של אבשלום שוהם ואחותו, אולי באים כשלמי תודה לאנשים שעזרו לה לספר את סיפור חייו של א"פ, אבל מיותרים לגמרי, גם אם עיניה של דורית כחולות ויפות.
לגבי סיפורה של הגרפולוגית אלמה באך, סיפור מופרך מזה לא שמעתי זה זמן רב. אשה בת שלושים ואחת, מצליחנית בחייה המקצועיים, מקבלת אחד ממכתביו של א"פ, בשפה נמלצת של התקופה ההיא, על נייר מצולם, מיד היא מזהה כי מדובר באיש אשכולות, רב פעלים, חריף שכל ובעל נפש רגישה ופואטית, אותו גבר שנפשה כמהה אליו זה זמן רב. אשה אינטליגנטית שכמותה אינה מזהה כי סיגנון נימלץ זה שייך לתקופה של לפני תשעים שנה, וכי אי אפשר לערוך ניתוח כתב יד מיקצועי על נייר שצולם כמה וכמה פעמים, ומיד נופלת שדודה, מתאהבת עד כלות בכתב היד ומתחילה לערוך מסעות בעולם בעיקבות בעליו.
אולי נשוי הוא מכבר? אולי מכוער כקרפד? שמן כחבית, שם את שיניו התותבות בכוס, או שגובהו מטר ארבעים או שני מטר וארבעים...
לא, אומנית הגרפולוגיה אלמה באך יכולה לנחש כי איש בעל מעלות כה רבות מן הסתם יפה תואר הוא.
וכך שמה פעמיה לפריז ולאיסטנבול, ושם, מה רב הפלא, צירופי מקרים הזויים ניקרים על עיקבותיה. פגישות עם אנשים הקשורים איכשהו אל משפחות פיינברג ואהרונסון ואל ההיסטוריה הבלתי ידועה שלהם. צירופי מקרים אלו כה מופלאים, עד כי סיפורה של אלמה הופך לרומן משרתות הזוי, שבו היא מבכרת את א"פ המת על פני איש הימ"ם, יותם, בעל עיני יער, העשוי ללא חת, ואפילו מעשן הוא כא"פ בשעתו.

למי שרוצה להחיות את סיפורן של שתי המשפחות שנטלו חלק חשוב בהיסטוריה של ארץ ישראל העותומנית, יקרא את הספר. למי שמסתפק בסיפור הנזירי כפי שהוא נכתב בספרי ההיסטוריה, מוטב שלא יקרא את אות מאבשלום.
ובכל מקרה, אני לא הייתי פונה אל הגרפולוגית אלמה באך, לא בתוכנית הרדיו שלה ולא באופן פרטי.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אפרתי
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

הסופרת הצליחה להאיר באור משכנע את הזווית הגברית של מחתרת ניל"י, ורקמה במלאכת מחשבת את סיפורו של אבשלום ושל הדמויות הסובבות אותו בדיוק רב.
יחד עם זאת, הכתיבה הייתה ספק עשירה ספק מצועצעת, ובכך היו קטעים בספר שהדמויות נשארו בגדר מיתוס בלבד.
התקרבתי והתרחקתי מהספר ומדמויותיו ללא הרף. וזהו לווא דווקא חיסרון. הריחוק גם שומר על הקורא לבל ייפגע, וגם להבחין בדברים באופן קצת יותר אובייקטיבי.
הסיפור המרכזי על אבשלום הכריזמטי והמוכשר אך השברירי ועדין הנפש כבש אותי מיד.
סיפורה של אלמה באך ומקצועה כגרפולוגית סיקרן אותי מאוד, אך הוא לא הורחב דיו ונותר כצללית עמומה של העבר הגדול והמסתורי, וחבל.
בסך הכל, חווית הקריאה הייתה רציפה ונעימה, ואי אפשר היה לעצור. ממולץ ביותר.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•יעל 93'
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

מאז ומתמיד הייתה לי זיקה מיוחדת לנושא של ניל"י. כבר מגיל צעיר ידעתי מי הם שרה אהרונסון, יוסף לישנסקי, נעמן בלקינד, אבשלום פיינברג. אפשר להגיד שהם היו גיבורי הילדות שלי. ויותר מזה, היה לי מאוד ברור שכולם יודעים מי הם. הרי הם שינו משהו כל כך משמעותי בהיסטוריה, לא יכול להיות שיש אנשים שאפילו את שמותיהם לא מכירים.
והנה השנה קיבלנו עבודה בהיסטוריה על "משברי המודרנה בארץ ישראל - תקופת השלטון העות'מני". ברגע שקיבלנו את הנושא אספתי כמה חברות והרגשתי שפה זה איזור הנוחות שלי, לעומת נושאים אחרים בחומר. פה אני מכירה את הנושא והדמויות, מכירה סיפורים עליהן, איך הן מגיבות לכל מיני מצבים..
והנה, אני יושבת עם חברותיי לעבודה ואנחנו מתחילות לחקור ואני בהתלהבות מראה להן תמונות: שרה ורבקה, נעמן ויוסף (תלויים), אבשלום אהוב הבנות.. למשך כמה רגעים הן בוהות בי ואז אוזרות אומץ ושואלות מי אלה. מבחינתי זה היה הלם מטורף. "איך יכול להיות שאתן לא יודעות מי זאת משפחת אהרונסון? לא מכירות את שרה גיבורת ניל"י? נעמן בלקינד, אבשלום פיינברג, אלכס, אהרון, יוסף?" שאלתי בתדהמה, והן רק משכו כתפיים וביקשו שנמשיך.

ואז, בשבוע שעבר שוב הערתי לחניכה שלי. הכלל שלנו בפעולות הוא שעדיף לא להביא פלאפון, אבל מי שכן מביאה - שמה אותו בצד או מכבה אותו. כלומר, אין מצב לגעת בו באמצע הפעולה. הפלאפון של אותה חניכה, שוב, הצטרף לפעולה. אותה הילדה הייתה בסדר גמור - היא כיבתה אותו והניחה בצד, אבל שאר הבנות הציצו בו כל רגע - בדקו סרטונים, הצטלמו, נכנסו לוואטסאפ.
מי אני מול הפלאפון?
מי אני מול העולם המתפתח, הלובש צורות חדשות כל הזמן?
אני עוד סתם אחת מול הטכנולוגיה.
ולמה לעזאזל שסיפורים מהעבר - מרתקים ככל שיהיו - יעניינו את החניכות המדהימות שלי, כשיש להן מולן הווה בועט שמתחדש בכל רגע נתון?!
זה הבהיר לי משהו - בדור כזה, בו הכל מתרכז בטכנולוגיה והכל מתחדש כל הזמן, חייבים ללמד את ההיסטוריה שלנו - של עם ישראל. חייבים שכל איש וכל ילדה ידעו מי אלה האנשים שעליהם אנחנו בונים את המדינה והעם, מי אלה שהקריבו את חייהם בשבילנו. אם לא אנחנו, אלה שעוד מכירים את הסיפורים, לא נעביר אותם הלאה לדור הצעיר יותר, הם יישכחו מהלב. הדור הבא יגדל ללא ידע. שמות ומושגים כמו חנה סנש, יאיר-אברהם שטרן, ניל"י, המחתרות, המנדט הבריטי, עות'מנים - לא יאמרו להם כלום. אם אנחנו לא נעביר את ההיסטוריה לדור הבא, היא לא תישאר. ועלינו לעשות זאת בצורה מעניינת, כדי שהם באמת יקשיבו, ילמדו ויפנימו.

~~~

אילו היה בידי מחולל זמן, שעון שיכול להפוך את כיוון מחוגיו ולחוג אחורה, שעון חול שיכולים גרגיריו להישאב כלפי מעלה - הייתי עוצרת את הזמן, מקפיאה אותו לפני סוף הסיפור.
כבר יומיים שאני שקועה בעולם אחר משלי, יומיים שאני חיה בהיסטוריה. יומיים שאני לועגת לקצינים תורכים ומקווה שהספינה האנגלית תגיע כבר וכל יום מחדש היא לא באה. ואני מתפללת - וכלום לא קורה. וכשאני חוזרת אל אבשלום ושרה, יוסף ורבקה, נעמן ופאני - אני מרגישה אמיצה פתאום. לקום ולחתור נגד המשטר האכזר זה מעשה שלא כל אחד יעשה. ואכן, אבשלום לפחות, באמת מוצג כדמות מדהימה מעין כמוה, כמעט בלתי אנושית. עוד בעודו צעיר, כולם מנבאים לו גדולות. כולם מאמינים שהוא "מבורך" על ידי האל.
אבל על המחתרת כמעט לא מסופר, וזה קצת מעצבן. כי זה נכון שהספר מספר את סיפור חייה של דמות אחת במחתרת, אבל אבשלום היה אחת מהדמויות הכי מרכזיות במחתרת! איך אפשר לספר את סיפור חייו ולהותיר את המחתרת כל כך בשוליים?
ניל"י מצטיירת פה כמחתרת שלא עשתה כלום, חיכתה לספינה כשזאת לא באה. איכשהו התורכים תופסים ומענים אותם - כביכול על כלום. מרוב התמקדות באבשלום קצת שכחנו את המחתרת מאחור.
~~~

"סוניה יקרה,
אומרת את שהיית רוצה לערוך טיול בשוויצריה. קל להבין רצון זה. אולם עליי להודות לפנייך, יקירתי, שסבור אנוכי ברצינות כי שוויצריה רכשה לעצמה מעט שלא כדין (או שהעולם הגזים) את תהילת יופייה. אם לדון לפי המראות שראיתי ובפרט תוך כדי מחשבה על מה שהוסיפה כאן יד האדם לטבע, הרי לבטח פלשתינה נאה יותר בעיני חובבי הטבע האמיתי. נופים אלה... הצוקים הגדולים המטפסים לעננים, מפלי המים הנופלים משחקים, יערות האשוחים הירוקים כהים, על רקע הלובן האחיד והמסחרר של הקרח, מראות נהדרים הם אלה והם הטביעו בי את רישומם. אולם מחנק חשתי למראיהם... גדולתם נושאת אופי קודר, זהו טבע דומם. כמה מבכר אני פינות מסוימות אצלנו, פשוטות ויפות ונוגעות אל הלב בפשטותן. בפינות אלו הכול בי היה שר את שמחת החיים. האמיני לי כי ביום קיץ, פרדסיה של יפו וגוני ירקותם המתמזגים בזהב התפוזים, בכחול הים ובתכלת השמים שמעל, מדברים אל נשמתי יותר מכל ההרים מכוסי הקרח... יודעת את שבדברים אלה שופט אני כאמן ולא כלאומני, ויודעת את שכן אנוכי.
שלך,
אבשלום."
במהלך הקריאה גם עלתה בי משאלה: הלוואי שהייתי יכולה לאהוב את הארץ כמו שהחבר'ה האלה אהבו אותה. להקריב בשבילה הכל, לטייל בשביליה, להכיר אותה ככף ידי, לאהוב אותה באמת ובתמים על כל חסרונותיה ויתרונותיה.

הספר מומלץ בפני עצמו, באמת ספר יפהפה, אבל מי שרוצה לקרוא על המחתרת - שיחפש ספר אחר:)
קרדיט לריצ'י שעברה איתי את המסע הארוך והמפרך הזה ובזכותה לא הייתי מי שאני, ובזכותה הגעתי עד הלום וכו' וכו'.. סתם. אבל תודה יקירה^^

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מוּמוּ
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

אוי אבשלום אבשלום... איפה הגברים של פעם(יסלחו לי הגברים של היום).נהנתי ברמות מההסטוריה של מדינתינו הקטנטונת כמה עקשנות ודם היא גבתה ולמעשה גובה עד היום. כמו קודמי שכתבו ביקורת היה קשה לי עם סיפור המעטפת של גרפולוגית הזויה שלא מחוברת לכלום ובטח לא למציאות. סך הכל ספר טוב נהנתי...

לפני 15 שנים•
★★★★★
•גלית
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

כשהמורה חנה נכנסה לכיתה הייתי בת 12, כיתה ז'. ממבט ראשון הבנתי שהיא קורצה מחומר אחר. היא היתה צעירה, אנרגטית והיו לה רעיונות שסחפו את כולנו. מיד היא התחילה להכין אותנו לתיכון. אחת הדרכים היתה לשלוח אותנו שוב ושוב לספריה העירונית לחקור בספרים. אחד הנושאים שליווה אותנו היה - ארגונים ומחתרות לפני קום המדינה. ביקרנו בבית הקברות בו קבורים אנשי "השומר" הסמוך לאריה השואג, "פוצצנו" את מלון "המלך דויד", קראנו קטעים נבחרים מ"ילקוט הכזבים", ושרנו בחרדת קודש את "חיילים אלמונים הננו בלי מדים וסביבנו אימה וצלמוות". אבל שיא המחקר הלימודי, מבחינתי, היתה מחתרת ניל"י – "נצח ישראל לא ישקר". הספור המדהים של קומץ אנשים בתקופה בלתי אפשרית תחת שלטון התורכים בארץ, אשר מצליחים להתרומם ולראות תמונה נרחבת יותר – אופק חדש – האנגלים. כתוצאה מכך לעשות מעשה תוך כדי סיכון עצמי וסיכון משפחתי. כל זה מלווה בספור אהבה בלתי אפשרי אף הוא בין שרה, אחותה רבקה ו... אבשלום. וכמו כל ספר טוב האנשים האלה מקריבים את עצמם והמטרה מושגת במחיר כבד.

אינני מצליחה לזכור אם את הספר המדהים של דבורה עומר "שרה גיבורת ניל"י" קראתי לפני כן או בעקבות הלימוד. הספר שהקים לתחיה את הספור הנפלא על הנפשות הפועלות בו. על שרה המתחתנת בעל כורחה ועוברת לתורכיה לחיות עם בעלה, על המכתבים שנשלחים מהארץ ובחזרה כאשר המידע האמתי נכתב מתחת לבולים כדי שעיני הצנזור התורכי לא יראו אותם. את הנסיעה שלה לארץ חזרה וחשיפתה לשואת הארמנים ועל הזוועות שבוצעו בהם, כמו חשיפתי שלי לחורבן עולמו של העם הארמני.

הספור רק הלך ותפס מקום חשוב בחיי עם גילוי קבר אבשלום במדבר סיני בעקבות מלחמת ששת הימים. הספור של התמר שגדל על קברו והספור שהילך בין הבדואים על קברו של היהודי שצימח שוב ושוב דקל מגלעינים שהיו בתיקו.


בהיותי סטודנטית עבדתי בריכוז קן של תנועת המושבים בכפר שלי. מחנה הקיץ באותה שנה היה בחוות הניסיונות בעתלית. שיאו של המחנה שעסק ב"ניל"י" היה יציאה מתחנת הניסיונות לכיוון הים בלילה. שיחזור של אותן פגישות בין חברי המחתרת לשליחים שיצאו מהאנייה האנגלית שעברה אל מול חופי עתלית בציפייה למידע החשוב על התורכים שנאסף על ידי חברי המחתרת.

לימים קיבל האיש שלי עבודה באזור חיפה. שנתיים גרנו על הכרמל. אחר כך עברנו לבית פרטי קרוב לים בעתלית. כן העיירה המנומנמת הזאת שמצויה שמאלה לכביש החוף ומסומנת כבר מרחוק על ידי שדרת דקלי הוושינגטוניה. אי אפשר לפספס אותם גבוהים ונישאים. דקים ועטרת צמרתם עומדת בכל רוח. טור של דקלים שמסמנים את הדרך מחוות הניסיונות של עתלית לחוף הים הנפלא שנתפס תחילה על ידי האנגלים שבנו שם את מחנה המעפילים ואחר כך על ידי חיל הים שקבע בחוף את מחנהו. כן, אותו טור כפול של דקלים שרק מחלף עתלית יכול לו וקטע את רצף העצים.

"אות מאבשלום" הוא נדבך נוסך ברומן שלי עם ספורה של נילי"י. נאוה מקמל-עתיר כתבה ספר שהוא ספורה של מחתרת נילי מחד וסיפורה של המשפחה המורחבת שהובילה את כל המהלך, תוך כדי חשיפת דמותו המופלאה והמורכבת של אבשלום. "האדם הוא תבנית נוף ילדותו" – אבשלום לא היה יכול להיות אחר ממה שהוא גדל להיות ומעשיו הם פועל יוצא של משפחתו, גידולו, חינוכו והמטרה שלאורה חי ובשלה מצא את מותו.

שנים, למרות שידעתי ש"ניל"י" היא חלק מההיסטוריה שלנו, ליוותה אותי תחושה עמוקה שלא יתכן שהספור הזה הוא אמתי. יש בו את כל היסודות של ספור טוב שרק סופר מוכשר יכול לחבר לכדי רומן נהדר. רק שהבן שלי היה בכיתה ד' וליוויתי את כתתו לטיול שנתי בזיכרון יעקב. רק שם בבית אהרונסון, בין חדרו של אהרון לכלי הבית והשטיחים בין הקרש העץ הרופף שאחריו הוחבא האקדח לבין שמלתה של שרה התלויה באמבטיה, שם הכל קרם עור וגידים. שם הבנתי, אולי בפעם הראשונה, שכל זה באמת היה. באמת היתה משפחה מיוחדת במינה שעשתה מעשים גדולים מהחיים שהקימו עליהם את כל בני המושבה. באמת היו אנשים, שהקריבו הכל למען מטרה שהאמינו בה בכל מאודם ושלמו עד האחרון שביניהם בחייהם.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•כלנית
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

ספר מדהים!!! סוחף את הקורא ל"תקופה של פעם". כשקראתי את הספר ממש הרגשתי "שם". יכולתי להריח את ריחות התבשילים במטבח, יכולתי לטעום את טעם החלבה, יכולתי להרגיש את הקור הצונן בימות החורף, להנות מהמרחבים הבתוליים של הארץ... הסופרת ממש הצליחה להעביר אלי את התחושות האלו בסגנונה המיוחד ובשפתה העשירה. מאוד נהניתי לקרוא אותו ולהתענג. ממליצה בחום לקרוא את הספר ולחזור לזמן של "פעם".

לפני 15 שנים•
★★★★★
•רחלי
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

מודה ומתוודה אני כי לא ידעתי כמעט כלום על אבשלום פיינברג בטרם התחלתי לקרוא את הספר. המעט שידעתי מאיזו מורה להיסטוריה שכחתי כבר יחד עם שמה...
נראה לי שעובדה זו (שאינני גאה בה במיוחד) עזרה לי לאהוב את הספר.
צללתי לסיפור המרתק שברובו היה גם כתוב די טוב.
כמו שאני תמיד אומרת, העובדה שהדברים הללו קרו במציאות תמיד מוסיפה לי להתרשמות מהספר. היא מחזקת לי אותו.
כאן בכל זאת מדובר על חתיכת הסיטוריה של הישוב היהודי בארץ הרבה לפני הקמת המדינה ולקרוא על ראשון לציון ולא במובן של "סינמה סיטי" או "קניון הזהב" היה חידוש מרענן.

מצאתי את עצמי לא פעם במהלך הקריאה נכנסת לאינטרנט לראות אם פרט זה או אחר אכן היה במציאות או שמא זה מפרי דימיונה של הסופרת כפי שהיא ציינה בסוף הספר שחלק מהאירועים אכן הומצאו על ידה אך לא ציינה איזה וזה קצת חבל.
לצד הגילויים ההיסטוריים והעובדות המאוד חשובות על כיצד הוקמה ופעלה "ניל"י" (שאגב בספר נראה כאילו היא לא ממש הצליחה לבצע איזה מהלכים גדולים שתרמו לשינוי בעוד שאני זוכרת שלימדו אותי אחרת) וכיצד נבנו המושבות הראשונות בארץ היו גם גילויים חמודים שאמנם לא מהותיים לעלילה אבל היה כיף לגלות אותם כמו העבודה שהשיר של יהורם גאון "אלף נשיקות" מבוסס על מכתביו של אבשלום פיינברג
(או שאולי אני היחידה שלא ידעה את זה? מממ...)

מה שבכל זאת עיצבן אותי זה שהסופרת לא נתנה מספיק קרדיט לסיפור שיש לה כבר והכניסה עלילה שלמה ודי מטופשת של גרפולוגית בודדה, צינית, נוירוטית ודיכאונית שכביכול רצה בכל העולם למצוא מי כתב את אחד ממכתבי אבשלום כי היא הרגישה שהיא מאוהבת בבחור הזה.
נו באמת! לא האמנתי לה בשום שלב של הסיפור. הפעולות שלה לא היו רציונליות בהתחשב במציאות חייה ובנוסף היה נראה שהיא מסרבת לתפוס את מה שמונח לה מול העניים מתחילת הסיפור. לה פשוט מתחשק להעיף איזה סטירה טובה כל הספר והיא זאת שאחראית מבחינתי לכוכב שהורדתי לו.
גם הסוף של העלילה שלה היה ממש מטופש לדעתי אבל אני כמובן לא אהרוס פה לקוראים עתידיים.

אז מה נשאר לנו?
ספר טוב, מרתק ברובו, חושף בצורה יפה היסטוריה שלמה של העם שלנו למי שלא ידע או הספיק לשכוח כמוני.
התוספת בסוף הספר של תמונות ואילן יוחסין עזרו מאוד לטעמי והוסיפו לאותנטיות של העסק.
אני ממליצה לכל אוהבי הז'אנר ולכל מי שרוצה להיזכר.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

וואו איזה סיפור יפה.
הסיפור העלה בי זיכרונות מהילדות, נוסטלגיה , כמעט שלושים שנה עברו מאז.
בעקבות קריאת הספר, נזכרתי שהיינו ילדים בבית ספר יסודי, לקחו אותנו לראות את הבית והמוזיאון של שרה אהרונסון בזכרון יעקב.
אני זוכרת את זה כמו היום ממש, סיפרו לנו את הסיפור, ראינו תמונות, נכנסנו לחדר שהיו בו מונחים הבגדים , הנעליים וכל הציוד של שרה. ראינו בדיוק היכן היא התאבדה.
כולנו היינו מרותקים לסיפור, מעט פחדנו, הבנו שהכל קרה באמת במציאות, זו לא עוד אגדה כמו שהיינו רגילים לשמוע.

סיפור מדהים שזור בהיסטוריה, מעניין, מרתק, סוחף ומרגש עד דמעות,
על אהבת המולדת, הרצון הענק שבהקרבה.
התרגשתי מאוד לראות בספר את אילן היוחסין והתמונות.

אני אהבתי מאוד.
מומלץ !

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ר י נ ת
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

ספר פשוט מצוין, מי שאוהב לקרוא על ארץ ישראל שלפני קום המדינה (במקרה זה בתקופת שלטון התורכים) ימצא בו עניין רב
תיאור התקופה, ההתיישבות, האנשים.
השכלתי לקרוא על תקופה ועל מחתרת ניל"י שעד כה רק שמעתי את שמה ועל אנשיה אבל לא הכרתי את הסיפור בפרוטרוט.
הספר גרם לי תוך כדי קריאה לחפש בגוגל עוד פרטים על שרה ארונסון, אבשלום פיינברג
הספר פשוט גורם לך לרצות לקחת את עצמך וליסוע לזכרון יעקב ולחדרה ועתלית (שלצערי התחנה בה עבדו ננטשה) ולראות את תחנות חייהם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב ל
דירוג
4.0
לפני 15 שנים

“כמעט הכל כבר נאמר ונכתב על אבשלום פיינברג: שעצמותיו נמצאו באזור רפיח, או קרוב לשם. על בית משפחת פיינ”